בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • המתח שבין רועי הבקר והצאן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מסעוד בן רזלה

רבי יהודה הנשיא והירק מחוץ לארץ

הירושלמי קושר בין היתרו של רבי יהודה הנשיא לאכול ירק בערי הספר לבין היתרו לייבא ירק לכל ארץ ישראל, מפני שהסיבה שגרמה להיתרים הללו היא הצורך בחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כנגד הגויים המקומיים. בתוספתא מבואר שבעקבות ההבנה הזו הותר לייבא מחו"ל גם תבואה וקטנית.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

כט' אייר תשס"ח
11 דק' קריאה
בירושלמי במסכת שביעית (פ"ו ה"ד) מובאות תקנות שחכמים התקינו לגבי ירקות. זו לשון הירושלמי בתרגום חופשי וכשהוא מבואר:
"בראשונה היה הַיָּרָק אסור בסְפָרי ארץ ישראל, התקינו שיהא הַיָּרָק מותר בסְפָרי ארץ ישראל. אף על פי כן היה אסור להביא ירק מחוץ-לארץ אל הארץ. לאחר מכן התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוץ-לארץ לארץ. ..."

חז"ל גזרו שמי שנוגע בגוש של עפר מאדמת חוץ לארץ נטמא מספק, שמא יש בגוש עצם של מת. ערי הספר מצויות על הגבול שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ. חכמים גזרו שאסור לאכול ירקות בערי הספר של ארץ ישראל - גם אם ברור שהירקות האלו גדלו בתחומי ארץ ישראל – מפני שהם חששו שמא יתערבו בירקות האלו ירקות מחוץ-לארץ שסמוכה לשם. מצב זה היה רק בראשונה, אולם רבי יהודה הנשיא תיקן שמותר לאכול ירק בערי הספר.

במאמר הקודם "רבי יהודה הנשיא והירק בערי הספרF" התבאר שאיסור אכילת ירק בערי הספר, הקשה על חיי היהודים שם; וגרם להם לעבור למרכז הארץ. רבי יהודה הנשיא החמיר בחששות לגבי נטישת ערי הספר ולפיכך, ביטל מעליהם את גזירת איסור אכילת הירק.

היתר יבוא ירקות מחוץ לארץ
בהמשך הירושלמי שהובא לעיל נאמר:
"לאחר מכן התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוץ-לארץ לארץ.

ההיתר ליבוא ירק מחוץ-לארץ מופיע גם בתוספתא (שביעית ד, טז):
"בראשונה היו אומרים אין כובשין ואין מייבשין ואין מביאין יַבֶּשֶׁת וְכַבֶּשֶׁת מחוצה לארץ לארץ, רבותינו התירו שיהו כובשין ומיבשין ומביאין יַבֶּשֶׁת וְכַבֶּשֶׁת מחוצה לארץ לארץ. אין מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ, רבותינו התירו שיהו מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ, כשם שמביאין ירקות מחוצה לארץ כך מביאין קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ."

חכמים אסרו לאכול "ספיחים", שהם תבואה וקטנית וירקות שצמחו בשנת השמיטה. הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, ב) כתב שסיבת האיסור – "מפני עוברי עבירה; שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית".
בראשונה חכמים רצו לאסור באופן מוחלט חדירה של "ספיחים" לתוך מאכלו של האדם. לפיכך בראשונה היה אסור לכבוש ולייבש את ירקות השנים הקודמות על מנת לאוכלם בשנה השביעית. כמו כן בשנת השמיטה היה אסור לייבא מחוץ לארץ - יַבֶּשֶׁת וְכַבֶּשֶׁת, שהם ירקות שיובשו 1 או שנכבשו 2 ; למרות שבירקות מהסוג הזה אין חשש לגושי עפר מאדמת חוץ לארץ. הגזירות נעשו מהחשש שאנשים יכבשו וייבשו את ירקות השביעית - ויימכרו אותם בתור ירקות כבושים ומיובשים משנים קודמות או שמיובאים מחוץ לארץ.
לאחר מכן הקלו מעט בחשש לחדירת ספיחים, והתירו לייבא ירקות מיובשים וכבושים מחוץ לארץ. בסופו של דבר התירו לייבא אפילו ירקות טריים. בהמשך התוספתא נאמר - "כשם שמביאין ירקות מחוצה לארץ כך מביאין קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ". הדבר אינו מובן, שהרי רק יבוא ירקות מחוץ לארץ נאסר בתחילה – מחשש שמא צמודים גושי עפר לשורשי הירקות. חשש כזה לא קיים בתבואה והקטנית שמיובאים בתור גרעינים, ולא שמענו על איסור יבוא "קטנית ותבואה". צריך לברר: מה הקשר בין היתרו של רבי יהודה הנשיא לייבא ירקות - לבין יבוא תבואה וקטנית?!
כדי לענות על הקושיה, צריך לברר מה היה מצב שמירת השמיטה בתקופתו של רבי יהודה הנשיא.

