בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תצוה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

שיחה לפרשת תצווה תשע"א

בגדי קודש

להפנות את כל הכוחות לקב"ה * השפעת בגדי הכהן הגדול * תפקיד הציצית והתפילין * כוחות הכהונה הטמונים בנו * הקפדה על לבוש מכובד וכיפה גדולה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ח' אדר א' תשע"א
10 דק' קריאה 41 דק' צפיה
בגדי קודש 1
להפנות את כל הכוחות לקב"ה
פרשת תצווה היא הפרשה השנייה שעוסקת בבניית המשכן ועבודתו. בתחילת הפרשה נאמר: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). ר' לוי יצחק מברדיטשוב (ד"ה ויקחו אליך) לומד מפסוקים אלו שהאדם צריך תמיד להעלות נר תמיד. צריך להעלות את כל הכוחות של האדם לקדושה, גם אם יש לאדם נטיות שפונות לכיוון לא טוב או פחדים וחששות מכל מיני דברים, את הכול האדם צריך להעלות למעלה, ליראת ה'. הרי הכול מאת ה', כל הכוחות המייראים שנמצאים בעולם הם בריות של ריבונו של עולם, הוא עשה אותם כדי ליירא בני אדם, ה' עשה שיראו מלפניו (ראה קהלת ג, יד). ליראה יש תפקיד, כל אדם באשר הוא אדם ירא ממשהו, ואת היראה הזאת צריך לכוון ולהעלות ליראת שמים. בעל ה"תולדות" (יתרו ד"ה עמוד ג'; ראה גם קדושת לוי תצווה, ד"ה ויקחו אליך) היה מבאר את דברי הגמרא: "הוי ערום ביראה" (ברכות יז, א), שהגמרא מתכוונת ללמד את האדם שעליו להפשיט את כל היראות ולהישאר רק עם יראה אחת, יראת ה' יתברך. להיות ערום מכל היראות האחרות וליירא רק מה'. וכן גם לגבי התאוות, אדם נמשך להרבה דברים בעולם, יש דברים גשמיים שמושכים אותו והמשיכה יכולה לגרום לו לפנות לדברים אסורים. מהיכן יש למציאויות האלו כח שיהיו מתאווים אליהם - הכול מריבונו של עולם, מקור כל הטוב וכל האהבה שבעולם ממנו, והכוחות האלו הם ניצוצות שנפלו מהשלמות האלוקית והתפשטו בתוך המציאות. אלו ניצוצות שנפלו, נשברו ונעשו שליליות שמושכות את האדם לדברים מכוערים ואסורים. הם שברים של אורות עליונים, שברי אותיות.
הרעיון הזה רמוז בפסוק: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". אותיות 'זך' הם גם כ"ז, שזה מספר כל האותיות כולל האותיות הסופיות. הרי יש כ"ב אותיות וה' אותיות כפולות, ביחד עשרים ושבע אותיות, והם "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית", כלומר האותיות האלו נכתתו ונעשו שברים ושברי שברים, אלו כוחות גדולים ועליונים שירדו ונשתברו. כל הבריאה כולה נבראה על ידי עשרה מאמרות (אבות ה, א), על ידי אותיות ודיבור: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו), דיבור של אותיות. יש אותיות שלמות, הופעות חיוביות גדולות, ויש שברים. המציאות הזאת היא סדר אלוקי שהקב"ה קבע כדי שהאדם יתמודד, ידע לרומם את הכוחות שלו ולהתגבר על קשיים, כדי שעבודת ה' לא תהיה בקלות אלא מתוך מאמץ. שיהיו לאדם פיתויים שיפתו אותו לדברים הפוכים מרצון ה', ועניינו של האדם הוא להתגבר על הקשיים ולבנות לעצמו כוחות טובים. ומה הדרך לבנות את הכוחות האלו ולהתגבר - להעלות את הכוחות. אם אדם מתאווה לדבר כל כך קטן, שבר, ניצוץ מכוח גדול ומקורי שבו יש את כל הגודל והשלמות, כל שכן שהוא צריך להתאוות למקור שלו, למקור כל האהבה וכל המשיכה. צריך לפתח את ההתבוננות הזאת שאין דבר שלם ומענג יותר מהדבקות בירבונו של עולם. לא יכול להיות, כי רבונו של עולם הוא המקור של הכול. לקחת את השברים הללו ולהעלות נר תמיד. נר תמיד זו עבודה תמידית, כל פעם שהאדם פוגש משיכה בתוך המציאות שירומם אותה למעלה, שידע מה המקור.

