בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

גליון 445

דיני טבילת כלים

המקור לטבילת והגעלת כלים, כיבוש ארץ ישראל והכשר כלים ומאכלים, טבילת כלים לכבוד פסח, מקור לדין הגעלת וטבילת כלים, אם טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן, דעת ה"בן איש חי" בדין הנ"ל, טבילת קטן וגוי, מסופק אם הכלי טבול, השתמשות בצונן, כלי שכור מגוי, כלי סעודה, טבילת כל הכלי בפעם אחת, כלי הצריך הגעלה וטבילה, ברכה על טבילת הכלים, יש להטביל ידות הכלי, החזקת הכלי ברפיון, סוגי הכלים הטעונים טבילה, כלי חרס, זכוכית, ומצופים, כלי שלא הוטבל ובישל בו, פרטי הכלים להלכה ולמעשה, כלים מקיוסק או ממסעדה, כלים מקיוסק או ממסעדה, "חידושו" של ה"חפץ חיים", "חידושו" של ה"חפץ חיים".

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

תשס"ח
16 דק' קריאה
המקור לטבילת והגעלת כלים
בפרשת מטות נאמר:
"אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה" (במדבר לא, כב-כד).


דין טבילת והגעלת כלים נלמד ממלחמת מדין. כשנערכו בני ישראל להלחם עם מדין, עמד אלעזר הכהן ולימד אותם הלכות הגעלת כלים.

ויש לדעת שכל כלי שהשתמשו בו הגויים לא יוכשר לשימוש אצל יהודי אלא אם כן יגעילו קודם לכן, ואח"כ יטביל אותו.
הכלל בהגעלה הוא "כבולעו כך פולטו". כלי שדרך תשמישו על ידי אש, כגון: שיפודים וכדומה, הכשרתו רק על ידי ליבון באש. והליבון הוא עד שאם יתנו עליו מכה יצאו ממנו ניצוצות של אש.

כיבוש ארץ ישראל והכשר כלים ומאכלים
שואל הרמב"ן (על התורה שם), מדוע כתבה התורה את הלכות הגעלת כלים דוקא במלחמת מדין, והרי בני ישראל נלחמו קודם לכן במלחמות נגד סיחון ועוג, וגם שם לקחו ישראל את כליהם בשלל? וז"ל: "והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר(דברים ב, לה) 'רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו'? והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו, יא) 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת', ואמרו רבותינו (חולין יז.) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדיין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם".

מדברי הרמב"ן למדנו כמה גדולה וחביבה מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל, שכאשר באים לכבוש אותה ולהשיב אותה לעם ישראל שהיא נחלתם המובטחת והבלעדית, הותר כל השלל ואפילו הותרו האיסורים, ובלבד שלא יעכבו את המלחמה מחמת חוסר מזון וכדומה.

טבילת כלים לכבוד פסח
מאחר ורגילים בפסח לקנות כלים חדשים, יש לדעת הלכות טבילת כלים ופרטיהם. לפני כמה שנים המלצנו לעשות מקוה מיוחד לטבילת כלים בשכונתנו, וכך עשו, וזה מאוד נוח לכל מי שבא להטביל כלים, משום שמעלת טבילת כלים רבה וחשובה היא עד מאוד, ומי שלא מטביל את כליו, יתכן שעובר על איסור דאורייתא, וכדלקמן.