מצב שמירת השמיטה בתקופת רבי יהודה הנשיא
בירושלמי במסכת תענית (פ"ג ה"א) מסופר שהביאו בפני רבי יהודה הנשיא סַפָּר שהיה חשוד לסחור בפירות שביעית כדי שיעניש אותו; אך רבי אמר להם - 'ומה יעשה העלוב הזה שעשה זאת לצורך קיום חייו'. הירושלמי גם מספר שרבי יהודה הנשיא היה מתפלל בשנת השמיטה - שירד גשם לשדות החשודים לזרוע בשמיטה.
הירושלמי מרמז שם, שרבי יהודה הנשיא התייחס אל השמיטה באופן כפול; מצד אחד הוא המשיך להנהיג את איסורי השמיטה, ומצד שני הוא העלים עין ממי שעבר על האיסורים האלו מחוסר ברירה. הוא הניח שמי שעבר על איסורי השביעית וזרע את שדותיו – עשה זאת מחוסר ברירה – ולכן הוא התפלל שירד גשם לשדותיו.

בירושלמי במסכת דמאי (פ"ג ה"א) מבואר שהיו כמה סוגי "חשודים". היו חשודים שהיו זורעים את שדותיהם לצורך פרנסתם אך הם היו מוכרים את תוצרתם לאחרים ונזהרו שלא לאכול אותה; והיו חשודים שאף אכלו את גידולי השביעית. מהתוספתא (דמאי ג, יז) שאומרת "אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית" מבואר שמספר הנוהגים היתר בגידולי השביעית היה גדול, והיו ערים שלימות שנהגו היתר לעצמם. השמיטה היתה נשמרת כהלכתה בעיקר בעצי הזית שאינם דורשים טיפול מיוחד, וכן משמע במדרש תנאים לדברים 3 שדורש את הכתוב "...אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (לג, כד):
" יְהִי רְצוּי אֶחָיו - מלמד שהוא מרצה אחיו לאביהם שבשמים בשמטים (בשנות השמיטה), שאין לך בכל הארצות משמטת כארצו שלאשר".


חלק מהחשודים על השביעית לא ראו את עצמם כעוברי עבירה. הירושלמי במסכת שביעית בסוף פרק ט' מבאר שלדעת החשודים - שמירת השמיטה לאחר החורבן היא מתקנת רבן גמליאל וחבריו, והיא מידת חסידות בלבד. חלק מהחשודים התייחסו לאיסור השביעית ביתר חומרה – כאל איסור מדברי חכמים; והם היו מוכרים את שדותיהם לגויים למשך שנת השמיטה, כדי שיוכלו לעבוד בשדות אלו בתור שכירים של הגויים, וראו עוד בענין זה במאמר "רועי הבקר והיתר המכירהF".

קיימת מחלוקת בין הפוסקים על היקף שמירת השמיטה, והאם רוב עמי הארצות היו חשודים על השביעית או שלא (כמבואר גם חידושי הרשב"א למסכת חולין דף ו, א).

למעשה, תורת כל אחד היתה בידו. מי שיכול היה לדחוק את עצמו - היה מקפיד על שמירת השמיטה כהלכתה. מי שלא היה יכול לדחוק את עצמו - היה זורע את שדותיו ומוכר את התוצרת לאחרים ולא אוכל אותה; ומי שנאלץ - היה גם אוכל את גידולי השביעית. היו חשודים שהחמירו ולא היו זורעים את שדותיהם סתם כך, אלא הם היו מוכרים את שדותיהם לגויים ועובדים בהן בתור שכירים של הגויים.

