בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אמור
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

הכהונה והמועדות

מדרגת הכהונה ◆השלמות במדרגת הכהונה ◆עניין המועדות בישראל ◆קרבן העומר ◆מצוות קידוש ה' ◆ההכנה לחג השבועות

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

יד' אייר התשע"ב
12 דק' קריאה 42 דק' צפיה
מדרגת הכהונה
קראנו השבת את פרשת אמור. נאמר בפרשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). ויש לשאול: אם נאמר כהנים לא צריך להזכיר שהם בני אהרן, ואם הם בני אהרן לא צריך לומר שהם כהנים. הזוהר (פרשת אמור דף פח ע"א) והמדרש שואלים את השאלה הזו. הזוהר אומר: 'בני אהרן' פירושו של דבר שהם ממשיכים את מידתו של אהרן, כמו שחכמים לימדו אותנו במסכת אבות (פרק א, יב): 'הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. הכהנים ממשיכים את המדרגה הרוחנית המיוחדת של אהרן הכהן, את מדרגת האחדות. אהרן מייצג את כל ישראל כלפי ריבונו של עולם. הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא האדם שסביבו כלל ישראל מתרכז, הוא מייצג את כלל ישראל, הוא אחד שמייצג את כולם, הוא מאחד בזה את כולם, ומתוך שזו המהות שלו, זה גם התפקיד שלו. זה גם מה שהוא עושה בפועל, גם בעבודת בית המקדש וגם באהבת שלום, אהבת את הבריות וקירובן לתורה.
רש"י כאן (ד"ה בני) מביא דיוק של חכמים: 'בְּנֵי אַהֲרֹן' יכול חללים, תלמוד לומר: 'הַכֹּהֲנִים'. כלומר חלל זה כהן שהוליד בן מגרושה, ההלכה היא שהבן לא כשר לעבודה בבית המקדש, אבל בדיעבד אם הוא הקריב הקרבן כשר. למה - מפני שהמצב שלו הוא באמת מצב מורכב. מצד אחד הוא מבני אהרן ומצד שני הוא לא כשר לכהונה. הכהונה זה התפקיד ובן אהרן זו הסגולה. לכל בני אהרן יש סגולה עצמית מיוחדת, ויש גם תפקיד, תפקיד הכהונה, העבודה בבית המקדש. כהן צריך להיות כשר לגמרי בעבודתו. לכן המצב של חלל הוא כזה שמצד אחד יש בו סגולה מבחינה מסוימת כי הוא בן כהן, מצד שני זה לא יכול לבוא לידי ביטוי בפועל. לכן רק בדיעבד, כיוון שבכל זאת יש בו הסגולה, הקרבן כשר. הוי אומר שבמדרגת הכהונה יש גם צד סגולי וגם צד תפקודי שנובע מהסגולה המיוחדת.
הכהנים הם שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא. איך הם יכולים להיות שלוחים שלנו - הרי יש כלל שכל דבר שאדם לא יכול לעשות בעצמו הוא לא יכול לעשות על ידי שליח, אז איך הכוהנים הם שלוחים שלנו. הגמרא במסכת קידושין (דף כג:) דנה בזה, והיא אומרת שהם גם שלוחים שלנו וגם שלוחי הקב"ה. מצד אחד הם שליחים של הקב"ה לקבל את הקורבנות של בני ישראל, ומצד שני הם שליחים שלנו להקריב את הקורבנות אליו יתברך. כנראה שיש גם בישראל איזה יסוד של כהונה "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) לכלל ישראל יש גם תפקיד מיוחד, סגולה מיוחדת, בחינה של כהונה סגולית, לא כהונה שיוצאת אל הפועל אלא היא נמצאת בכוח. אצל הכוהנים הסגולה הזו יוצאת מהכוח אל הפועל. וכיוון שגם לישראל יש הסגולה, גם להם יש תפקיד של ממלכת כוהנים כלפי העולם כולו, אז גם הם יכולים לשלוח שליחים, כי גם הם בבחינה הזו.

