בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

מסכת בבא בתרא - דף כח' ע"א.

מהות חזקת שלש שנים

הלכה פשוטה היא שאדם המחזיק בקרקע שלש שנים, זוכה בה. שיעור זה מסכם את שתי אפשרויות מרכזיות להבין את ההלכה, כראיה לטובת המחזיק או כהגדרתו כמוחזק בקרקע, ואת הנפקותות המרכזיות העולות מהן: על מי חובת הראיה, מיגו נגד חזקת קרקעות, חזקת תשמישין, האם המחזיק צריך להישבע, חזקה של שוכרים, האם המחזיק נחשב תובע או נתבע.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ד' שבט התשס"ד
9 דק' קריאה 50 דק' צפיה
גדר חזקת שלש שנים - ראיה או מוחזקות
שנינו 1 "חזקת הבתים שלש שנים" - אם אדם מחזיק בקרקע שלש שנים ובא הבעלים הקודמים של הקרקע ('מרא קמא') ואומר שהמחזיק גזלה ממנו, המחזיק זוכה למרות שאין לו שטר מכר. הגמרא דנה באריכות בביאור טעם החזקה, ומסיקה:
אלא אמר רבא שתא קמייתא מזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מזדהר, טפי לא מזדהר.

אדם שומר את שטרו שלש שנים ולא יותר, ולכן בשלש השנים הראשונות אנו אומרים למחזיק שיוציא את השטר, אבל אחר כך יתכן שאיבד אותו. וכמובן, הדברים טעונים ביאור - גם אם לאחר שלש שנים אין ראיה נגד המחזיק משום שיתכן שהשטר אבד, כיצד הוא יכול להוציא את הקרקע מבעליה הקודמים ללא ראיה?

לשאלה זו התייחס הרמב"ן 2 :
טעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידיה בלחוד, אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר, אלא שבתוך שלש אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך, ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בה טפי אתרע ליה האי טענה, ואמרינן לא לחנם שתק.

הרמב"ן מסביר ששתיקתו של הבעלים הקודמים (המערער) לנוכח חזקתו של המחזיק מהווה ראיה לכך שהמחזיק אכן קנה ממנו את הקרקע; אלא שכל עוד לא עברו 3 שנים, יש 'ריעותא' למחזיק בכך שאין לו שטר, ואחרי שלש שנים כבר אין ריעותא, כי יתכן שאיבד את השטר, וממילא הוא יכול להוציא את הקרקע מיד הבעלים הקודמים, מכח הראיה שהמערער שתק. לאור דבריו כותב הרמב"ן, שאם אדם החזיק בקרקע שנה ובנו הקטן החזיק בה שנתיים, והמערער לא התרה בידם שישמרו את השטר, אין המערער יכול לטעון שהוא לא התרה משום שממילא הבן הקטן אינו יודע לשמור על השטר, שהרי אין למערער הסבר מדוע שתק בשנה הראשונה, כשהקרקע היתה ביד האב.

בשונה מהרמב"ן, לפיו הראיה כנגד המערער מתחילה מיד עם תחילת החזקה (אלא שבשלש השנים הראשונות יש למערער ראיה נגדית המקלקלת את ראיית המחזיק), לפי הרשב"א הראיה מתחילה רק לאחר שלש שנים. לדבריו, דברי רבא מבוססים על הנאמר בתחילת הסוגיא, שבשלש השנים הראשונות יתכן שהבעלים שתקו ולא הקפידו על החזקה, ורק אחרי שלש שנים אנו אומרים שלא יתכן שאדם יראה שמשתמשים בקרקעו וישתוק. כיון שכך, גם המחזיק שומר את השטר שלש שנים כי בזמן זה הוא חושש שהמוכר ימחה בידו, ולכן בתוך זמן זה אם אין לו שטר הרי זו ריעותא כנגדו, ואחרי שלש שנים כבר אין לו ריעותא.

המשותף לפירושיהם של הרמב"ן והרשב"א הוא, שחזקת שלש שנים מבוססת על ראיה העומדת לטובתו של המחזיק כנגד המערער. בשונה מכך כותב הקצות, שחזקת שלש שנים היא תקנה, שכיון שקשה לשמור את שטר המכר לזמן בלתי מוגבל, תקנו חכמים שלאחר שלש שנים יזכו המחזיקים בקרקע אף ללא שטר, ומאידך - כדי לא לאפשר מצב שאדם ישתלט על קרקע שלש שנים ויאמר שהיא שלו - נתנו חכמים את האפשרות לבעלים למחות ביד המחזיק בתוך שלש שנים, ואם הוא עושה כן המחזיק כבר לא יוכל לטעון שאיבד את השטר, ויהיה עליו לשמור אותו. הקצות מדייק כהבנה זו מלשון הרמב"ם 3 , שכתב שאם המערער לא מחה אומרים לו "הואיל ולא מחית אתה הפסדת על עצמך". אם חזקת שלש שנים היתה ראיה, אין זה נכון לומר שהמערער הפסיד - הוא לא הפסיד דבר, אלא יש הוכחה שהוא מכר. רק אם נפרש שחזקת שלש שנים היא תקנה לטובת הלקוחות מובנת לשון הרמב"ם, שהמערער הפסיד בכך שלא ניצל את האפשרות למחות.