מקור לדין הגעלת וטבילת כלים
התורה מלמדת אותנו שכלים צריכים הכשרה לפני ההשתמשות בהם. דבר זה נלמד בפרשת מטות (במדבר ל"א, כ"א), כשכבשו עם ישראל את מדין ונסו אלו על נפשם מפני ישראל, והשאירו את כליהם חלקם באמצע בישולם וחלקם נקיים ומוכנים לשימוש - באה התורה והזהירה שלא להשתמש בהם אלא אחרי הכשרתם. יש הכשרה שהיא על ידי הגעלת הכלי, ויש הכשרה שמצריכה אף טבילת הכלי. וכך כותבת התורה: 'וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם'. ובאר רש"י (שם, כב) בעניין הגעלת כלים, וז"ל: "אך את הזהב וגו' - אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טומאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול. ואך לשון מיעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת, עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות. ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא". והיינו, שבהגעלת כלים יש שני דינים, האחד הוא שאין להשתמש בכלי הבלוע מכל איסור אלא לאחר שהגעילו, והשני הוא שהכלי צריך להיות נקי לחלוטין מכל גורם שעשוי למנוע הגעלה מוחלטת, ואפילו אם הגורם הוא מגוף הכלי, ולכן אם יש חלודה על כלי מתכת יש להסירו לפני ההגעלה וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קכ סי"ג) וב"בן איש חי" (שם, הלכה י"ח), וכתב: "צריך לנקות הכלי מכל לכלוך וחלודה שלא יהיה חציצה", עכ"ל. ובעניין צורת ההגעלה כותב רש"י (שם, כ"ג) וז"ל: "כל דבר אשר יבא באש - לבשל בו כלום. תעבירו באש - כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור. אך במי נדה יתחטא - לפי פשוטו חטוי זה לטהר מטומאת מת. אמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. וכל אשר לא יבא באש - כל דבר שאין תשמישו ע"י האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור", ע"כ. ובעניין טבילת כלים כותב רש"י (שם), וז"ל: "ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה". ועוד כותב רש"י שם: "תעבירו במים - מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות ", עכ"ל. למדנו שני דברים. האחד שכלי מתכות צריכים טבילה אם הם באים מהגוי (בין אם רכש אותם היהודי ובין אם בכל דרך שהגיעו ליהודי מהגוי), והדין השני הוא, שהכלים צריכים טבילה במקוה הכשרה לטבילת נשים לחומרא .

אם טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן
הבאנו לעיל את דברי רש"י שמבאר בפרשת מטות שהתורה מלמדת על טבילת כלים, ומשמע מדבריו לכאורה שזה מדאורייתא. והנה נחלקו הראשונים בדין זה, הרמב"ן (שם, ד"ה "ולשון ספרי") מטיל ספק בדין טבילת כלים אם הוא מדאורייתא או שמא מדרבנן, כי יתכן לומר שלמרות שהתורה הזהירה על טבילת כלים, בכל אופן אין דין טבילת כלים אלא מדרבנן ואסמכוהו אקרא, וז"ל: "ולא הוצרך הכתוב לחזור ולהזכיר הטבילה, שכבר הזכיר אותה 'אך במי נדה יתחטא', ואחרי פליטת האיסור כולם שוים בדין הטבילה. ולבי מהרהר עוד לומר, שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו, וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה, והצריכו אותה חכמים בכלי המתכות בלבד מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן, וזה צריך תלמוד", עכ"ל. והנה, מרן כותב (ריש הלכות הכשר כלים, יו"ד סי' ק"כ ס"א), וז"ל: "הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכות או של זכוכית וכו' צריך להטבילם במקוה או במעיין של ארבעים סאה". וה"פרי חדש" (שם) מביא בעניין זה את דעת הרמב"ם שטבילת כלים מדרבנן, ואת דעת הרשב"א והראב"ד שזה דאורייתא, וז"ל: " לשון הרמב"ם , 'טבילת זו שמטבילים כלי סעודה וכו', אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים , ורמז לה וכו', וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עובדי כוכבים, ע"כ. הרי מבואר בדברי הרב (הרמב"ם) שטבילה זו מדברי סופרים ואין לה אלא רמז בתורה . ומ"ש הרשב"א בתשובה שמדברי הרמב"ם יראה שהוא סובר שהוא מדאורייתא שלא בדקדוק כתב כן, שדברי הרב מוכיחין בבירור שהוא מדברי סופרים, ומה שכתב הכסף משנה שטעם הרשב"א מפני שכתב הרב ומפי שמועה למדו גם זה אינו כלום, ואדרבא משם מוכח להדיא איפכא, שהרי כתב שפרשת כלי מדין מיירי בטהרה מידי גיעולי עובדי כוכבים ולא בטהרה מידי טומאה וגיעולי עובדי כוכבים בודאי הוי מן התורה, וכדאמרינן בפ"ב דעבודת כוכבים למ"ד נ"ט לפגם מותר גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא היכא משכחת לה, ומשנינן לא אסרה תורה אלא בן יומו, ופשטא דקרא ד'וטהר' ר"ל שבהכשר זה נטהר ונכשר הכלי לבשל בו וחכמים סמכו זה להוסיף טהרה אחרת דהיינו טבילה וכן גבי משכחנא פסק הרמב"ם לקולא וכתבה הרשב"א גופיה בת"ה דף קנ"ה והר"ן בפירוש הלכות שטעמו משום דס"ל טבילת כלים מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא וכך הוא האמת בדעת הרמב"ם . אבל דעת הרשב"א שם דטבילה זו מדאורייתא ואפילו לכלים חדשים. ונראה מדבריו שם, שכ"ד הראב"ד והרמב"ן, וכולא שמעתתא דעבודת כוכבים מוכחא דטבילה זו מן התורה כסברא זו, והכי מוכח דעת המחבר עמ"ש לקמן בס"ט וסעיף י"ד ע"ש וכן עיקר", עכ"ל.

