בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

חיים של קידוש ה'

השפעת האבות מתוך עוצמתם הפנימית , עשיית הדברים בשלמות ,חומרת הלבנת פנים * התבזות לשם שמים * קידוש שם שמים בסתר ,לימוד דרכי אמונה מיוסף ,להאמין בבלתי אפשרי ,הבית של התלמידים - בישיבה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ' כסלו תשע"ד
18 דק' קריאה 57 דק' צפיה
השפעת האבות מתוך עוצמתם הפנימית
לפני שנעסוק בפרשה, אני רוצה לספר לכם שהשבת היה מפגש של כל הרמי"ם ומשפחותיהם. אמרתי לצוות הרמי"ם שאני מרגיש שמחה מאוד גדולה בכל פעם שאני נכנס לישיבה ורואה את התלמידים השוקדים, העולים במעלות הקודש לדורותיהם - שנה א', ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב ויותר... זו עוצמה תורנית עצומה, והכל כמובן בזכות צוות הרמי"ם. צוות הרמי"ם איכותי, מסור ומהווה דוגמא אישית מצוינת. היה חשוב שגם הנשים של הרמי"ם ישמעו את זה כי גם להן יש חלק גדול מאוד בכך כי הן נותנות לבעלים להתמסר לעבודת הקודש, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. זאת זכות גדולה מאוד, להיות שייכים למהלך רוחני כזה נפלא של הישיבה, אשרינו מה טוב חלקנו.
אני רוצה להתחיל בדברי מדרש בראשית רבה (פד, ד) על פרשתנו:
אברהם גייר גיורים, הדא הוא דכתיב: "ויקח אברם את שרי אשתו" (המשך הפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן", בראשית יב, ה). אמר רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זימרא: אם מתכנסין כל באי העולם לבראות אפילו יתוש אחד אינן יכולין, ואת אומר "ואת הנפש אשר עשו בחרן"? אלא אלו הגרים שגייר אותם אברהם. ולמה אמר "עשו" ולא אמר "גיירו"? ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגר, כאלו בראו. תאמר אברהם היה מגייר ושרה לא היתה מגיירת? תלמוד לומר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן". 'אשר עשה' אין כתיב כאן, אלא "אשר עשו". אמר רבי חוניא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומה תלמוד לומר "אשר עשו" אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה. יעקב גייר גיורים דכתיב: "ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ויתנו אל יעקב" וגו' (המשך הפסוק: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם... ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם... ויטמון אותם יעקב" בראשית לה, ב-ד). ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו? רבי יצחק ותאני לה משום רבי הושעיא רבה בשם ר' יהודה בר סימון: כאן כתיב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (שם לז, א) מאי מגורי אביו? מגיורי אביו.
המדרש רוצה ללמד אותנו שהאבות לא עבדו את ה' רק בעצמם, אלא הם גם קירבו את כל מי שרצה תחת כנפי השכינה. כבוד ה' אמיתי הוא שאדם ירצה שלא רק הוא בעצמו יהיה קרוב אל ריבונו של עולם, יעשה את רצון ה' ויתעלה מעלה מעלה - אלא שכבוד שמים יתעלה, וכבוד שמים מתעלה ככל שיש יותר אנשים שמכירים בשם ה'. לכן הוא מגייר גם אחרים, מקרב אותם תחת כנפי השכינה ושמח בכל מי שמתקרב. לפי דעת הרמב"ם עם אברהם באו אלפים רבים שהוא גייר (הלכות עבודה זרה א, ג), "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" (תהילים מז, י), אפשר להבין את הפסוק שהכוונה לתולדות של אברהם אך אפשר להבין אותו כפשוטו, בשעתו אברהם קירב רבים מאוד והיה ציבור גדול שהלך אחריו.
אבל, כשאדם בא לקרב אחרים ראשית כל הוא צריך בעצמו להיות קרוב. ההשפעה העיקרית היא על ידי הדוגמא האישית, כשאדם אומר דברים - שבתוך ליבו הוא מסכים איתם, וכך הוא גם מתנהג ומהדר בזה - אז הדברים פועלים. כשהדברים הם חיצוניים זה לא משפיע. אדם יכול לתת דרשה מאוד יפה, נחמדה ומעובדת יפה, אבל אם היא לא באה מבפנים היא לא משפיעה. הרב בתחילת אורות התחיה (אות ד) אומר שאנחנו צריכים שיהיו לנו גדולים חסידים עליונים, והדברים המעטים שהם ידברו ישפיעו הרבה יותר מדרשות של אנשים בינוניים שנותנים דרשות רבות, כי הדרשות שלהם חיצוניות ולא עמוקות, וכשזה לא עמוק זה גם לא חודר עמוק. יכולה להיות דרשה שאנשים יוצאים ממנה והם מלקקים את השפתיים - אבל זה נשאר בשפתיים בלבד... זה היה מאוד נחמד, מאוד נעים ומאוד יפה, אבל הדברים לא חדרו פנימה. כשאדם מלא בקדושה, ביראת ה' אמיתית, באהבת ה' עמוקה ולא רדודה - מספיק שהוא יאמר מילים מעטות והן יפעלו. אלו היה האבות, ככה הם השפיעו. הם בעצמם היו דבקים בריבונו של עולם בדבקות עצומה, באמונה גדולה - ומתוך כך הסתופפו סביבם אנשים שהושפעו מהם, בין במילים מועטות ובין במילים מרובות יותר. אנחנו צריכים ללכת בדרכי אבות, כל אדם צריך לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה, כה), הם גיירו, קירבו - ובראש ובראשונה קירבו את עצמם - כך גם אנחנו צריכים לנהוג. בראש ובראשונה להתקרב בעצמנו ואחר כך בעז"ה גם לגרום לרבים סביבנו להתקרב..