בכיוון זה ביאר גם ה'חזון יחזקאל' 4 , והוא הטעים עוד, שגדר התקנה הוא שאחרי שלש שנים המחזיק בקרקע נחשב 'מוחזק'. בדרך כלל, המושג 'מוחזקות' אינו שייך בקרקעות אלא רק המושג 'מרא קמא' (הבעלים הודאי האחרון של הקרקע), שהרי לא הקרקע נמצאת תחת יד האדם, אלא האדם הוא זה שנמצא בקרקע; אלא שתקנו חכמים שמי שמשתמש בקרקע שלש שנים מוגדר כמוחזק. מעתה, כשם שבמטלטלין המוחזק נאמן כנגד מרא קמא, כי הם תחת ידו, כך גם בקרקע, ומי שרוצה להוציא ממנו עליו חובת הראיה.

לשתי שיטות מרכזיות אלו - האם חזקת שלש שנים היא ראיה או מוחזקות - יש כמה וכמה השלכות, כמבואר להלן.

על מי חובת הראיה?
במשנה 5 מבואר שכאשר המערער נמצא במהלך שנות החזקה במקום רחוק, שבו לא היתה לו אפשרות למחות, אין החזקה חזקה. ויש לדון, מה הדין כאשר יש מחלוקת בין המערער לבין המחזיק היכן היה המערער? המערער טוען שהיה במקום רחוק והמחזיק טוען שהיה במקום קרוב, על מי חובת הראיה?

אם נאמר שעניין החזקה הוא ראיה הנובעת משתיקת המערער, הרי כל עוד אין למחזיק ראיה שהמערער אכן שתק - הוא לא יכול לזכות בקרקע. אולם, אם עיקר החזקה הופכת את המחזיק למוחזק, חובת הראיה צריכה להיות על המרא קמא.

והנה, הרמב"ן בסוגיית 'שיכוני גואי' כותב שבשאלה זו נחלקו אמוראים 6 :
ואני שמעתי בפירוש האי עובדא, דשכוני גואי שהוא מקום רחוק ברוח דרום ונקרא גואי לפי שהוא חדר דכתיב מן החדר תבוא סופה וכתיב מחדרי תימן, וקטעין האי שהיה במקום שלא שמע החזקה או שלא היה יכול למחות דמקום חרום הוא והימניה רב נחמן, עד דמייתי אידך סהדי דהוי במקום קרוב שאינו מקום חרום, כיון דזה טוען שלא בפני החזקת במקום חרום טענתיה טענה וצריך הלה לקיים חזקתו כאילו טענו זה לא החזקת. ורבא סבר מכיון שהחזיק הרי היא ברשותו והלה צריך להודיע חזקתו בראיה של חרום.

לדעת רב נחמן, כל עוד אין למחזיק ראיה הוא אינו זוכה, ולדעת רבא - כיון שהוא מחזיק על המערער להביא ראיה. ומסיים הרמב"ן "רב נחמן מדמיה ליה לקיום חזקה גופא, ורבא מדמה לה למחאה, וקיימא לן כרב נחמן". נמצא שלהלכה סובר הרמב"ן שעל המחזיק להביא ראיה.

לעומתו כתב הרא"ש בסוגיית 'שיכוני בראי' 7 :
ויש מביאים ראיה מכאן שאם המערער אומר לא הייתי במדינה כל אותם שנים שהחזקת בו נאמן, וצריך המחזיק להביא ראיה שהיה במדינה, ונראה לי שאין ראיה מכאן, דאפשר שהיה הדבר ידוע שהיה בשוקי בראי. ויותר נראה שאין צריך להביא ראיה כיון שהחזיק בשופי 3 שנים והחזקה נשמעת אפילו במדינה אחרת כדמוכח לקמן, עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה ולכך נמנע מלמחות.

מיגו נגד חזקת קרקעות
בגמרא 8 מבואר שאם במהלך שלש שנות החזקה אומר המערער "לפירות הורדתיך", כלומר הוא מודיע שהשימוש של המחזיק בקרקע אינו מחמת מכר ואף אינו גזל, אלא המחזיק הוא אריס - בטלה החזקה. לאחר שלש שנים, המערער כבר אינו יכול לטעון כן. במהלך הדיון בגמרא עולה האפשרות שגם לאחר שלש שנים יוכל המערער לטעון 'לפירות הורדתיך', ושואלים התוספות 9 - אם כך מדוע המערער נאמן לטעון שהמחזיק גוזל את הקרקע, במיגו שיכול לומר 'לפירות הורדתיך'? ועל שאלה זו הם עונים כמה תשובות:
ויש לומר דהוי מיגו במקום עדים, דאנן סהדי אם היה בא בגזל לא היה שתיק אלא היה מוחה. אי נמי אין זה מיגו, שאין טוען ברצון במשכנתא היה או לפירות הורדתיך לפי שסבור להוציא גם הפירות שכבר אכל, אי נמי חשיב מיגו להוציא כיון שאכלה שני חזקה.