השפעת בגדי הכהן הגדול
בהמשך הפרשה יש הרחבה גדולה בענייני בגדי הכהונה. יש שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה בגדים לכהן הדיוט, ומגמת כל הבגדים היא לכבוד ולתפארת: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב). הגמרא אומרת (ערכין טז, א) שלבגדי הכהונה יש תפקיד מיוחד.
למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב: "ויטבלו את הכתנת בדם". מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה". מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב אהיכא דאיתיה. חושן מכפר על הדינין, דכתיב: "ועשית חושן משפט". אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב: "אין אפוד ותרפים". מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: "והיה על מצח אהרן", וכתיב התם: "ומצח אשה זונה היה לך".
צריך להתבונן ברעיון שמביאה הגמרא. לבגדי הכהן הגדול יש תפקיד, הם מכפרים על כל ישראל ולא רק על הכהן. הכהן הגדול מייצג את כלל ישראל. לעם ישראל יש כהן גדול אחד וזה מראה שעם ישראל הוא עם אחד ומאוחד והכהן הגדול הוא אדם אחד שממלא תפקיד בשם כל ישראל. בשונה מעובדי עבודה זרה שלכל אחד יש הכהן שלו והעבודה זרה שלו, הכל מפורד ומפורר, עם ישראל שונה. הכהן הגדול נושא את שמות בני ישראל על ליבו, הוא הולך בשם כל ישראל והמעשים שלו בשם כל ישראל. כמו שכתוב: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כח, א), מה זה "מתוך בני ישראל" - הכהנים באים מתוך בני ישראל, הם מייצגים את בני ישראל וכל פעולה שהכהן הגדול עושה שייכת לכלל ישראל והיא בשם עם ישראל וכל תיקון שהכהן עושה הוא תיקון של כלל ישראל.
לכאורה יש לשאול: איך לבישת הבגדים פועלת כאלה פעולות, הרי לבישת הבגדים של הכהן היא לא עבודה, העבודה היא עבודת הקרבנות. אלא אומרת הגמרא שאף על פי כן, מכיוון שהבגדים האלה שייכים לעבודה, לבישת הבגדים שלו פועלת פעולות. הכהן לובש כותונת והיא מכסה על מקום הלב, כשאדם נפגע בליבו רואים את הדם על הכותונת שלו. הכהן לובש אותה ויש בכך כפרה על שפיכות דמים. הכהן עושה תיקון של כל ישראל משום שהוא מעדן את עם ישראל, הוא עוטף את הלב ושאר האיברים שהנשמה תלויה בהם, הוא מכסה אותם ומגן עליהם, מציל את ישראל מהריסת הנפש ומשפיכות דמים. הכהן לובש מכנסים, מכסה את עצמו במקומות שצריכים להיות צנועים ובכך הוא מתקן את הצניעות של כלל ישראל, שהמשיכה תהיה זכה וטהורה ולא ח"ו לדברים שליליים. הכהן לובש מצנפת. הראש מסמן את השיא והגובה של האדם, אך לפעמים הוא מבטא את הגאווה של האדם, ולכן יש לכהן הגדול כיסוי ראש מיוחד: המצנפת, ויש למצנפת משמעות גדולה מאוד. הגמרא בסוף מסכת שבת (קנו, ב) אומרת: "כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא" ומספרת על אחד האמוראים שהחוזים בכוכבים אמרו עליו שהוא יהיה גנב. אמא שלו דאגה שהראש שלו תמיד יהיה מכוסה. ופעם אחת כשנפל כיסוי הראש מעל ראשו הוא התאווה תאווה כל כך גדולה עד שהוא טיפס על עץ תמרים וקטף תמרים בצורה מסוכנת ואסורה - הוא לא יכל לעצור בעד הרצון לגנוב. מכאן אנו לומדים מה עושה כיסוי הראש, כיסוי הראש גורם לאדם יראת שמים. כשהכהן הגדול שכולו קדושה ויראת שמים וכולו בטל כלפי שמיא מכסה את ראשו במצנפת, על ידי הכיסוי הזה נוצרת השראה כללית בעם ישראל לענווה, סילוק הגאווה וגסות הרוח.