עשיית הדברים בשלמות
אנחנו ממשיכים בפרשה. אני רוצה להביא לפניכם מדרש מרות רבה (ה, ו):
אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (בראשית לז, כא), בכתפו היה מוליכו אצל אביו, ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך" (שמות ד, יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר" (רות ב, יג), עגלות מפוטמות היה מאכילה. לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זיכרון" (מלאכי ג, טז).
המדרש רוצה לומר, שכל דבר טוב שאדם עושה נכתב ונחקק באיזה מקום ולא חולף ועובר. הדברים שנכתבו בתורה הם דוגמא לכל מעשה שאדם עשה. גם הדברים הטובים שהאדם עושה עכשיו נכתבים בספר זיכרון. אין הכוונה שאילו האדם היה יודע שיהיה לו מזה כבוד גדול הוא היה עושה את הדברים בצורה מפוארת כדי שיהיה לו כבוד יותר גדול - אלא אם הוא היה יודע את החשיבות של הדברים הוא היה עושה אותם בצורה שלמה עוד יותר. אדם צריך להביא בחשבון שאת הדברים שהוא עושה צריך לעשות לא בצורה שטחית אלא באופן היותר שלם עד כמה שאפשר.

חומרת הלבנת פנים
אני רוצה לעבור לעוד נושא בפרשה, למעשה יהודה ותמר. חז"ל אומרים שתמר הייתה מוכנה למסור את הנפש ולא להלבין את פני יהודה ומכאן לומדים שהמלבין את פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. נוח לו לאדם שיפול לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (סוטה י, א). בעל ה"ערוך לנר" דן בזה בשו"ת בנין ציון (סי' קעב), והוא שואל: האם הדברים כפשוטם או שזה רק דרוש שעל האדם לדעת שחמור מאוד מאוד להלבין פני חבר ברבים ומבחינה מוסרית זה כמו שפיכות דמים, אבל לא בפועל. אם יאמרו לאדם שילבין את פני חברו או שיהרגו אותו האם הוא באמת חייב לההרג – הרי כל המצוות נדחות בפני פיקוח נפש? אומר ה"בנין ציון" שזה לא פשוט. לכאורה יש דעות שאומרות שאדם באמת צריך למסור את נפשו ולא להלבין את פני חברו ברבים, חשוב לדעת את הדעה הזאת. הוא מביא ראיה מתוספות בשם רבינו חננאל בכתובות (סז, ב ד"ה דכתיב), שאת המילים: "הִוא מוּצֵאת" (בראשית לח, כה) הוא גורס בלי א' – "מוצת", כי בצורת הקריאה האות א' לא נשמעת וזה מלשון: "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן" (איכה ד, יא). לא מובן מה רבינו חננאל הוסיף לנו בדבריו, ומדקדק ה"בנין ציון" מדבריו שכבר הציתו את תמר! היא חיכתה עד הרגע האחרון אולי תינצל בכל מיני דרכים אחרות ויהיה פיתרון בלי להלבין את פני יהודה ברבים, וכבר מציתים אותה וגם אז היא רק שולחת אליו: "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית לח, כה) היא מדברת ברמזים ולא מגלה - וברור שהיא הולכת להישרף! היא מוסרת את נפשה ממש.