דעת ה"בן איש חי" בדין הנ"ל
למעשה: מרן רשכבה"ג הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" זיע"א - שמפיו אנו חיים ותורתו אנו דולים ומשקים - מביא את שני הדעות הנ"ל, והוא פוסק שטבילת כלי מתכות מדאורייתא ושאר כלים מדרבנן, וכך הוא כותב (שנה שניה, מטות, הקדמה והלכה ב): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא. הנה ארז"ל הפסוק הזה מדבר בהכשר כלים מאיסורין ע"י ליבון או ע"י הגעלה, וכתיב 'וטהר', הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת והיא הטבילה. ומפרש הכתוב שצריך להטבילו במקוה או מעין שיש בו ארבעים סאה שראוי לנדה לטבול בו , ולכן כתיב אך במי נדה יתחטא. ( הלכה א ) - אפילו כלי סעודה אינם צריכין טבילה מן התורה אלא רק כלי מתכות דכתיב זהב וכסף אבל כלי חרס וכלי עץ ואבן אין צריכין טבילה ואמנם חז"ל תיקנו טבילה לכלי זכוכית מפני שהן דומין קצת לכלי ברזל יען דאם נשתברו יש להם תקנה שיכולים להתיכן ולעשות מהם כלי אחר ולהכי צריכין טבילה מדרבנן. ויש אומרים דגם כלי מתכות טבילתן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וסברה ראשונה עיקר דס"ל כלי מתכות מדאורייתא ועיין פר"ח ופר"ת וערך השלחן ושאר אחרונים", עכ"ל.

טבילת קטן וגוי
יש כמה נפק"מ למעשה אם טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן. הנה מרן כותב (שם, סי"ד): "אין מאמינים קטן על טבילת כלים". והוסיף שם הרמ"א (שם, בסוגריים): "ואם הטבילו לפני גדול, הוי טבילה". ומביא שם אסמכתא לדבריו מתרומת הדשן (סי' רנ"ז) שנשאל האם מאמינים לקטן שמטביל כלים שנלקחו מן הגוי, והשיב שאינו נאמן והטעם הוא מפני שלא הימנוהו אמילי דאורייתא. וז"ל: "יראה דלא שרי למיעבד הכי כיון דטבילת כלים הלקוחים מן הנכרים דאורייתא היא, לא מהימנינן עלה לקטן", עיי"ש. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה ט) וז"ל: "וצריך להטביל גדול בן י"ג שנה ויום אחד, ואין מאמינים לקטן, עכ"ל. כמו כן, מרן כותב (שם, סט"ו) בעניין טבילת גוי שהוכשר הכלי בהכי אם גדול עומד על גביו, אבל אינו נאמן לומר שהוא הטביל את הכלי לצורך הישראל אם לא היה מי שראהו. וז"ל: "אם הטביל כלים על ידי עובד כוכבים, עלתה להם טבילה. (אבל אינו נאמן על הטבילה)", עכ"ל. והוא מאותו הטעם שקטן אינו נאמן, משום שטבילת כלים מדאורייתא.

מסופק אם הכלי טבול
אם נסתפק לאדם אם כלי שבביתו הוטבל או לא, אתינן למחלוקת הנ"ל אם טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן. אם טבילת כלים מדאורייתא הרי שיש לחזור ולהטבילו ככל ספק בדאורייתא שיש להחמיר בו, אבל אם טבילת כלים מדרבנן אין חיוב לחזור ולהטבילו, ובאופן זה יש להטביל בלי ברכה.