השלמות במדרגת הכהונה
הרב באורות אומר שהכהונה לא באה להפריד בין ישראל לאביהם שבשמים אלא לחבר את ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמרנו שהכהנים הם שליחים. הוי אומר שאפשר להסתכל על התפקיד הזה כתפקיד מפריד, כמו שהסתכלו קרח ועדתו, והם אמרו שכולם מתאימים לעבוד את ה' ולמה רק אהרן ובניו מתאימים, לא הייתה להם הבנה שהקרבה אל ה' דורשת הכנה מאוד גדולה ואי אפשר לקפוץ אל המדרגה הגדולה הזו כשאין התאמה.
צריך אנשים שיהיו בעלי תכונות מיוחדות, סגולה פנימית, עם התנהגות בהתאם שהיא במדרגה גדולה של קדושה, ובעזרתם אפשר להתעלות ולהתחבר ולהיות מקושרים אל הקודש. הכהנים נתבעים, כמו שאנחנו רואים בפרשה שלנו, להיות במדרגה של קדושה מיוחדת. אסור להם להיטמא למתים, זה אומר שהם צריכים להיות במדרגה של חיות מיוחדת. מה פירוש האיסור להיטמא למתים - הטומאה מבטאת חוסר שלמות של חיים, היא פועל יוצא מעונש, מחטא, ולכן יש מיתה, ומיתה גורמת לטומאה. ועניין הכהנים להיות מורמים, גם מצער של אבלות. לכהן הגדול נאמר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (ויקרא כא, יב), הוא צריך להיות במדרגה מיוחדת במינה. זו לא גזירה שלא יצטער בצער המשפחה והקרובים, ושעליו לוותר על כל קשרי המשפחה ועל כל הכאב...אם כן למה דורשים ממנו דרישה כזו, הרי חלילה אם בניו, אשתו או הוריו נפטרים, הייתכן לנתק אותו מהמשפחה ולומר לו: 'אתה נשאר בעבודתך ולא יוצא', אלא שהוא ברמה כזו שהוא מסתכל על מיתה לא כמו שאנשים מסתכלים ומרגישים.... זו פרידה מהגוף, זה משהו אחר לגמרי, זו עליית נשמה. כהן גדול צריך להיות במדרגה כזו שהוא רואה את הדברים לאורך זמן, שהוא יודע שהמוות הוא דבר חולף, אחר כך יש תחיית המתים. זה דבר שלא צריכים ליפול בגללו, לא צריך לרדת בגללו, ורק במדרגה גדולה של כהן גדול, שההסתכלות שלו כל כך גדולה, הדברים נראים אחרת. ממילא ההלכה מתאימה למדרגתו כי הוא לא שייך לאותו סוג של אבלות וכאב, ולהיטמאות למתים כמו שאר העם.
אחיו הכוהנים לא נמצאים במדרגה הזו, להם מותר להיטמא לקרובים אבל לא לרחוקים. הם גם כן במדרגה גבוהה מהמדרגה הרגילה. גם הם מסתכלים על המוות בצורה יותר מרוממת אבל לא במדרגת הכהן הגדול. מדרגת הכוהנים היא מדרגה עליונה, ובהתאם לזה כל המצוות שמוטלות עליהם. הם צריכים גם שלמות הגוף בעבודתם בבית המקדש. הקרבנות צריכים להיות שלמים בלי מום וגם הכוהנים עצמם, שלא יהיה להם שום מום חיצוני, וזה מבטא את העניין שלא יהיה להם שום מום פנימי רוחני. מדרגה מיוחדת, מדרגת הכהונה.