מדוע רבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה
רבי יהודה הנשיא התייחס אל השמיטה באופן כפול; מצד אחד הוא המשיך להנהיג את איסורי השמיטה, ומצד שני הוא העלים עין ממי שעבר על האיסורים האלו מחוסר ברירה. אך בהמשך סוגיית הירושלמי (תענית פ"ג ה"א) מסופר שרבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה:
"רבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה, נכנס אצלו רבי פנחס בן יאיר. אמר רבי יהודה הנשיא לרבי פנחס בן יאיר: 'מה עוברי הדרכים 4 עושים בביתי'? ענה לו רבי פנחס בן יאיר: 'עולשין יפות לאכילה'. חזר רבי יהודה הנשיא ואמר לו: 'מה עוברי הדרכים עושים בביתי'? וחזר רבי פנחס בן יאיר וענה לו: 'עולשין יפות לאכילה'. וידע רבי יהודה הנשיא שדעתו של רבי פנחס בן יאיר אינו מסכימה עימו להתיר את השמיטה."

מסתבר, שרבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה מאותה הסיבה שמחמתה הוא התיר את הירק בערי הספר, והיא הקושי להימנע מאכילת הירקות.
התבואה והקטניות הם יבשים, וניתן לאגור תבואה וקטניות משנים קודמות ולהשתמש בהם בשנת השמיטה. אך ירקות טריים לא ניתן לשמור מעבר לזמן קצר ביותר. צבור גדול התקשה לשנות את הרגלי האכילה שהיה רגיל בם. צבור זה השתמש בתבואה וקטניות משנים קודמות במקום אלו של השביעית; אולם הוא רצה ירקות טריים רגילים והוא לא היה מסוגל לצרוך ירקות-בר שגדלים הפקר. צבור זה היה מחשיב את היהודים שהיו מוכרים את שדותיהם לנוכרים ומעבדים אותן בתור שכיריהם של הנוכרים - בתור "חשודים", ולא היה קונה מהם ירקות. ומאידך, היה קונה את הירקות שהיה רגיל בהם – מן הגויים שהיו מגדלים אותם בארץ ישראל.

רבי יהודה הנשיא נוכח לראות שבמשך שנת השמיטה, החקלאים היהודים הופכים לעניים ואילו החקלאים הגויים הופכים לעשירים. בסופו של דבר, חקלאים יהודים רבים נאלצו למכור את שדותיהם לגויים. והוא רצה למנוע את המשך המצב הזה.
רבי יהודה הנשיא ביטל את האיסור לאכול ירקות בערי הספר, כדי שהתושבים היהודים שרצו לאכול ירקות לא ינטשו את הערים האלו. הוא רצה להוסיף ולבטל את איסור השמיטה מכל וכל, כדי שהתושבים היהודים שרוצים להמשיך לאכול ירקות - לא יגרמו לאחיהם היהודים למכור את קרקעותיהם לגויים.

רבי פנחס בן יאיר שמע זאת, והוא בא לרבי יהודה הנשיא כדי להניא אותו מכך. רבי פנחס בן יאיר אמר לו "עולשין יפות". והוא רמז לו, שקיים צבור גדול שאינו קונה ירקות מן הגויים והוא משתמש רק בירקות-בר כמו עולשין. כך מבואר גם בהמשך הירושלמי שהובא בתחילת המאמר, ומתאר את התקופה שקדמה להיתריו של רבי יהודה הנשיא (שביעית, פ"ו ה"ד):
"הנודר מן הירק בשביעית אסור אף בירקות שדה ... רבי יוסי בר חנינא אומר עולשין חשובות הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית"

מי שנדר ואסר את ה"ירק" באכילה, מותר לו לאכול ירקות-שדה בשנים רגילות, מפני שהם אינם נחשבים אז לירקות, כלומר למאכל-אדם. ה"עולשין" אינן מקבלות טומאה בשנים רגילות, מפני שהן אינן נחשבות אז ל"מאכל". אולם בשנת השמיטה היה צבור גדול שאכל ירקות-שדה ועולשין במקום הירקות הרגילים, ולכן הם נחשבו אז ל"ירקות" ול"מאכל".