השתמשות בצונן, כלי שכור מגוי, כלי סעודה
ה"בן איש חי מפרט עוד (שם, הלכה א') דיני טבילת כלים, וז"ל: "טבילה זו היא משום פליטת טומאה כדי שיצא הכלי מטומאתו לקדושת ישראל, דומיא דגר שיצא מרשות העכו"ם לרשות ישראל. (וכמו שמערת המכפלה קיבלה "תקומה" ועלתה מרשות הדיוט לרשות מלך כשאברהם אבינו קנה אותה). הלכך אפילו הם חדשים שלקחן מן האומן גוי, צריך להטבילם. ואפילו להשתמש בו צונן אסור בלא טבילה . ואם ישראל שכר או שאל כלי מן הגוי אין צריך טבילה. ודוקא כלי סעודה צריכין טבילה משום דהכתוב איירי בכלי סעודה, דכתיב כל אשר יבא באש וכו' ואיזהו דבר שבא באש וצריך להכשירו באש, הוי אומר זה כלי סעודה שבולע ע"י האש, שצריך להפליט בלעו ע"י האש".


טבילת כל הכלי בפעם אחת
אופן טבילת הכלי שונה מהגעלת הכלי. בהגעלה ניתן להגעיל את הכלי לחצאין, כלומר, שאם הכלי גדול מאוד ואין אפשרות להכניסו לדוד המים הרותחים, ניתן להכניס חציו למים הרותחים ואחרי כן להכניס את חציו השני למים הרותחים, ושפיר דמי. דין טבילת כלים אינו כן, אלא יש להכניס את כל הכלי דוקא למי המקוה או המעיין, ולא מהני להכניס אותו לחצאין כפי שניתן לעשות בהגעלה. והטעם לכך הוא שהגעלה נועדה להפליט את האיסור ויכולים להפליט מחציו של הכלי ואחרי כן מחציו השני, אבל טבילת הכלי היא להוציא את הטומאה, וצריכה טבילת כולו כמו נדה שלא עולה מטומאתה על שתטבול את כל גופה במים בפעם אחת. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה ג'): " צריך להטביל כל הכלי שיכניסו כולו במים ולא ישאר ממנו חוץ למים אפילו כל שהוא. ואם הוא גדול ואינו יכול להטבילו כולו בפעם אחת כתב הרב חכ"א ז"ל כלל ע"ג אות ט"ו דאסור להטבילו לחצאין שיטביל תחלה צד אחד ויחזור ויטביל צד השני , דבעינן כאן דומיא דטבילת הנדה שצריך שתהיה כולה במים בפעם אחת, שאין זה דומה להגעלה, דהתם הוא מגעיל להפליט האיסור וכיון דהגעיל חלק אחד ממנו, פלט האיסור מאותו החלק, ולכן חוזר ומגעיל חלק הנשאר - אבל הכא הוא משום טומאה, וכיון דמקצתו חוץ למים תחזור הטומאה ותתפשט בכל הכלי ע"ש. ונראים דבריו . וצריך להזהר בזה", עכ"ל. ועוד כתב בעניין זה (שם, הלכה י"ח), וז"ל: "וצריך שיבואו המים על הכלי בין מבפנים בין מבחוץ, ואם הטבילו דרך פיו אין המים נכנסים בשוליו וכאלו לא טבל והרוצה להטביל כלי שפיו צר ימלאנו מים ויטבילנו", עכ"ל.

כלי הצריך הגעלה וטבילה
יש כלים שלוקחים מן הגוי שצריך הגעלה מלבד הטבילה משום שהוא בלוע מאיסור. פשוט הוא, שצריך להגעילו כדי להפליט ממנו את כל האיסור הבלוע, ואחרי כן יטביל את הכלי. נחלקו הפוסקים באם הטביל את הכלי בברכה קודם הגעלה, האם כבר יצא מידי טומאתו ומה שבלוע בתוכו יגעילנו לאחר מכן ככל כלי היתר הבלוע מאיסור, או שלא עלתה לו טבילה כל עוד לא הפליט את האיסור הבלוע בו קודם שיטהרנו מטומאתו. וכיון שיש בזה פלוגתא, פסק ה"בן איש חי" (שם, הלכה י"ח), שיש לחזור ולהטביל בלי ברכה. "כלי של איסור שצריך לו הכשר ע"י ליבון או הגעלה יכשירנו תחילה ואח"כ יטבילנו. ואם הטבילו קודם הכשר יש פלוגתא בה לכך יחזור ויטבילנו אחר הכשר בלא ברכה", עכ"ל.