אין לנו היום כוהנים בעבודתם. אבל יש אנשים שמקבלים על עצמם להיות אנשי קודש, להיות אנשי אמונה, אנשי רוח, להיות יותר דבקים בריבונו של עולם והם בבחינה של כוהנים. הם מחברים בין ישראל לאביהם שבשמים. זה דין הכבוד שהתורה מלמדת אותנו שצריך לנהוג כבוד בתלמידי חכמים, להיות יראים מהם, לכבד אותם. 'מורא רבך כמורא שמים' (אבות פרק ב, יב). הם בחינה של הכוהנים שעל ידם האדם יכול להתחבר ולעלות, להתקשר. הם המקשרים בין ישראל לאביהם שבשמים. וזה מחייב אותם להיות במדרגה רוחנית גבוהה. זו פרשה מיוחדת שעוסקת בכך שיש מדרגות בישראל, וכך זה צריך להיות וכך זה לכתחילה. אנשי הקודש הם אנשים מרוממים מאוד והם המאפשרים את החיבור של כל הציבור לריבונו של עולם.

עניין המועדות בישראל
אנחנו ממשיכים הלאה בפרשה. חלקה הגדול של הפרשה היא פרשת המועדות. אני רוצה לומר כאן כמה דברים שהמהר"ל אומר על המועדות. כל פעם שאנחנו מתקרבים לאחד החגים אנחנו מסתכלים על החג, מה ייחודו, מה גדולתו ומה מהותו. אבל צריך להסתכל הסתכלות כללית על כל החגים יחד ולראות את התמונה השלמה של מועדי הקודש "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג, ד). בזה עוסקת הפרשה שלנו.
שלושת הרגלים הם חגים שקשורים במאורעות הטבע. חג הפסח הוא חג האביב. חג השבועות הוא חג הקציר שבו קוצרים את התבואה ומביאים את שתי הלחם וחג הסוכות הוא חג האסיף. החגים קשורים בטבע. זאת אומרת שבטבע יש קשר לקדושה. כל הטבע הוא בעצם הופעה אלוקית עליונה ובזמן שהטבע מופיע בהופעה חדשה, אז יש מציאות חדשה, וכל הופעה היא מיוחדת ואלוקית.
התורה גם מצווה אותנו: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יג, ב) בכור אדם ובהמה, כל דבר שהוא התחלה, שהוא התחלת בריה. ההתחלה היא הכי מקושרת אל הדבר שלפני ההתחלה, אז יש בו הכי הרבה קדושה, הוא הכי קרוב למי שעשה את ההתחלה, ריבונו של עולם. בכל בכור יש קדושה. גם בטבע כולו, יש התחלה, יש סוף ויש אמצע. הבריאה מתחילה ומתקדמת ואחר כך פונה אל הסיום. כך גם סדר היום. היום מתחיל בבוקר, וכל הזמן האור הולך וגדל ואחר כך הוא נאסף בחזרה. כך גם השנה, הצמיחה, וההמשך שלה ואחר כך האסיף. זה מפגש עם ריבונו של עולם מצדדים שונים. בהתחלה של השנה אנחנו רואים את הבריאה מצד התחלתה. וכאשר רואים את ההתחלה נפגשים עם ריבונו של עולם שמתחיל שנה חדשה. וכאשר השנה מגיעה לשיאה אנחנו פוגשים את השלמות, ריבונו של עולם מופיע כדי לתקן את העולם, ובסוף הכול חוזר אליו. כל דבר יוצא ממנו וחוזר אליו בחזרה. זה חג האסיף, אנחנו חוזרים אל הסוכה, אל ריבונו של עולם. כל צד של הטבע,] וכל חלק שלו, הוא הופעה וגילוי של ריבונו של עולם. כשרואים מציאות רואים בעצם את יוצר המציאות. כשרואים התחלה של מציאות, פוגשים את הקב"ה בתור מתחיל, וכשרואים סיום של מציאות, פוגשים את הקב"ה בתור מי שהכול פונה וחוזר אליו. כמו בטבע,
כך זה במדרגה הגדולה של עם ישראל. עם ישראל הוא שורש כל המציאות. תחילתו בחג האביב, בפסח, יציאת מצרים, זו ההתחלה של האומה. והשיא שלו זה קבלת התורה, אז הוא מקבל את המהות הרוחנית, התוכן העליון שלו. וסוכות מרמז על העתיד לבוא, הגאולה העתידה, החזרה כביכול לריבונו של עולם, הסוכה מבטאת את הדבר הזה. חוזרים חזרה כביכול אליו יתברך. הוי אומר שיש כאן שלמות של ימי קדושה שמבטאים כל צד בהופעה האלוקית בצדדיה השונים. ההופעה האלוקית בישראל וההופעה האלוקית בבריאה, בטבע, הדברים מקבילים זה לזה ונובעים זה מזה.