גם במסכת סוטה (י, ב ד"ה נוח לו) תוספות מזכיר את הדברים האלו ושואל: למה הגמרא אומרת שיש רק שלוש עברות שעליהן אדם צריך להיהרג ולא לעבור, הרי יש עוד עבירה, האיסור להלבין את פני חברו ברבים. הרי טוב לו לאדם ליפול לכבשן האש ולא להלבין את פני חברו ברבים, ולמה רק שלושה דברים נזכרים ולא ארבעה? תוספות מתרץ שרק שלושת הדברים נזכרים בפירוש בתורה. משמע מדבריו שהוא סובר שבאמת יש ארבעה דברים שצריך למסור עליהם את הנפש ורק מכיוון שהלבנת פנים לא הוזכרה בתורה בפירוש לא מנו אותה. ומדייק ה"בנין ציון" גם מכאן שתוספות סובר שצריך למסור את הנפש ממש ולא להלבין את פני חברו ברבים. הוא ממשיך ומביא תירוץ נוסף על פי רבינו יונה, שרבינו יונה אומר (שערי תשובה, שער ג, קלז-קלט), שמלבין פני חברו ברבים צריך למסור את הנפש, וזה לא נזכר במפורש מכיוון שזה בגדר אבק רציחה ונכלל ברציחה וזו לא עבירה בפני עצמה. כמו שעל אבק עריות צריך למסור את הנפש ולא רק על העריות עצמן, לדוגמה אם מישהו חולה ואם הוא יסתכל על פני אשה זה יחיה אותו, עליו למות ולא להסתכל. זה לא גילוי עריות ממש, אבל גם על אבייזריהו של עריות צריך למסור את הנפש ולא לעבור, אבל האבק לא נזכר כעבירה בפני עצמה. כך גם באבק של עבודה זרה, גם על מה שרק נראה כמו עבודה זרה צריך למסור את הנפש, כך גם בשפיכות דמים יש אבק, אם אדם מלבין את פני חברו ברבים זו קצת רציחה, זה אבק רציחה וצריך למסור על זה את הנפש.
הרב מדבר על זה בעין איה בברכות (פרק שישי, מז), הוא לא מגיע למסקנה כזאת שצריך למסור את הנפש על שפיכות דמים ממש אלא אומר שרק מבחינה מוסרית זה כמו שפיכות דמים וצריך מאוד להיזהר מזה, אך גם הוא מביא שספר חרדים אומר שכן צריך למסור את הנפש. אולי יש בזה מדרגות - תלוי כמה גדול העלבון. יש עלבון שהוא קטן, אדם נעלב לרגע וממשיך הלאה, אך לפעמים יש פגיעה אנושה שאדם מאבד את עמדתו בתוך הציבור כי הלבינו את פניו באופן כזה שהפגיעה היא מאוד מתמשכת, ועל דבר כזה יכול להיות שצריך למסור את הנפש (בדברי הרב שם: "איש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהיה נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת "). מתוך כך אנחנו מתבוננים ומבינים כמה אדם צריך להיות זהיר לא לומר דברים שיש בהם צד של פגיעה והכאבה למישהו. לפעמים זה קורה מתוך חוסר זהירות בלי כוונה ממש, עקיצה שאדם עוקץ את השני זה אבק של עלבון, ועלבון זה אבק של שפיכות דמים.

התבזות לשם שמים
הגמרא במסכת סוטה (י, ב) אומרת שיהודה קידש שם שמים בגלוי ובעקבות כך זכה ונקרא על שמו של הקב"ה. יש שני פירושים מהו קידוש שם שמים שיהודה עשה: פירוש אחד הוא ששבט יהודה נכנס לים סוף ראשון, בזה הוא קידש שם שמים בגלוי ולכן הוא זכה שכל שם שמים נמצא בתוך שמו, לעומת יוסף שקידש שם שמים בסתר ולכן הוסיפו לו אות אחת משם הוויה: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ" (תהלים פא, ו) וכך באותיות של יוסף יש שלוש מתוך ארבעת האותיות של שם הוויה. פירוש אחר הוא שקידוש שם שמים בגלוי שיהודה עשה - הוא ההודאה במעשה תמר. ויש לשאול: זה קידוש ה'? זה היה ביזיון גדול מאוד! הרי אמרנו שציבור שלם הלך אחרי משפחת יעקב, עבד והתקרב לה', והנה בן חשוב מתוך הבנים של יעקב עושה כאלה דברים. אם הוא לא היה מודה לא היו יודעים ועכשיו שהוא הודה הדברים התפרסמו! הרי יהודה בעצמו אומר לרעהו ששלח אתו את גדי העיזים שלא ימשיך לחפש פן נהיה לבוז. הוא ידע שעשה מעשה שלא יעשה ורוצה שלא יתגלה הדבר, אז עכשיו כשיהודה מודה כולם יודעים! אפשר לומר שזה היה במידה מסוימת חילול ה', אבל זה מה שהיה צריך לעשות, כי זה היה פיקוח נפש וצריך היה להודות כדי להציל את תמר - אבל לקרוא למעשה הזה קידוש ה', איך זה ייתכן??