ברכה על טבילת הכלים
ה"בן איש חי" כותב (שם, הלכה ד) בעניין הברכה על טבילת כלים, שאם יש שני כלים ויותר מברך "על טבילת כלים" בלשון רבים, אבל אם אינו מטביל אלא כלי אחד, מברך "על טבילת כֶּלִי". בין כלי מתכות בין כלי זכוכית בעת שמטבילם יברך קודם טבילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים ואם מטביל כלי אחד בלבד יברך על טבילת כֶּלִי. ובדיעבד אם בירך על כלי אחד טבילת כלים יצא, דמפרשינן מילתיה על כלים דעלמא קאי. והוא הדין להפך נמי יצא (שאם ברך על הרבה כלים על טבילת כֶּלִי גם כן יצא בדיעבד), ועיין פר"ח". [ועיין לשו"ע יו"ד סי' קכ ס"ג].

יש להטביל ידות הכלי
וצריך להטביל גם ידות הכלים. גם מרן פסק כן [שם, הי"ב] וכתב: "צריך להטביל ידי הכלי". עוד כותב הבן איש חי (שם) "וטוב לומר קודם הברכה פסוק ויהי נועם", עכ"ל.

החזקת הכלי ברפיון
נתבאר לעיל שיש להטביל את כל הכלי בפעם אחת וגם שיהיה מבפנים ומבחוץ. לפי זה, יש לדאוג שבשעה שמטביל את הכלי, שלא יאחוז אותו בחוזקה, שאז המים לא מגיעים למקום בו אוחז בחוזקה בידיו, אלא אם כן ירטיב את ידיו קודם הטבילה (ולדעת הבא"ח יש להרטיב את הידיים בכל גוונא), ואז אין חציצה בשעת טבילה. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה ט') וז"ל: "יאחוז הכלי ברפיון בשעת טבילה. ולכתחילה ילחלח ידיו תחילה במי המקוה עצמו. ועם כל זה, יזהר שלא ידחוק ידיו הרבה. [מספרים שכשהמציאו את הצוללת הראשונה, זה היה כמו פעמון גדול, ומסביב שמו כסאות, והורידו אותו בתוך הים כשפיו לתוך הים. באו ושבחו את ה"המצאה" המהפכנית. הזמינו את הרב לראות את ה"המצאה" המיוחדת. בא הרב ואמר לו וכי לזאת ייקרא "המצאה", והרי משנה מפורשת במסכת כלים שצריך להטביל את הכלי על צדו על מנת שייכנסו מים מבפנים ומבחוץ. כמו כן, פעם עשו מחקר כמה שנים נחש מוליד, והקיסר פרסם שמי שיגלה את העניין יקבל פרס גדול. חקרו ועקבו אחרי הנחש כמה וכמה "מדענים" במשך שנים, עד שגילו שהנחש מוליד לאחר שבע שנים. באו לקיסר לקבל את הפרס המובטח. קרא הקיסר לרבי יהושע בן חנניה, ושאל אותו מה דעתו. אמר להם, הרי לומדים עניין זה מקרא מפורש, שכתוב 'ארור אתה מכל הבהמה ומכל החיה', חישב ומצא שזה שבע שנים. והנה כל התגלית" שלהם נפלה. על זה אמרו חז"ל "הפוך בה והפוך בה דכולה בה"].

סוגי הכלים הטעונים טבילה
ה"בן איש חי" (שם, הלכה י) מחלק בין סוגי הכלים, כי יש כלים הטעונים טבילה ויש שאינם טעונים טבילה, וכך הוא כותב: "כלים שתשמישן לשפות עליהם קדירה, ככלי שקורין מנצ"ב, (חצובה) אין טעון טבילה. אבל כלים שדרכן לצלות עליהם המאכל עצמו טעונין טבילה. וסכין של שחיטה וכן סכין שמפצלים בה הטבחים הבהמה וסכינים שמיוחדים לנקר בהם הבשר כל אלו יטבילם בלא ברכה . אבל סכינים שחותכין בהם את הפת או שאר מאכל, וכן המזלג, צריכין טבילה בברכה. וכן כסוי הקדירה מטביל בברכה וכן משפך שקורין ריחת"י והברזות מטביל בברכה. אבל הרחת שקורין סי"ל אל מש"ט יטביל בלא ברכה ועיין פר"ח סקט"ו", עכ"ל.