ר' פנחס בן יאיר הציב את רבי יהודה הנשיא בפני קושי. מצד אחד רבי יהודה הנשיא היה צריך להתחשב בר' פנחס בן יאיר ובצבור גדול שבשמיטה היה אוכל ירקות שאינם נחשבים בדרך-כלל למאכל אדם; צבור שהראה שאפשר להקפיד על שמירת השמיטה בלא לסייע לגויים להשתלט על קרקעות היהודים. מצד שני, הוא לא יכול היה להתעלם מקיומו של צבור גדול אחר שלא היה מסוגל לצרוך את הירקות האלו, ושהיה קונה ירקות רגילים מן הגויים בשמיטה; צבור שהיה מסייע בעקיפין להשתלטות הגויים על קרקעות החקלאים היהודים. רבי יהודה הנשיא בחר בפתרונות שיש בם מן הפשרה.

ההיתרים של רבי יהודה הנשיא
ההיתר הראשון מבואר בתוספתא, והוא ביטול הגזירות שהתלוו לאיסור הספיחים. רבי יהודה הנשיא התיר לאכול ירקות כבושים ומיובשים משנים קודמות וכן ירקות כאלו מיבוא חו"ל. הגזירות הקודמות נועדו למנוע חדירת ירקות שגודלו על ידי החשודים בשנת השמיטה - במסווה של ירקות כבושים ומיובשים בהיתר. רבי יהודה הנשיא גילה באמצעות ביטול הגזירות הללו את דעתו, שהשמיטה בזמנו היא מדברי חכמים בלבד - ולכן הספיחים אינם איסור חמור; ואם ארע, ולבין הירקות הכבושים המותרים התגלגלה חבית של ירקות כבושים של ספיחים – הדבר אינו חמור כל כך. הספיחים נותרו באיסורם! אולם אין צריך לרדוף אותם.

לאחר מכן, רבי יהודה ביטל את האיסור על יבוא ירקות טריים מחוץ לארץ. הוא גילה בכך, שעדיף לקנות ירקות מהגויים שבחוץ לארץ ולא לקנות ירקות מהגויים שבארץ ישראל. גוי מחוץ לארץ אינו עומד כרגע בפני האפשרות לקנות קרקע מחקלאי יהודי בארץ ישראל, וקניה מגוי כזה אינה מסכנת את אחיזת היהודים בקרקעותיהם. אמנם קיים חשש שמא לשורשי הירקות מחוץ לארץ צמודים גושי עפר טמאים. אך צריך לבטל את החשש הזה מפני החשש לפגיעה באחיזת החקלאים היהודים בארץ ישראל.

היתר יבוא "קטנית ותבואה".
התוספתא מצמידה בסיום דבריה את היתר יבוא "ירקות" להיתר יבוא "קטנית ותבואה". הדבר קשה, יבוא ירקות מחוץ לארץ נאסר מפני החשש שצמודים גושי עפר לשורשי הירקות. חשש כזה לא קיים בתבואה והקטנית שמיובאים בתור גרעינים, ולא שמענו על איסור של יבוא "קטנית ותבואה" מחוץ לארץ. מדוע התוספתא הצמידה בינם?!

לפי מה שהתבאר לפני כן - הדבר מובן. הצבור שהיה מקפיד על שמירת השמיטה, שיער מראש את כמות התבואה והקטנית שהוא עשוי לצרוך במשך השמיטה, והיה אוגר כמות זו במחסניו. אולם היתה זו הערכה כללית, ואם התבואה והקטנית היו אוזלות במשך שנת השמיטה, הצבור הזה היה קונה אותן מהחקלאים הגויים המקומיים.
אך כאשר רבי יהודה הנשיא התיר לייבא ירקות מחוץ לארץ - הצבור היהודי הבין שהסיבות שהביאו את רבי יהודה הנשיא לביטול האיסור - היו הקניות שהם קונים מהחקלאים הגויים בשנת השמיטה. לפיכך, הם חדלו להשלים את החסרים המזדמנים של התבואה והקטנית באמצעות קניה מהחקלאים הגויים המקומיים; והם החלו לקנות גם אותם מחוץ לארץ.
הובלת התבואה והקטנית והירקות מחוץ לארץ מייקרת את מחירם ביחס למחיר התוצרת של הגויים המקומיים. אולם הצבור היהודי החל לייבא מחוץ-לארץ את התבואה והקטנית למרות המחיר הגבוה. ביטול האיסור על יבוא הירקות התפרש על ידי הצבור היהודי כהוראה, שאין זה הגיוני שהם יגרמו במו ידיהם לקיום הקללה - "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה" (דברים כח, מג). אין זה הגיוני שבשנה שאחיהם החקלאים דחוקים מבחינה כלכלית והם יורדים "מַטָּה מָּטָּה", הם יחזקו את הגויים המקומיים ויעלו אותם עליהם "מַעְלָה מָּעְלָה"; ויסייעו בידם לרכוש את הקרקעות של החקלאים היהודים.