אנחנו לומדים מכאן מהם הלכות קידוש ה'. קידוש ה' זה שאדם מוכן להתבזות לשם שמים. הביזיון הזה יכול להיות מאוד גדול והאדם מוכן לעשות את המעשה אף על פי שיצא לו מזה נזק מאוד גדול. יהודה מודה ובכך הוא קידש שם שמים בגלוי. אמנם זה יכול להיראות כאילו זה לא קידוש ה', כי פרסום של המעשה לא היה קידוש ה', אבל כולם ראו שיהודה היה מוכן להודות, לא להסתיר את הדבר, למרות שהוא שילם על כך מחיר מאוד גבוה - וזה קידוש ה'.
אני רוצה להביא עוד דוגמא. הגמרא במסכת ברכות אומרת (יט, ב) שאם אדם הולך עם כלאים בשוק ומישהו אחר רואה שהוא הולך עם כלאים - גם אם הראשון הוא איש מכובד, אפילו רב חשוב – חייב מיד לפשוט את הבגד. במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב. רב יכול להיות איש חשוב מאוד או תלמיד חכם, אומרים לו שישים לב שבבגד שלו יש כלאים והוא חייב מיד לפשוט אותו ולהישאר בלי בגד. זאת בושה וחרפה, מה יהיה כתוב בתקשורת? רב חשוב מאוד הוריד את הבגד באמצע הרחוב והתחבא באיזה חדר מדרגות עד שיביאו לו בגד אחר ללבוש. זה קידוש ה' או חילול ה'? לפני כמה שנים התברר שאיזו חברה כאן בארץ כתבה בטעות על בגדים שאין בהם חשש שעטנז למרות שהיה בהם, וכשזה התברר החברה הזאת פרסמה באופן נרחב בעיתונות שהיא מצטערת מאוד על הטעות הזאת, מי שקנה את הבגדים מהסוג הזה שימסור אותם להם בחזרה ויתנו לו בגדים אחרים. אז יצאו כנגד זה בתקשורת כל מיני אנשים רחוקים - מה זה הדבר הזה, כלאים, איך חברה לא מתביישת לפרסם פרסום כזה, איזו בעיה יש כאן, מה זה משנה אם יש צמר ופשתים... הרי אם מישהו יוריד את הבגד באמצע הרחוב יאמרו לו 'מה, התורה דורשת דברים כאלה, שאדם יתבזה ושיפשוט את בגדיו בשוק - איזה מין דרישות של התורה?!'. אנשים לא מבינים את זה, אז זה חילול ה' או קידוש ה'? אלא שחז"ל אומרים לנו שבמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, אדם צריך לפשוט את בגדיו וזה יהיה קידוש ה'. הוא ירוץ בלי בגדים ויתחבא - וזה יהיה קידוש ה', האדם מתבזה מאוד מאוד ועושה את זה למען שמו יתברך. אם הוא יישאר עם הבגד זה יהיה חילול ה', כל מי שעובר עבירה זה חילול ה'.
זאת ההדרכה. קידוש ה' לא נקבע על פי מה שאנשים אומרים בחוץ . אולי אפילו כל המקרים של קידוש ה' שאנחנו פוגשים אם מסתכלים עליהם במבט אחר אפשר לחשוב שזה לא קידוש ה'. ניקח את הדוגמא של עשרת הרוגי מלכות: הגויים הרומאים לוקחים את רבי עקיבא, גדול התנאים, נערץ על כל הדור, גדול הדורות - והורגים אותו. מה אנשים חושבים - איך הקב"ה לא שמר עליו, האם מגיע לתלמיד חכם עצום עונש כזה? זה מה שמגיע לאדם שאת כל החיים שלו הקדיש למען עם ישראל?! יש לאנשים קושיות באמונה: אולי רבי עקיבא לא היה צריך להרביץ תורה ברבים שבעקבות כך קרה הדבר הזה, כך היה גם אחרי השואה. היו להרבה אנשים קושיות והם התרחקו בגללן. איפה היה הקב"ה? למה הקב"ה לא שמר על עשרת הרוגי מלכות? ואנחנו אומרים שעשרת הרוגי מלכות הם מקדשי שם שמים. זאת אומרת, אותו המצב של קידוש ה' יכול להיראות לאחרים בעייתי, אבל מבחינת רבי עקיבא הוא קידש שם שמים ומסר את נפשו על קידוש ה'. מבחינת הראיה הציבורית יכול להיות שהיה זעזוע נורא, איך זה יכול להיות, איך יכול להיות ששרפו את רבי חנינא בן תרדיון, אדם שהיה ענק תורני, דורש בסודות התורה, איך קורה לו כך?! צריך להעמיק בעניין של קידוש ה', לדעת לא להסתכל בחיצוניות של הדברים אלא איך הדברים פועלים באופן הפנימי. באופן אמיתי, איש קדוש שמוסר את נפשו על קידוש ה' מטביע בזה את הקשר של עם ישראל לתורה, בזה שרבי עקיבא מסר את נפשו על קידוש ה' הוא חיבר את עם ישראל לתורה יותר מכל השיעורים שנתן במשך כל חייו. הפעולה הזאת של מסירת כל הנפש למען התורה מחברת את עם ישראל בחיבור עצום לתורה. כל הדורות אנחנו מודרכים לאור מסירות הנפש הזאת.