כלי חרס, זכוכית, ומצופים
הבא"ח (שם, הלכה ד) כותב, שכלי זכוכית חייבים טבילה בברכה כמו כלי חרס. והטעם לדבריו הוא משום שניתן לשחזר זכוכית אם נשברה, ואחרי שמתיכים את שבריה אפשר לחזור וליצור כלי זכוכית אחר (מה שאין כן בפלסטיק שלא ניתן לשחזור, שאם יתיכנו יאבד את כל צורתו ונפחו). גם כלי מצופה בזכוכית או להפך חייב בטבילה, אלא שיש להטבילו בלי ברכה. וכך כותב ה"בן איש חי": " בין כלי מתכות בין כלי זכוכית בעת שמטבילם יברך קודם טבילה". וכותב עוד שם (הלכה ו): "גם כלים של בלו"ר צריכין ברכה כמו זכוכית שקורין גזיז יען כי באירופ"א מתיכין את כל מין הבלו"ר כמו זכוכית ועושין אותו כלים חדשים באור, דאין מין בלו"ר בעולם שלא יתיכו אותו כזכוכית, לכך דינו כזכוכית ממש שצריך טבילה בברכה", עכ"ל. ובדין כלים מצופים כותב הרב זיע"א (שם, הלכה ז): "כלי חרס המצופין, בין אותם הבאים מערי אירופ"א שקורין אותם פרפורי (פורצלן) בין אותם המצופין שעושין פה עירנו מטבילם בלא ברכה אע"פ שהם מצופין מבית ומחוץ, משום דאיכא פלוגתא בזה וסב"ל. ואם יש לו כלי אחר שטעון ברכה בודאי יטבילם עמו ביחד כדי שתועיל הברכה גם לאלו", עכ"ל.

כלי שלא הוטבל ובישל בו
יש הטועים וחושבים שכלי שלא הוטבל ובשלו בו, המאכל נאסר, [ויש החושבים להפך שכלי שלא הוטבל, כיון שכבר השתמש בהם הישראל מספר פעמים נפטר מטבילה]. ואין הלכה כן, וכמו שבארנו ששונה דין הטבלת הכלי מדין הגעלתו, שכלי שבלוע מאיסור ואין שיעור ביטול כנגד התבשיל שנתבשל בו אם לא הגעילו אותו, המאכל נאסר משום שאיסורא בלע - אבל טבילת כלי היא טהרתו של הכלי, ואין זה אוסר את התבשיל באכילה. אמנם, ודאי שלכתחילה חייב להטביל את הכלי קודם שמשתמש בו, אבל בדיעבד אם לא הטבילו, חייב להטבילו כל היכא שנזכר שלא הוטבל, ואפילו אם השתמשו בו הרבה פעמים, ושפיר דמי. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה יט), וז"ל: "אם נשתמש בכלי הצריך טבילה קודם שהטבילו אין נאסר המאכל, וצריך להטבילו אפילו נשתמש בו כמה פעמים", עכ"ל.

פרטי הכלים להלכה ולמעשה
כל כלי מתכות של נוכרים אפילו חדשים צריכים טבילה במקוה כשרה לנשים עם ברכה .
כלי מתכות כולל זכוכית , סכינים, מזלגות, כפות, כפיות, ממתכת - חייבים טבילה עם ברכה .
כלי חרס מצופה זכוכית , צריך טבילה אבל בלי ברכה בגלל סב"ל, וכנ"ל.
שפוד של ברזל מטבילו בברכה.
מכונת טחינת קפה (עיין לרעק"א ריש סימן קכ בעניין מכונת טחינת קפה), וכן מכונה לטחינת תבלינים שעשויים ממתכת, לדעת ה"בן איש חי" מטבילם בלי ברכה.
"פומפייא" והוא הכלי שמגרדים בו הירקות והפירות, והוא נקרא בלשון חז"ל "מורג חרוץ" - אם רגילים לרסק בו דבר שנאכל מייד כמו גבינה, גזר, עגבניות וכדומה, חייבים בטבילה עם ברכה .
ואם זה כלי שמגרדים בו ירקות אבל עדיין אינם ראויים לאכילה וצריכים עוד לבשלם וכדו', חייבים בטבילה בלי ברכה .
כל הכלים העשויים מפלסטיק , יש מחמירים ומצריכים טבילה בלי ברכה, ולדידן אין בזה צורך . וכבר הזכרנו הטעם לדין זה, משום שלא ניתן לשחזר כלי פלסטיק כלל כמו שיכולים להתיך ולשחזר כלי זכוכית.
כלים חד פעמיים מאלומיניום אינם צריכים טבילה, אף על פי שהוא מתכת.
מאכל השמור בצנצנת מזכוכית או ממתכת מתוצרת נוכרי (שכך מגיע מחוץ לארץ) אין צורך להטביל את הכלי, כי זה נקרא כלי חד-פעמי , אף על פי שהאדם רוצה להשתמש בזה קבוע .