קרבן העומר
בתוך המועדים יש לנו פסח ושבועות שקשורים זה בזה. בפסח אנחנו מקריבים את קרבן העומר משעורים ובחג השבועות מקריבים שתי הלחם מהחיטים. ומפסח וסופרים ספירת העומר "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו) עד חג השבועות. למה מביאים עומר מהשעורים - בפשטות עומר זה התבואה הראשונה שגדלה, הכי מהירה, ומביאים את הראשון כי זו התחלה כמו שאמרתי. ובכל זאת חז"ל עומדים על כך שקרבן שעורים זה קרבן נמוך, שעורים הם מאכל בהמה ולא מאכל אדם, והרי אם מביאים קרבן צריך להביא קרבן מובחר, קרבן מהחיטים!
אנחנו מוצאים קרבן שעורים פעמיים. פעם אחת בקרבן העומר, הוא קרבן ציבור היחיד שמביאים מהשעורים, ופעם נוספת אנחנו מוצאים שעורים במנחת סוטה. אצל סוטה זה מובן, היא עשתה מעשה בהמה אז קרבנה הוא ממאכל בהמה. היא נסתרה והיא ירדה מטה, התנהגה כמו בהמה ומשם היא צריכה לעלות. תפקידו של הקרבן הוא להחזיר את האדם למקומו הנכון, היא נמצאת במדרגה נמוכה, לכן היא מביאה קרבן נמוך לה'. זה אומר לנו שכאשר האדם חוזר בתשובה, כאשר אדם נמצא במדרגה נמוכה, הוא מרים את הנמיכות הזו "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" (ישעיה נז, יט), כשהרחוק בא זה מראה יותר את הופעת שם שמים. כשרואים אדם שהיה הכי רחוק ובכל זאת משם ממרחק הוא בא, הוא מעלה את המדרגה הכי נמוכה לה', הוא מעלה את כל המציאות בעצם אל ריבונו של עולם. הוא נמצא בתחתית ומשם הוא בא. הסוטה ירדה למדרגת בהמה ויש לה תפקיד מיוחד במינו, להעלות את השעורים שהן תהיינה גם כן קרבן.
כך אומרים לנו חכמים לגבי קרבן העומר. קרבן העומר מתקן מצבים נמוכים מאוד. ישראל נמצאים במצב שאין להם זכויות, בא העומר אחת בשנה לתקן את המצב הזה, שגם כשאין זכויות, תפקידו של קרבן העומר להעלות את ישראל למעלה. להעלות את הנמיכות הזו למקורה. בזמן המן הרשע היו לישראל חובות ובגלל זה נגזרה עליהם הגזירה. ומה הציל אותם - העומר. לכן על פי מסורת חכמים, ביום הקרבת העומר נתלה המן הרשע. זאת אומרת שתפקידו של קרבן העומר הוא לרומם את הצד הנמוך. ומהצד הנמוך אנחנו מתקדמים ומגיעים עד השיא, עד חג השבועות, שבו אנחנו מקריבים קרבן מהחיטים.