אנו לומדים מכך לא להסתכל על החיצוניות של הדברים, לא להתחשב במה אחרים יגידו או כמה הגויים ישמחו על זה שהם ניצחו אותנו - לא זאת ההסתכלות. ההסתכלות העמוקה והפנימית היא שאדם עובד ה' צריך להיות מוכן לתת את כולו לשם שמים, וזה קידוש ה'. יהודה שהודה זכה למלכות (ראה תוספתא ברכות ד, יז), הוא הודה ושלט על הכבוד. יש אנשים שהכבוד שולט עליהם, הם רודפי כבוד, יהודה ביטל והרס את כבודו לכבוד ה' יתברך, לשם שמים. מלך זה אולי שיא הכבוד ויהודה ששלט על הכבוד זכה למלכות. הכבוד זו מידה שאם אדם יותר חזק ממנה הוא זוכה להרבה כבוד, הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו (ראה עירובין יג, ב), דווקא יהודה שהודה הוא זה שזוכה אחר כך להיות מלך.

קידוש שם שמים בסתר
יש להתבונן במידותיהם של יוסף ויהודה. יהודה הוא המלך ויוסף הוא פורץ הדרכים לפני הופעת המלכות. יוסף הוא פנימי יותר ובשמו יש רק שלושת האותיות הראשונות של שם הוויה, הוא עדיין סמוי. האות האחרונה היא האות שמגלה את ההופעה האלוקית. יש הופעה אלוקית נסתרת ויש קידוש שם שמים בסתר. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ה, י) מביא דוגמא של קידוש שם שמים בסתר מיוסף, יש מושג כזה של קידוש שם שמים בסתר. ויש לשאול: האם יוסף עשה מצווה? בסך הכל הוא לא עשה עבירה, אם אדם לא נכשל בעבירה זה קידוש ה'?! כנראה שכן, כל קידוש ה' שאנחנו מדברים עליו זה שרצו להכריח אדם לעבור עבירה והוא לא הסכים. אבל לכאורה הוא לא התקדם בשום דבר, בסך הכל הוא לא עשה רע, אז מה הגדר של קידוש ה' - קידוש ה' זה שאדם מתאמץ לשמור על דבר ה'. לא משנה האם הוא נמנע מלעשות עבירה או שהוא עשה מעשה של מצווה. המנעות מעבירה זה כמו מעשה חיובי של לימוד תורה לרבים שגם זה מעשה בפועל. אם אדם מתמסר מאד מתאמץ מאוד לשמור דבר ה' - כגודל ההתאמצות כך גודל קידוש ה', ויוסף עשה קידוש ה' גדול.
"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם" (בראשית לט, י), אשת פוטיפר משפיעה עליו ועוד משפיעה עליו ומפתה אותו עוד ועוד... זה קשה. פעם אחת אפשר להתגבר, גם פעמיים, אבל עוד פעם ועוד פעם זה מאוד קשה. חז"ל מסבירים (יומא לה, ב) שבכל פעם היא הייתה באה עם בגדים אחרים ואולי גם עם מחשופים, היא גירתה אותו והוא מסרב. זה קידוש ה'. עד שיוסף נמצא במצב שכאילו כופים אותו ממש והוא בורח. זה כבר קידוש ה' עצום. זה קידוש ה' בסתר, התורה בסוף גילתה את הדבר אבל כשהוא עשה את הדברים אף אחד לא ידע. הוא מסרב יום ועוד יום ועוד יום ואף אחד לא יודע, יכול להיות שגם אף אחד לא היה יודע מזה אילולי התורה נתנה לזה פרסום, אבל זה היה נשאר קידוש ה' גם אם לא היינו יודעים על זה. אדם שמתגבר בינו לבין עצמו על פיתויים גם אם זה קשה לו, יש פיתויים והוא מתגבר ומתגבר ומתגבר - הוא בעצם נעשה כמו יוסף הצדיק, מתגבר ולא נכשל וזה קידוש ה', הוא מקדש שם שמים בסתר. יש לו הכוח לנצח ולא להיכשל, כל פעם שהאדם לא נכשל הוא עושה קידוש ה' בסתר.