כלים מקיוסק או ממסעדה
אדם שמבקש לשתות או לאכול בקיוסק או במסעדה ומשתמש בכלים שמגישים בקיוסק ואינו יודע אם הכלי טבול או לא - יש לדעת שהמאכל לא נאסר וכנ"ל. לכן מי שחייב לשתות, לא חייב להמנע ולייסר את עצמו בצמא משום שחושש שבעל הקיוסק לא הטביל את הכלים. פעם מסרתי שיעור והביאו לי כוס שתיה, והנה אני רואה שעל הכוס יש מדבקה של היצרן, סימן מובהק לכך שהכוס לא הוטבלה. והנה, מעיקר הדין לא נאסר המשקה שבכוס אם לא הוטבלה, אבל כיון שהיה זה שיעור בפני ציבור, חששתי שיבאו להקל ויחשבו שמותר לכתחילה להשתמש בכוס עם מדבקה ואפילו אם לא הוטבלה. ומאידך, חששתי להעיר לשמש שמא ייפגע ממני. פניתי אליו ואמרתי לו בחביבות איזה כוס הבאת לי? נזעק השמש ואמר לי: "כבוד הרב! זה כוס "חדשה חדשה", וקניתי אותה במיוחד בשבילך". אמרתי לו באמת תודה רבה לך ואני מאוד מעריך את זה, אבל האם הכוס הוטבלה? התפלא מאוד השמש ואמר לי: "כבוד הרב מה זה "הוטבלה", וכי זו אשה?!". ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו אכן כלי חייב בטבילה כמו אשה, וחייב מקוה כשרה כמו של נשים, וחייב בפעם אחת כמו אשה, וכך אמרתי הלכות טבילת כלים.

מעלות מקוה מיוחד לכלים
ברוך ה', כיום איכשר דרי ויש בכל המקוואות מקוה מיוחד מחוץ למקום ששם מתרחצים, משום שבמקום שמתרחצים יש זוהמא ואין אפשרות לברך שם על טבילת הכלים. על כן, במקום בהם התקינו מקוואות מיוחדים לטבילת כלים מרויחים שאפשר לברך על הטבילה ללא חשש. מה שאין כן, אם נשבר שם זכוכית והוא מקוה מיוחד לנשים, יש לרוקן את המקוה כיון שיש בזה סכנה, אבל אם זה מקוה מיוחד לכלים לא חיישינן להכי. פעם היה בלן אחד במקוה של גברים ששם לב שכל יום היו שברי זכוכית במקוה, והיה הדבר כרוך בסיכון, כי יכלו להפצע בנקל הבאים לטבול. בא אליי אותו בלן ושאל אותי מה עליו לעשות. התעניינתי אתו ושאלתי אותו לפרטי המקרה, ואמרתי לו שיש כאן מגמה חוזרת על עצמה, וכנראה מדובר באדם אחד שחוזר על מעשהו כשלא רואים. כמו כן, אמרתי לו שכנראה יש לאותו אדם מפתח של המקוה, והוא עושה כן כשהוא בא למקוה בשעה שאף אחד לא רואה. אמרתי לו שעליו להשאר לישון כל הלילה בחדרו הסמוך למקוה, ויתחבא באופן שלא ירגיש בו אותו אדם כשיבוא, וכך היה. והנה, באמצע הלילה עוד קודם עלות השחר, הגיע אדם אחד ופתח את דלת המקוה, והוא נכנס למקוה, ושבר שם בחוזקה בקבוק לתוך מי המקוה. רתח עליו הבלן, תפסו וזרק אותו למי המקוה, ואותו אדם זעק וצעק אבל אף אחד לא שמע. פנה אותו אדם למשטרה, וכך הוזמן הבלן לחקירה. בא אליי הבלן ושאל אותי מה עליי לעשות. אמרתי לו שיכחיש לשוטרים. שאלו אותו והכחיש להם כפי שאמרתי להם, ואמר להם אני לא מבין על מה המדובר, אבל מה הוא עשה במקוה בשעה כל כך מוקדמת, ואמר כנגדי שאני משקר כי התקפתי אותו בשעה שראיתי אותו שובר בקבוק במי המקוה. אמרתי לשוטרים, הרי הוא במו פיו מודה שהוא מזיק לכל הטובלים, אותו תעצרו! וכך היה.