הירושלמי כותב שהצבור אימץ את היתרו של רבי יהודה הנשיא, והיה קונה ירקות מחוץ-לארץ, ולבסוף גם בשנת השמיטה העולשין - לא נחשבו עוד ל"מאכל", וירקות-השדה - לא נחשבו עוד ל"ירק". 5

בסכום המאמר נמצאנו למדים, שהירושלמי קושר בין היתרו של רבי יהודה הנשיא לאכול ירק בערי הספר לבין היתרו לייבא ירק לכל ארץ ישראל, מפני שהסיבה שגרמה להיתרים הללו היא הצורך בחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כנגד הגויים המקומיים. כמו כן, התוספתא קושרת בין ההיתר לייבא מחוץ לארץ ירקות לבין המציאות שהתפתחה ולפיה החלו לייבא משם גם תבואה וקטנית; מפני שהסיבה שגרמה למציאות הזו היא ההבנה שאין זה הגיוני לחזק את הגויים המקומיים באמצעות קנייה מהם בשנת השמיטה.

מי עדיף גוי חורש-שביעית או יהודי חורש-שביעית?
זו לשון סוגיית הירושלמי (שביעית פ"ד, ה"ג) בתרגום חופשי וכשהיא מבוארת:
" משנה. ... ומחזיקין ידי גויים (בעבודתם בשדה) בשביעית (שמברכים אותם בברכת 'אישר', שמשמעותה שיחזק כוחו בעבודתו) אבל לא ידי ישראל. ...
תלמוד. ... מעשה. ר' חיננא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן עברו וראו אחד מאותם יהודים חורשי שביעית. אמר לו רבי שמואל בר נחמן לאותו יהודי חורש שביעית: 'אישר'. אמר לו ר' חיננא בר פפא לרב שמואל בר נחמן: 'לא כן לימדתני רבי שהכתוב '[עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים...] וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים [בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם]' מלמד שאסור לומר ליהודים חורשי שביעית 'אישר'; ורק לגויים חורשי שביעית מותר לומר 'אישר'?!' אמר לו רבי שמואל בר נחמן לר' חיננא בר פפא: ' לקרות את הכתוב ואת המשנה אתה יודע, אך לדרוש אין אתה יודע. וכך צריך לדרוש אותם, 'וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים' - אלו אומות העולם שהן עוברין מן העולם ולא אמרו לישראל 'בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם'. מה ישראל אומרין להם, והרי אנו ישראל 'בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה' '?! לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם מגיעות בשבילינו ואין אתם אומרים לנו בואו וטלו לכם מן הברכות הללו?! ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו מיסים רבים באופנים שונים - פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות?! "

התנהגותו של רבי שמואל בר נחמן טעונה ברור. רבי שמואל בר נחמן לימד את תלמידיו שהכתוב 'וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים' מלמד שאסור לברך עוברי-עבירה. ולכן מותר לברך את הגויים שחורשים את שדותיהם בשביעית - שיחזק כוחם בעבודתם; מפני שהם אינם עוברים עבירה. אך אסור לברך כך את היהודים, מפני שהללו עוברים עבירה כשהם חורשים את שדותיהם. אולם כאשר רבי שמואל בר נחמן הגיע לידי מעשה, הוא נהג הפוך מהוראתו - הוא בירך את היהודי שיחזק כוחו בעבודתו, והוא דרש את הגויים לגנאי – שהם "עֹבְרִים" מן העולם. מדוע רבי שמואל בר נחמן נהג כך?