אני רוצה להוסיף קצת על הנקודה הזו. יש שני פירושים בדברי חז"ל מה כוונת הפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" (בראשית לט, יא. סוטה לו, ב), מה יוסף בא לעשות? דעה אחת אומרת שהכוונה היא כפשוטו, הוא בא לעשות עבודות שונות בבית ואשת פוטיפר ניצלה את ההזדמנות לנסות לפתות אותו. פירוש אחר אומר שיוסף בא כבר בכוונה לחטוא. זו הייתה הזדמנות שאף אחד לא היה בבית, הוא כבר לא עמד בפני הפיתוי, הפעם הוא בא אדעתא דהכי לחטוא ורק לבסוף הוא התגבר. אלו שתי דעות בגמרא של רב ושמואל, חד אמר כך וחד אמר כך. אני תמהתי, למה לפרש על יוסף כזה דבר? זה הרי לא הפשט בפסוק ולא צריך לחפש דרך איך למצוא על יוסף דברים קשים! הוא בא לעשות מלאכתו ממש והיא מנסה לפתות אותו, למה לומר שהוא בא לחטוא? לא נעים לפרש פירוש כזה, למה שמישהו מהאמוראים ירצה לחפש גנאי על יוסף?
אני חושב שהפירוש הזה בא ללמד אותנו לימוד מעניין. אם אדם הגיע למצב שהוא כבר כמעט נוטה לעבוד עבירה - כעת קשה לו פי עשר להתגבר, ואם בכל זאת הוא התגבר זה גדול יותר מאשר אם הוא בכלל לא רצה. אף על פי שהמצב הזה שהוא כבר הסכים בליבו לא היה טוב אבל כשהוא ניצח לאחר מכן, זה עשה תיקון גדול, כי יש כאן עוצמה של התגברות עצומה. לכן רב או שמואל רצה לפרש פירוש כזה, ללמדנו שאדם לא יחשוב שאם הוא כמעט עבר עבירה ובסוף הוא הצליח להתגבר הוא צריך להרגיש רע ואכזבה קשה על שהוא כמעט עבר את העבירה וברוך ה' שבסוף הוא ניצל. אלא אדרבה הוא צריך להרגיש שהוא עשה דבר גדול - הוא לא נפל, הוא לא נכשל. אף על פי שהוא הגיע למקום כל כך נמוך ויש לזה צד של חיסרון, אבל בכל זאת הוא לא נפל. זה ביטוי של גבורה עצומה וזה מה שהאמורא רצה להגיד לנו. יוסף הגיע למצב כזה שהוא כאילו לא יכל לשלוטבעצמו ובכל זאת הוא התגבר. ללמדנו, שאם קורה לאדם שהוא כמעט נופל ולבסוף הוא התגבר - הוא צריך להרגיש שהוא עשה קידוש ה' בסתר. זה לא נראה קידוש ה', זה אפילו נראה כחילול ה' כי כמעט הייתה פה עבירה - אבל זה לא כך, זה קידוש ה' גדול. אני לא יודע אם יהיה נעים לו לעשות מסיבה על זה... אבל בינו לבין עצמו הוא צריך לשמוח שמחה מאוד גדולה ולהגיד לעצמו 'זכיתי לקדש שם שמים בסתר!'. אם אדם יאמר לעצמו כך, בפעם השנייה יהיה לו יותר קל ובפעם השלישית עוד יותר, כי כל פעם זו חגיגה, שמח מאוד לנצח. קידוש שם שמים בסתר, זה הכי קשה, כי כשאף אחד לא רואה אין מעצורים, ואם אדם מצליח להתגבר - עוצר את עצמו ולא נגרר למחשבות לא טובות, להרהורים קשים, וקל וחומר שלא למעשים לא טובים - זה קידוש ה'.

לימוד דרכי אמונה מיוסף
מיוסף אנחנו צריכים ללמוד דרכי אמונה. יוסף הוא דמות של מאמין גדול. כל פרשת התנהגותו של יוסף היא פרשה מופלאה. מה יוסף היה צריך לחשוב כשזרקו אותו לבור? הוא יכול היה להיות מיואש, לאבד כל תקווה, הרי הבור ריק ואין בו מים אך יש בו נחשים ועקרבים (שבת כב, א) והוא נמצא בסכנת נפשות. אחר כך מוציאים אותו מהבור ומוכרים אותו לישמעאלים, הוא נמכר לפוטיפרע סריס פרעה לעבד, מנותק ממשפחתו, בודד בלי ההורים, האחים שלו שונאים אותו – ובכל זאת הוא לא מאבד תקווה ובכל מקום שאליו הוא מגיע הוא מצליח. הוא יכול היה להיות שבור ורצוץ, מיואש ומתוסכל, אך לכל מקום שהוא בא הוא בא מלא מרץ והוא מצליח בכל מעשיו - מפני שהוא מאמין גדול. בכל שלב שיוסף הגיע אליו הוא אמר שאם ריבונו של עולם הביא אותו לשם הוא צריך לראות מה התפקיד שלו. הוא חלם חלומות והיה בטוח שהחלומות האלה עוד יתקיימו, הוא הבין שכנראה כדי להגיע לקיום החלומות מוטל עליו לעבור את השלב הזה. יוסף יכול היה לומר לעצמו שלא