לבישת בגדי הכהן הגדול לא פועלת ברמה כזאת שבבת אחת כל עם ישראל נהיה מתוקן, אבל היא משפיעה על כל אחד ואחד ומרימה אותו במדרגה מסויימת. זה לא פוטר את כל ישראל מלעשות מאמצים להשתפר ולהתעלות, אך כשכל ישראל קשורים לכהן הגדול, יש לכהן הגדול השפעה כוללת. וכך כל בגד שהכהן הגדול לובש גורם להתרוממות רוחנית ולסילוק קילקול. האבנט על הלב, וגורם לתיקון הירהורי הלב. המכנסיים על גופו, מרבה צניעות בעם ישראל, הציץ על מצחו שעליו כתוב "קודש לה'", מתקן את המצח. במצח לעיתים יש ביטוי לעזות פנים, דבר שלילי, אך יכולה להיות גם עזות דקדושה.

תפקיד הציצית והתפילין
מהציץ צריך ללמוד לימוד חשוב מאוד. הגמרא במסכת יומא (ז, ב) מביאה שתי דעות מה כוונת התורה בפסוק: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד" (שמות כח, לח), דעה אחת מבארת שהציץ מכפר רק כשהוא על מצח הכהן, והדעה השניה אומרת שהציץ מכפר תמיד וכוונת הפסוק היא שהכהן צריך למשמש תמיד בראשו, על הציץ כתוב את שם ה' ולכן אסור לכהן להסיח את דעתו לרגע ממנו ועליו לזכור כל הזמן שהוא נושא ציץ על ראשו. הגמרא עושה קל וחומר מציץ לתפילין, אם הכהן הגדול צריך למשמש בציץ כל הזמן ולא להסיח את דעתו משום שכתוב בו פעם אחת את שם ה', קל וחומר לתפילין שכתוב בהם כמה וכמה פעמים את שמות ה', שאדם יהיה חייב למשמש בתפילין שלו כל שעה ושעה ולא להסיח מהם את הדעת. התפקיד של התפילין הוא לקדש את האדם: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י) זה תפילין שבראש (ברכות ו, א). התפילין נותנות לאדם הדר, כשאדם מניח תפילין הוא מבטא את המהות הפנימית שלו, את הקישור הרוחני שהוא קשור אליו. יש כאלה שמפרשים שכריכת רצועת התפילין על האצבע דומה לטבעת, האדם מתקדש לריבונו של עולם והקב"ה שם טבעת על אצבעו, הקשירה שהאדם קושר בתפילין זו קשירה של עצמו לריבונו של עולם. האדם נהיה קשור קשר פנימי ורוחני המתבטא גם באופן חיצוני, יש לאדם אות שהוא שייך לריבונו של עולם, הוא שייך לצבא האלוקי.
גם ציצית היא בגד של קדושה. הרב צבי יהודה סיפר על גר אחד שהיה אדם מאוד חכם ומלומד ונהיה תלמיד חכם אחרי הגיור. פעם באיזו אסיפה הוא דיבר בפני סטודנטים ושאלו אותו שם איך הוא מסביר את עניין החוטים של הציצית. תשובתו הייתה שעם קדוש צריך בגד שיסמל את הקדושה שלו. עם ישראל צריך לשאת על עצמו סימן בולט כדי לבטא מיהו ולאן הוא שייך. ציצית היא בגד ששקול כנגד כל המצוות כולם (נדרים כה, א), זו מצווה שעוטפת את ראשו ורובו של האדם. אם המצוות הם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, מצוות הציצית פועלת על כל האדם כולו. לא בכדי אומרת התורה: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט), הציצית מזכירה את כל המצוות וממשיכה את קיום המצוות. צריך להכניס את זה לתודעה ולתחושה שלנו. אנחנו לובשים את הציצית והתפילין, אלו שני בגדים, לכוהנים היו ארבעה בגדים, כלומר גם לנו יש מעין מה שהיה לכהנים.