הרב זצ"ל נותן כאן נופך מיוחד. באורות ארץ ישראל, בפרק על סגולת ישראל הרב מדבר על כך שיש בעם ישראל שני צדדים. צד אחד הוא טבע סגולי של אמונה. טבע עמוק מאוד, טבע ישראלי, ישראל מאמינים בני מאמינים, ויש להם אמונה חזקה בריבונו של עולם. זה טבע, לא השכלה וחכמה אלא זו הסגולה הישראלית. מה זה סגולת ישראל - לא הכישרונות, לא היופי החיצוני, לא השכל. אלא הסגולה הישראלית היא שבעם ישראל יש טבע של אמונה. אומר הרב שלמי שיש טבע חזק של אמונה הוא לא נוטה להעמיק ולברר, הוא לא צריך את זה. מדוע צריך להוכיח את הדברים שהוא בטוח בהם, אבל עבודת ה' השלמה צריכה להיות גם בשכל, בהעמקה ובירור גדול. צריך שאור ה', האור האלוקי, יתגלה גם בחכמה, בהבנה, שעבודת ה' תהיה מפותחת, חכמה מאוד ומשכלת מאוד. אך כאשר האדם משכיל מאד אז האמונה הטבעית נחלשת. האדם חוקר ומברר, זה קצת פוגם בתמימות הטבעית של האמונה. וצריך לשאוף שהאמונה תהיה שלמה ולא תפריע להתבוננות, והתבוננות תהיה עמוקה, רחבה ומקיפה ולא תפריע לטבעיות של האמונה. אלו שתי תכונות שדרושות שישראל יפתחו אותן.
זה עניינו של קרבן העומר וקרבן שתי הלחם, והחיבור ביניהם הוא ימי הספירה. הרב לקח את קרבן העומר, שחז"ל אמרו לנו שעניינו הוא להרים את הצד הנמוך, ואומר שזה הצד הטבעי, לא הנמוך, הטבע הפנימי, כמו אצל בהמה שיש לה טבע בלי שכל, "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו, ז) אנשים שיש להם חכמה של אדם והם שמים את עצמם כמו בהמה, מאמינים באמונה טבעית. הרב העלה את ההסתכלות. קרבן השעורים הוא קרבן של בהמה כי יש לה טבע. יש בישראל גם כן טבע, טבע לא בהמי, טבע אלוקי, והוא דומה לבהמה רק במובן הזה שהוא טבעי. הטבע הזה עליון מאוד, אלוקי, אמוני, טבע של אמונה. ומצד שני יש כוח החכמה, כוח התורה. אלו שתי הלחם, זה מתן תורה. זו ההשגה השכלית העליונה. שני הדברים יחד, זה עניינם של ישראל.

מצוות קידוש ה'
לפני פרשת המועדות יש מצוות קידוש ה' ואיסור חילול ה'. מצוות קידוש ה' היא אם אדם נתבע לעשות מעשה אסור מהתורה, התורה מצווה אותנו למסור את הנפש. יש כאלה שאומרים שאם תזדמן לנו מצווה כזו אנחנו נמסור עליה את הנפש, אבל אנחנו לא מתפללים שתזדמן לנו מצווה כזו 'מהודרת' שנצטרך למסור עליה את הנפש, אם תזדמן נקיים. אמנם רבי עקיבא אמר: 'מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו' (ברכות סא ע"ב). זה השיא של מסירות נפש מבחינה מסוימת.
ויש מסירות נפש בחיים, קידוש ה' בחיים. "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב). כמו שאומרת הגמרא במסכת יומא (פו ע"א), אם אדם למד תורה, והוא מתנהג במידות נכונות, הוא מכבד את הבריות, יש לו נימוסים נכונים, הוא מאוד מוצא חן בעיני אנשים, אומרים עליו אנשים: 'אשרי זה שלמד תורה, ראו כמה מתוקנים מעשיו, כמה מתוקנים דרכיו', עליו נאמר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג). הקב"ה מתפאר בו. זה קידוש ה'. קידוש ה' בחיים זה שיהודי ששומר תורה ומצוות יתנהג לתפארת. שאפשר להתפאר בו וזו כמובן גם אחריות.