זה מה שמגיע לו, הוא היה הצדיק בין האחים ולא אכל את מה שהאחים אכלו, הרי הוא האשים אותם בזה (ראה בראשית רבה פד, ז) - ועכשיו הוא צריך להיזרק?! הדבר שהכי יכול היה לשבור את לבבו זה שהוא המתנהג בצדיקות ולא נכשל בעבירה, היה צריך לקבל על כך שכר ובמקום זה הוא מושלך לבית אסורי המלך שמשם לא יוצאים, זה מאסר עולם... אין לו שום תקווה. אבל גם בבית הסוהר יוסף מתחיל לפעול והוא נהיה מנכ"ל בתוך בית הסוהר, בכל מקום בכל מצב הוא לא מאבד תקווה כי הוא מאמין שריבונו של עולם מנהל את העניינים והם לא מתנהלים מעצמם. הרי הוא היה יכול להיות מיואש לגמרי - אחרי מצווה כזאת שהוא עשה, שלא נכשל בעריות, כל הדורות אחר כך דיברו על המעשה הגדול שהוא עשה - זה מה שמגיע לו?! במקום שהוא יקבל שכר גדול ויחזירו אותו לבית אביו, אחרי הניסיון הזה, הוא מקבל מכה נוספת. על מצוות מקבלים מכה?! אבל יוסף מאמין. הוא מאמין שריבונו של עולם מנהל את העניינים, הוא מאמין שאם הוא עכשיו בבית האסורים זה התפקיד שלו, פה הוא יקדש שם שמים וכנראה שזה שלב חשוב בדרך אל המגמה הגדולה שהקב"ה הטיל עליו. יוסף מאמין שהכול לטובה, שכל מה שקורה זו הנהגה אלוקית ואם הוא בקושי הזה - כאן הוא צריך להיות כדי להתמודד ולנצח.
המסר שאנו לומדים מיוסף הוא לא לאבד תקווה בשום מצב . אדם נמצא במשבר וקשיים כי ריבונו של עולם העמיד אותו במצב הזה כדי לנצח, וגם אם הוא חושב שזה לא צודק שריבונו של עולם העמיד אותו במצב הזה, כנראה שהוא במצב הזה בשביל להוציא ממנו דברים גדולים, מכל משבר צריך להרוויח . יוסף לא היה מגיע אל מה שהוא הגיע אילולי הוא היה עובר את כל השלבים האלה, אי אפשר להגיע ישירות אל תפקיד המשנה למלך, הוא היה חייב לעבור את כל השלבים והנסיונות האלה.
אם אדם מאמין באמונה שלמה בריבונו של עולם הוא יודע שכל מה שקורה לו בעולם מושגח, ואם יש לו קשיים לימודיים, חברתיים, אישיים, משפחתיים וכו' - הוא צריך להגיד לעצמו שזה בית הסוהר של יוסף. אני צריך להיות כמוהו ואני צריך להצליח. לא לאבד את התקווה אלא להפך, הקשיים יבנו אותי וירימו אותי אלא שכדי להגיע למדרגות גבוהות כנראה שצריך לעבור את ההתמודדות הזאת, לקבל בשמחה ולראות כיצד לנהוג בצורה הכי טובה שאפשר. צריך ללכת בדרכו של יוסף ואפשר להגיע גם לתוצאות. הרב זצ"ל היה אומר: אם תנהגו כמנהגי תשיגו השגתי, ואנחנו אומרים כך גם על יוסף - אם תנהגו כמו יוסף תהיו כמו יוסף, התוצאות תהיינה כאלה. אדם צריך לקחת את הקושי, להוציא ממנו דברים גדולים ותובנות ולעמוד בקשיים ולנצח.

להאמין בבלתי אפשרי
אני מסיים במדרש האחרון מסוף הפרשה, מדרש מוכר אבל כל כך יפה. אומר המדרש (בראשית רבה פח, ז):
מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיולד להם בן, מי מחכה ליעקב שעבר במקלו הירדן שיפרץ ויעשיר, מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך, מי היה מחכה למשה שהושלך ליאור שיהיה כמו שנהיה.
לפעמים יש מצבים שנראה שממש אין אפשרות לצאת מהם והנה פתאום קורים דברים כאלה נפלאים. כל העתיד הגדול בא ממצבים שנראו חסרי תקווה. לא היתה תקווה שלאברהם ושרה יהיה בן וכן הלאה.....
מי מחכה לרות שהיתה גרה שחזרה למלכות ישראל, מי מחכה לדוד שיהיה מלך עד סוף הדורות, מי מחכה ליהויכין שיצא מבית האסורים, מי מחכה לחנניה מישאל ועזריה שיצאו מתוך האש, מי מחכה לישראל בימי המן שיצילם הקדוש ברוך הוא, מי מחכה לגליות שיהיו לשם ולתהלה, מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד" (עמוס ט, יא), שיהיו כל העולם אגודה אחת שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).