רבי שמואל בר נחמן אימץ את הנהגתו של רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא אסר לזרוע ולסחור בפירות השביעית, אולם כאשר הביאו אליו את הַסַּפָּר החשוד הוא לימד עליו זכות ואמר – 'ומה יעשה העלוב הזה שעשה זאת לצורך קיום חייו'. לא זו בלבד, אלא שרבי יהודה הנשיא אף היה מתפלל שירד גשם לשדות שזרעו החשודים. רבי שמואל בר נחמן אימץ את ההנהגה הזו גם לגבי ברכת ה"אישר". לשיטתו, יהודי שמברך בברכת "אישר" גוי שחורש בשביעית, ואינו מברך בה יהודי שחורש בשביעית; הוא יהודי שנתחלף לו בין "אוהב" ל"אויב".

רבי שמואל בר נחמן גילה לר' חיננא בר פפא כיצד "לדרוש". מי שיודע "לדרוש" ולחקור, מבין שהמשנה דיברה כאשר הגויים אינם מצירים לישראל, וכאשר לחשודים אין סיבה כלכלית יוצאת דופן שמתירה להם לחרוש בשביעית. אולם כאשר "דורשים" וחוקרים את המציאות רואים שהמציאות שונה מהמצב עליו דיברה המשנה. הגויים שנמצאים בארץ ישראל מנהלים מאבק כנגד היהודים שנמצאים בה – והם ה"אויב". לעומת זאת, היהודים שנאלצים לזרוע בשביעית עושים זאת מתוך חוסר ברירה, והם ה"אוהב" 6 של אחיהם היהודים שומרי השמיטה. במצב כזה צריך ללמד זכות על חורשי השביעית ולברך אותם בברכת "אישר"; וצריך "לדרוש" את רעתם של הגויים – ולדרוש עליהם שהם עוברים מן העולם.
במאמרים הבאים נדון בהיתרו של רבי יהודה הנשיא לקנות ירק מייד במוצאי השמיטה.




^ 1.ובדומה למוזכר בתוספתא (עוקצין ב, יא): "ירקות... כגון כרוב ודלעת... ליקטן ויבשן מטמא טומאת אוכלים".
^ 2.ה"כבשת" הסתמית שמוזכרת בתוספתא כוונתה לירקות כבושים וכן עולה מן המשנה (נדרים ו, ב-ג): "הנודר ... מן הכבוש אין אסור אלא מן הכבוש של ירק...".
^ 3.ובאופן דומה בספרי דברים (פיסקא שנה) " יְהִי רְצוּי אֶחָיו - אין בכל הארצות שמשמטת בשביעית כארצו של אשר".
^ 4."אמר ליה מה עיבוריא עבידין". ונראה ש"עִיבּוּרַיָא" משמעותו "עוברי דרכים" (= אורחים) כמבואר בתרגום יונתן לבראשית (יח, ג).
^ 5.היו חכמים שהורו לתלמידיהם שלא לסמוך על היתריו של רבי יהודה הנשיא, והם הורו לתלמידיהם לקנות ירקות ישירות מגינתו של הגוי-המקומי. אולם אליהו הנביא הורה שלא לנהוג כך, וכפי שהתבאר במאמר "החברים - והיתר המכירה".

^ 6.אין זה אומר שלא היו לשונות שמביעות איבה פנימית בתוך הצבור היהודי, ובכללם גם אצל רבי שמואל בר נחמן עצמו, וכן מצאנו בסוגיה בפסחים (דף מט, ב): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם-הארץ מותר לקורעו כדג... תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם-הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד-חכם ואנשכנו כחמור." אולם ההיתר - "לקרוע את עם הארץ כמו דג" - לא מומש, וכאשר רבי שמואל בר נחמן פגש ביהודי חורש שביעית הוא בירך אותו בברכת "אישר". וגם התאווה - "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" - לא מומשה, למרות שלא חסרו הזדמנויות לבצעה. ככלל, הצבור היהודי ידע להבדיל בין "ביטויים חריפים" לבין ביצועם בפועל; והוא היה מאוחד – לכל הפחות כנגד צבור הגויים. הסתירה הפנימית שקיימת לכאורה בשיטתו של רבי שמואל בר נחמן נידונה כבר במאמר "ספר התורה של ר' מאיר".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il