הזוהר אומר עוד דבר. קידוש ה' הוא כאשר ישראל מקדשים את שמו בעולם ואומרים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג). "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) כאשר עשרה אומרים קדושה. יש כאן הדגשה שכשאנחנו אומרים זה קידוש השם, מופיע שמו של הקב"ה. ריבונו של עולם נעלה מעל כל אפשרות של הכרה והשגה, אבל שמו מתגלה בעולם. כל הגילויים, ההופעות של הקב"ה, זה כל הבריאה והנהגתה, הכל בעצם זה הופעת שמו של הקב"ה. קידוש ה' הוא כאשר מזכירים את שמו ואומרים שהוא קדוש. את שמו של ה' אנחנו לא אומרים במפורש. הכוהנים בבית המקדש היו מזכירים את שם ה' בשם הוי"ה לא בשם אדנות, עם הניקוד המיוחד שצריך להזכיר שלנו אסור לומר. הכהנים שלא בבית המקדש צריכים להגיד בשם אדנות ולא בשם הוי"ה. שם הוי"ה קשור למדרגה של קדושה ולמקום של קדושה, וצריך שזה יהיה מישהו שראוי להזכיר את השם הזה. יש כמה שמות לריבונו של עולם, שבע שמות שאינם נמחקים. כל שם הוא הופעה מסוימת שבה ריבונו של עולם מופיע. יש מדרגות בשמות וכאשר אדם מזכיר שם שמים הוא בעצם מגלה הופעה אלוקית בעולם. השמות קשורים לגודל ההופעה. לעתיד לבוא יתגלה שמו ממש, כמו שאנחנו אומרים: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט) עכשיו אי אפשר לקרוא בשם ה' שהוא נכתב, אבל לעתיד לבוא יגידו את השם ממש.
הרב זצ"ל אומר שהוא כל כך היה רוצה לזכות להגיד את השם כמו הכוהנים בבית המקדש. מה נפקא מינה כל כך להגיד את זה, ההגדה היא משהו חיצוני, 'אמרתי את האותיות בהגיה הנכונה' - אלא זו פגישה עם מציאות של כבוד ה' שמופיע. לעתיד לבוא כבוד ה' ימלא את העולם ושמו יתגלה בעולם. ה' קשור בהופעת כבודו. בית המקדש הוא מקום שבו מופיע הקב"ה ומופיע גם שמו של הקב"ה. שמות ה' הם הופעות וגילויים ולכן כאשר שומעים שם שמים צריך להגיד 'ברוך הוא וברוך שמו', וכאשר שומעים שם שמים במדרגה מיוחדת, את שם הוי"ה צריך להגיד: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. כשיעקב אבינו שומע את בניו אומרים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) הוא אומר מיד: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כולם נופלים על פניהם ואומרים: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אם שומעים את ה' צריך לברך.
אנחנו צריכים להתבונן בעניין הזכרת שם שמים. בפרשה שלנו יש גם הצד השני, בסוף הפרשה, מוזכר שהמקלל פגם בשם שמים. אדם שפוגע בשם שמים, פוגע במקור המציאות. הוא איבד את קיומו בכלל, הוא מסתובב כאילו הוא איננו. עניינו למיתה כי הוא כבר מת לפני שהרגו אותו. הוא נותק מהמקור כי הוא ניתק את עצמו ממנו. מה שהוא אמר קרע את עצמו מהמקור וממילא הוא לא מציאות ואין לו קיום. הסקילה היא כמו מה שאמרו חכמים על חורבן בית המקדש: 'קמח טחון טחנת', זה ביטול דבר המבוטל. חיבור אל שם שמים זה חיבור אל החיים, אל מקור המציאות. אנחנו כל כך הרבה פעמים מזכירים שם שמים בתפילה ובמשך היום בברכות, "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) קדושה שלמה זה בציבור, אבל כל פעם שמזכירים שם שמים אומר הפסוק: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג, כ) אם אדם ירא להזכיר שם שמים, לפני שהוא מזכיר הוא חושב על כך שהוא הולך להיפגש עכשיו עם גדולה ענקית, עליונה, זה צריך לגרום חרדה. זה לא כל כך פשוט לחיות כל הזמן באופן כזה, אבל זה מה שצריך להיות. כשאדם מזכיר שם שמים הוא נפגש עם הופעה אלוקית וזה צריך להיות מתוך יראה. "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (שם).