כוחות הכהונה הטמונים בנו
מעבודת הכהנים אנחנו צריכים ללמוד על הבגדים ובעצם על כל המעשים שלנו. אדם לובש בגדים בבוקר וחכמים תיקנו על כך ברכה: "מלביש ערומים". הרב (עולת ראיה ח"א, עב) מסביר את הברכה הזאת ואומר שאנחנו מודים על שני דברים בברכה הזאת - על עצם העובדה שהקב"ה נתן לנו בגדים, ועל כך שהקב"ה נתן לנו שכל להבין שצריך ללבוש בגדים. הרי בעלי חיים לא מתלבשים, לבישת הבגדים מורה על טבע של צניעות, טבע רוחני שמבין שיש צורך לכסות דברים מסויימים משום שהצניעות יפה להם. יש בגדים שתפקידם לגלות את הפנימיות החיובית הסמויה שיש באדם, ויש בגדים שתפקידם להסתיר את מה שצריך להסתיר. בגדי הכהנים באו להסתיר ולגלות, להסתיר את מה שצריך להסתיר, דבר המראה על האופי הצנוע והפנימיות החיובית הבריאה, ולגלות את הנשמה הפנימית שיש בתוכנו.
הכהן הגדול מייצג את הפנים פנימיות שיש בתוכנו, הכהן הגדול מייצג את כל ישראל ושליח לא יכול לעשות דברים שהמשלח לא יכול לעשות. אם הכהן הגדול מייצג את ישראל פירושו של דבר שלכל אחד מישראל יש ניצוץ של כהן גדול, והכהן הגדול רק מגלה את הניצוץ הזה מן הוח אל הפועל. כל אחד הוא בחינה של כהן, אנו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), לכל אחד יש בחינה מסויימת של בכוח, ואצל הכהן הגדול הקדושה התגלתה בפועל. אם זה לא היה כך הכהנים לא היו יכולים להיות שלוחי דידן (ראה נדרים לה, ב) ולא היינו יכולים לשלוח אותם להקריב קרבן בשבילנו. רק מפני שלנו בעצמנו יש הבחינה של הכהנים אנו יכולים לשלוח אותם לעשות את העבודה עבורנו בבית המקדש. יש לנו תכונה עוד יותר פנימית של כהונה גדולה, מדרגות בנשמה לפני ולפנים. בתוך תוכו של האדם יש נשמה עוד יותר עליונה וקדושה, מעין הבחינה של הכהונה הגדולה. הבחינה הזאת מלובשת בעוד ועוד כיסויים והיא טמונה אך היא נמצאת. הוי אומר, שכל אחד יכול להדליק את הכוחות הפנימיים האלה הכמוסים בו. אנחנו יכולים לגלות את הכוחות האלו במצוות שאנו עושים, במצוות טמונים התכנים הללו שמופיעים באופן גלוי יותר בכהונה. אדם לובש בגדים ולא תמיד הוא שם לב למעשיו, אך מכיוון שיש ערך בלבישת הבגדים מוטל עליו לשים לב לפעולות האלו. לכל פעולה שהאדם עושה יש משמעות, הפעולה מגלה את תכונת הפנימיות הקדושה שיש לו, כל בגד שהאדם לובש הוא בעל משמעות. אמנם אנחנו לא עובדים בבית המקדש, אבל אנחנו עובדים בבית מקדש מעט. אנו מתפללים בבית הכנסתו ובבית המדרש, אנחנו עובדים את ה', אמנם לא בסדר העבודה המעשי של בית המקדש אך אנחנו עובדים את ה' באופן רוחני.
יש להרחיב וללמוד מזה על כל ההתנהגות של האדם, על כל הפעולות שהאדם עושה. יש משמעות לכל בגד מבגדי הכהונה. הכהנים לא הולכים עם נעלים, אסור להם ללבוש בגדים נוספים כדי שלא תהיה חציצה. לכל בגד שהאדם לובש יש תוכן, אין דברים סתם. חייו של אדם שחי את התוכן של המעשים הפשוטים היום יומיים הם הרבה יותר עמוקים, יותר משמעותיים ויותר רוחניים. אדם יראה שהוא עושה המון פעולות ערכיות מאוד כאילו כלאחר יד. לא נכון לחיות כך בלי תשומת לב לפעולות שלנו, חבל לאבד את כל הגודל של הופעת החיים שלנו.