"חידושו" של ה"חפץ חיים"
הרה"ג רבי ישראל מאיר הכהן מראדין המכונה "החפץ חיים" היה מפורסם מאוד ושמעו הלך מסוף העולם ועד סופו. ועם כל זאת, היה נוהג בצנעא גדולה, לבוש בפשטות, ומי שלא הכירו לא היה מעלה בדעתו שלפניו עומד הגאון והצדיק שהיה נערץ בכל העולם. פעם הגיע עשיר גדול מאמריקה ורצה לראות ולהסתופף בצילו של קדוש ישראל בראדין. והנה כשהגיע לראדין ראה אדם פשוט הולך ברחוב, ושאל אותו בשבחים גדולים ומופלגים "איפה הרב הגדול והחסיד והמופלג והעניו וכו' ה"חפץ חיים". אותו "אדם פשוט" לא היה אחר מאשר החפץ חיים בעצמו, וכששמע את כל השבחים, ביטל את דבריו של העשיר בתנועת יד ואמר לו שאין באותו "חפץ חיים" ולא כלום מכל מה שהוא אמר. התרגז אותו עשיר ונתן לו סתירת לחי מצלצלת על "חוצפתו" של אותו יהודי פשוט שכך מדבר על ה"חפץ החיים" הגדול והענק. והנה, אחרי בירור הגיע לביתו של החפץ חיים, והנה הוא רואה בפניו את אותו "יהודי פשוט" שהוא סתר לו על לחיו!! בא אליו אותו יהודי והתרפס בפניו שימחל לו ויסלח לו על מה שעשה. אמר לו החפץ חיים, אדרבה, הוא מכיר לו טובה גדולה, כי היות התחדש לו חידוש נוסף בהלכות לשון הרע, שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו...

ה"פיתה" היומית שהכשירה את המאפייה
כשהייתי דיין בבאר שבע, הייתי יושן כמה ימים בבאר שבע ועולה כל כמה ימים לירושלים. כיון שכך, הייתי לוקח עמי אוכל שיספיק לי לאותם ימים בהם שהיתי בבאר שבע, כי לא היה שם אפשרות לאכול במקום מסודר עם הכשר מהודר. פעם חסר לי לחם, ונכנסתי למאפיית פיתות להתעניין כיצד הוא מנפה את הקמח ואיך הוא מפריש חלה, ועוד. נבהל בעל המאפייה וחשב שאני באתי לגבות ממנו מס והתחיל לצעוק שהוא לא חייב כלום למסים וכי הוא משלם הכל בזמן, ותוך כדי צעקות סילק אותי מהמאפייה שלו. בלית בררה עזבתי את המקום והלכתי לבית הכנסת למסור את השיעור הקבוע שלי. והנה, באמצע השיעור אני שומע מבחוץ צעקות: "מים! מים!". שאלתי מה קרה, אמרו לי שיש אדם אחד בחוץ שמתעלף כל רגע. אמרתי שיזמינו לו רופא, אבל אמרו לי שהוא רק שומע את קולי ומתעלף. שאלתי מי זה האיש? הלכתי לראות והנה אני רואה את אותו בעל מאפייה, שהיה זועק ומצטער ביותר ואומר "אוי לי שסילקתי את הרב מהחנות שלי!! הרגעתי אותו ואמרתי לו שאני מוחל, אבל הוא לא נרגע ואמר לי שאין הוא מאמין שאני מוחל באמת, אלא אם כן ארשה לו להביא לי מדי בוקר פיתה טריה, או אז ידע שאתה מוחל לו באמת, הסכמתי לכך בתנאי שהוא יעשה את מה שאני דורש ממנו בהכשרת המקום, וכך באותה הזדמנות רבים נכשלו מעוון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il