ההכנה לחג השבועות
עברנו כבר את חצי ימי הספירה. אנחנו הולכים ומתקרבים לחג השבועות, שזה כל עניינה של הספירה כמו שמסביר ספר החינוך (עשה שו) על פי הפשט שהספירה היא הכנה לחג השבועות. אנחנו הולכים ומתעלים ממדרגה למדרגה וככל שמתעלים המחויבות הולכת וגדלה, להתכונן יותר ולצפות יותר ליום הגדול הזה. אני רוצה לחזור על דברים שאמרתי גם בשנה שעברה. חג השבועות הוא בסך הכול יום אחד. מתכוננים אליו ארבעים ותשעה ימים, שבע שבועות ובסוף זה יום אחד. אבל זה יום כל כך גדול שנכון להתכונן אליו כל כך הרבה זמן. יש שעות גדולות בחיים שמתכוננים אליהם הרבה זמן ובסופו של דבר הן קצרות מאוד. לחתונה מתכוננים לפעמים מספר חודשים, שבועות רבים מתכוננים וחושבים על כל הפרטים, איזה אולם להזמין, אלו אורחים להזמין,מהיחיה התפריט, אלו קישוטים יהיו באולם על כיסא הכלה, מה ללבוש, ואיזו שמלת כלה.. שזה הדבר שהכי קשה להכין... גם האחיות צריכות ללבוש את הבגדים המתאימים לכלה וגם ההורים... ובסוף תוך ארבע או חמש שעות הכול נגמר. זה נראה נורמלי להתכונן כל כך הרבה זמן בשביל כל כך מעט זמן? אבל הארבע שעות האלה שוות הרבה מאוד, הן עוצמתיות, הן בעלות משמעות גדולה, שעות גדולות שקובעות סדר חיים חדש. המפגש של החתונה שיוצר משפחה חדשה הוא דבר גדול ועצום. למרות שהוא נוצר ברגע, יש לו משמעות גדולה מאוד. לכן השעות האלה הן גדולות מאוד וצריך להתכונן אליהם הרבה ולא רק פיזית, לא רק בצרכים הגשמיים, אלא גם בצדדים הרוחניים.
כך חג השבועות הוא מפגש מיוחד במינו עם ריבונו של עולם. מפגש שיש לו תוצאות מאוד גדולות, לא פחות מנישואין, ולכן ההכנות אליו הן רבות מאוד. אף על פי שזה יום אחד, זה יום עם עוצמות רוחניות פנימיות, שמי שלא מרגיש אותן הוא כמו חתן בחתונה, שמרוב התרגשות, הוא לא זוכר שום דבר ממה שהיה, זה קורה הרבה פעמים, אבל המציאות פועלת ולא משנה אם מרגישים או לא מרגישים. חג השבועות עושה משהו פנימי בתוך הנפש ופועל פעולות גדולות. אם מרגישים מה טוב, אם לא מרגישים בכל זאת זה פועל. לכן אנחנו מתכוננים וככל שמתקרבים יותר, ההכנה צריכה ללכת ולהתגבר. יהי רצון שנבוא מוכנים לקראת חג השבועות ונתעלה מיום אל יום בעבודת ה'.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il