יש לנו כמה דוגמאות לדברים לא מציאותיים שבסוף קרו, וצריך לחכות גם לגאולה השלמה ולהיות בטוחים שהיא תהיה. ראינו זאת בעבר שדברים שלכאורה אין שום סיכוי ושום אפשרות שיקרו – קרו. חמישים שנה לפני קום המדינה מי היה חולם שפתאום תהיה התעוררות יהודית, יחזרו לארץ ישראל ותקום מדינת ישראל בארץ ישראל? זה לא היה נראה אפשרי בכלל. מי היה מחכה שבועיים לפני מלחמת ששת הימים שתהיה מלחמה ופתאום הכותל יהיה בידינו? אף אחד לא חשב שדבר כזה אפשרי. מי מחכה שמדינת ישראל תתרחב על כל גבולותיה, וכל הנכרים הנמצאים בארצנו יחזרו כל אחד לארצו ואנחנו עם ישראל נהיה כאן לבדנו בארצנו... איך נפתור את הבעיה הזאת, זה נראה לא ריאלי ולא מציאותי אבל עברנו כל כך הרבה פעמים דברים לא מציאותיים שקרו וגם זה יקרה. אנחנו רק צריכים לבקש שזה יקרה בקרוב, אבל צריך להאמין שהדברים הלא צפויים אמנם יתרחשו. ככה גם כל כל אחד ואחד באופן אישי, בכל אחד יש פוטנציאל גדול מאוד, אם כל אחד ינצח בכל האתגרים שיש לו כמו יוסף - התוצאות תהיינה נפלאות.

הבית של התלמידים - בישיבה
אנחנו מתקרבים לימי החנוכה. אני אומר "ימי החנוכה" כי כשהקמנו את ערוץ 7 כתב לנו הרב נריה שלא נגיד 'חג החנוכה' אלא 'ימי החנוכה', כי חגים הם רק מה שהתורה קבעה. לא קוראים לימי החנוכה חג, הם ימי הלל ושמחה אך לא חג. בכל אופן, התלבטנו מתי לעשות את השבת שבה כולם יוצאים הביתה, בדרך כלל אין שבת שכולם יוצאים בה חוץ מהשבת של חנוכה. וההתלבטות הייתה שאם יצאו התלמידים לשבת בימים הראשונים של חנוכה אחר כך מה יהיה עם כל הימים האחרונים של חנוכה, יש שנשארים לחגוג עם המשפחה וכדומה. אמרנו לעצמנו שאין בעיה עם תלמידי הישיבה שלנו, זה לא כמו מקומות אחרים שיעשו את השבת שאחרי חנוכה שבת חופשית ויצאו כבר הביתה לפני השבת ביום שלישי או רביעי - אנחנו ישיבה אחרת, אנחנו בטוחים שכל התלמידים יחזרו ביום שני, נתרומם כאן יחד בימי החנוכה, ואפשר להחליט שנוסעים לשבת הזאת בלי שום דאגה. אני לא אומר לכם מה לעשות כי אני בטוח שתעשו כך, אני רק מספר לכם...
היום בין הרמי"ם דיברנו מתי לקיים את המבחן על עשרים או שלושים דפים שקבענו. הרמי"ם של הבקיאות אמרו שיותר טוב לקיים את המבחן לפני הנסיעה ולכן הם צמצמו קצת את הדפים. אני אמרתי שאני חושב שכאן הבית שלנו. אמנם נוסעים להורים כמו שגם זוגות נשואים נוסעים להורים אבל צריך להרגיש שזה הבית. הצעתי שהמבחן יהיה בשעה שתיים, אחר כך ידליקו נרות ואז מי שרוצה יישאר ומי שמתכנן לנסוע ייסע. גם אם ישנו בלילה אצל ההורים - פה זה הבית, פה מדליקים נרות. אחר כך אצל ההורים כל אחד ידליק בערב שבת, תהיו אורחים שם ולכן תדליקו שם. אני גם אומר אליבא דהילכתא, מי שנוסע מכאן אחרי הדלקת נרות לחתונה או לאיזה אירוע - שידליק נרות כאן ואף על פי שבלילה הוא לא יחזור ויישן במקום אחר, מכיוון שהוא היה כאן כל היום עד אחרי הדלקת נרות זה מקומו, ומבחינת ההלכה עליו להדליק כאן. והוא לא צריך לחכות. טוב להמתין קצת לראות את הנרות אבל לא צריך לחכות, לא צריך לאכול פה כי הוא היה כבר כל היום כאן וזה מקומו. יהי רצון שהימים הבאים לקראתנו יהיו ימים של עליה, שיהיה מוסיף והולך, בעזרת ה' שנעלה במעלות הקודש, שנלך בדרכו של יוסף מעלה מעלה, בעזרת ה'.



^ 1.. שנת תשע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il