לכן חכמים תיקנו לנו ברכות. בבוקר אנחנו קמים ומברכים "פוקח עיוורים". זה לא מובן מאליו שאנחנו רואים, ולכן אנו שמחים על כך. מלביש ערומים, מתיר אסורים, זוקף כפופים, רוקע הארץ על המים. אולי בגלל השינוי הזה הקב"ה קבע צורך לישון, שהאדם יראה שיכול להיות מצב שהוא לא יהיה עירני וממילא הוא ידע לשמוח ולהודות על העירנות. אנשי כנסת הגדולה הם אלו שתיקנו את הברכות. אני חושב שלפני כן אנשים חיו חיי אמונה, הם לא היו צריכים לברך על כל דבר כי זה היה פשוט לאנשים, הם חיו בידיעה תמידית כזאת שריבונו של עולם נמצא ומחייה את הכול. העיניים שרואות, האוזניים ששומעות, הכל מתפקד רק בזכות ריבונו של עולם שכל הזמן מחייה אותנו. הדורות הידרדרו והתחושות פחתו, העוצמה האמונית פחתה והיטשטשה ולכן היה צורך לחזק אותה על ידי הברכות. לברך ולזכור שריבונו של עולם נותן לנו את הכוחות והם לא באים מעצמם. כל הפעולות שאדם נפגש איתם במשך היום יש להתבונן בהם, להעמיק את החיים, לחיות חיי אמונה, חיי קודש, מציאות שהשכינה שורה עלינו ולהרגיש את השראת השכינה. השכינה נמצאת בכל מקום, רק צריך לראות אותה. לראות איך שריבונו של עולם מלווה אותנו, ממלא אותנו ומקיף אותנו בכל המעשים שאנחנו עושים.

הקפדה על לבוש מכובד וכיפה גדולה
מתוך הפרשה שלנו אפשר להגיע לנושא נוסף. לא עם כל בגד מתאים להתפלל ולא עם כל בגד מתאים להיכנס לבית המדרש - יש מקום לתת הדר לעבודת ה'. התפתח כיוון מחשבה שצריך להתרכז בעיקר והעיקר היא הכוונה ולא הבגד והכיפה, ומכיוון שהבגדים הם לא העיקר לא משנה איזה בגד לובשים. זה לא נכון. הכהן הגדול לא אמר שמכיוון שהעיקר הכוונה לא צריך ציץ ולא צריך מצנפת, אלא צריך לתת ביטוי חיצוני לדבקות הפנימית, הכוונה לבדה לא מספיקה. הקב"ה מצווה אותנו במצוות מעשיות ולא במצוות רוחניות, מי שקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד, ב), כוונות מרקיעות שחקים לבדן לא מספיקות, צריך את הביטוי החיצוני, צריך ליישם בפועל את עבודת ה'. לכן הצורה החיצונית היא חלק חשוב בעבודת ה', להיות מסודר ונקי. בית המדרש צריך להראות מכובד, הוא צריך להיות מצוחצח ויפה. אני מקנא בבתי כנסיות של הספרדים, איך הם יודעים לכבד את בית הכנסת. גם הנקיון וגם הנימוסים בבית הכנסת, לא מדברים ואין הפקרות. יש כאלה ש"מרגישים בבית" בבית הכנסת. הרי זה הבית של ה'! צריך להקפיד על הנימוסים הנכונים, על כיבוד מתאים של המקום. בהתחלה דיברנו על מעלת הבגדים והגענו למעלת המקום, יש לנו כיסוי של גוף ויש לנו כיסוי של בית. צריך לדעת לעבוד גם על זה.
כך גם לגבי כיסוי ראש. כשהראש מלא ביראת ה' צריך לתת לזה ביטוי, כיסוי ראש. כיסוי ממש, לא משהו סמלי כזה שצריך לחפש איפה הוא נמצא. מי שיש לו הרבה שערות צריך להגדיל את הכיסוי, שיהיה עוד יותר בולט... זו עצה כל כך פשוטה. קשה מאוד לעבוד על יראת ה', יש במהר"ל נתיב יראת ה' ועוד ספרים על היראה, וחז"ל אומרים לנו פשוט לקחת כיפה גדולה ולכסות את הראש וזוכים ליראת שמים, וזה עובד! הרי אין מישהו שלא רוצה יראת ה'! נלמד מהפרשה הזאת את ההתנהגות המתאימה לנו, נזכור שאנחנו קצת כהנים וקצת כהנים גדולים, העבודה שאנחנו עושים בבית הכנסת ובית המדרש היא מעין העבודה בבית המקדש, יש לנו עבודה רוחנית של קודש ודבקות וממילא עלינו לתנהג בהתאם. נחיה את עבודת ה' כל הזמן, נרגיש כל הזמן שריבונו של עולם איתנו וכך ההתנהגות תהיה בהתאם, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח), ואז נעלה מדרגה. ובעזרת ה', מתוך העבודה הפנימית שלנו ובניית בית המקדש הפנימי בתוכנו, נזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.




^ 1.. שנת תשע"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il