תשובות אלו תלויות בהבנת מהותה של החזקה. התשובה הראשונה היא שהמיגו אינו מועיל משום שכנגדו יש ראיה למחזיק, שאם הוא היה בא בגזל לא היה המערער שותק אלא מוחה. תשובה זו מתאימה, כמובן, לשיטת הרמב"ן והרשב"א. התשובה השלישית היא שזהו מיגו להוציא "כיון שאכלה שני חזקה", כלומר מי שנמצא בקרקע נחשב מוחזק בה, וזו ההבנה השניה במהות החזקה.

אולם, ביחס לשיטת הרמב"ן עצמו יש לסייג את הדברים. הרמב"ן 10 כותב שמעולם לא עלתה בגמרא אפשרות שהמערער יוכל לטעון 'לפירות הורדתיך' לאחר שלש שנים, "דאם כן אף הכא דלא טען נאמן לומר פלוני גזלנא הוא מיגו דאי בעי לפירות הורדתיו, דחזקה לאו כעדים דמי ומיגו במקום חזקת שלש שנים אמרינן בכל מקום". הרמב"ן כותב שאם הוא היה נאמן לומר לפירות הורדתיו - הוא היה נאמן גם לומר שהוא גזלן במיגו, ואומרים מיגו במקום חזקה; ואף שלפי הרמב"ן חזקת שלש שנים היא ראיה, צריך לומר שיש מדרגות בראיות. זו ראיה, אך אין היא חזקה כראיית המיגו.

חזקת תשמישין
על שיטת הרמב"ן מקשה שער המשפט 11 , מדוע גם כאשר המחזיק נפטר במהלך שנות החזקה, צריך הבן להשלים את שלש שנות החזקה? הרי באופן זה חסרון השטר אינו מהווה ריעותא, כי קטן אינו יודע לשמור על שטרו של אביו, שהרי הלכה היא ש'טענינן ליורש', ויורש שגר בקרקע יום אחד אינו צריך להביא שטר, כי אין הוא יודע לשמור על שטרו של אביו! מכח שאלה זו דוחה שער המשפט את שיטת הרמב"ן ומסיק כשיטת הקצות, שחזקת שלש שנים יוצרת מוחזקות.

אולם נראה ששער המשפט לא ראה את דברי הרמב"ן במקורם, כי הרמב"ן עצמו מתייחס לשאלה זו, וכותב שלא יתכן לומר כן:
מיהו בתוך שלש לא מהני ליה לקטן למימר לא אזהדר בשטריה, דאם כן מי שאין לו דעת מרויח, לא מצינו אותו אלא מפסיד.

אלא שסברת דברי הרמב"ן צריכה ביאור, מדוע באמת לא נאמר ש"מי שאין לו דעת ירויח"? אם יש 'רגלים לדבר' שהמערער מכר את הקרקע - מדוע הקטן לא יזכה, הרי אין לו ריעותא?

נראה שכוונת הרמב"ן היא שלא יתכן שיורש יקבל מצב עדיף ממצבו של אביו. היורש בא מכוח אביו, ולא טוענים ליתומים טענות שהאדם המקורי לא היה יכול לטעון. כל דין 'טענינן' בא להקל על מי שאין לו דעת, אבל לא יתכן שהוא יתן לו זכות.

יוצא מכאן שהמחלוקת מצטמצמת, שהרי גם הרמב"ן מודה שגם כאשר הראיה היא מיידית, לפעמים צריך שלש שנים. הנפקא מינה היכולה להיות מדברי הרמב"ן היא במקום שלא כותבים שטר, כגון בחזקת תשמישים (אדם שמשתמש בנכס של חבירו, ולא טוען שקנה את כולו אלא רק את אותו שימוש). לפי הרמב"ן, במקרים אלו לא יהיה צורך בשלש שנות חזקה, שהרי הראיה היא מיידית, וחסרון השטר אינו מהווה כל ריעותא למחזיק, שהרי על דברים אלו לא כותבים שטר. לעומת זאת, לפי הרשב"א שכתב שאדם יכול לשתוק שלש שנים ורק לאחר שלש שנים נוצרת ראיה כנגדו, גם בחזקת תשמישין יהיה צורך בשלש שנות חזקה. כך יהיה הדין גם לפי שיטת הקצות, ששלש שנים יוצרות את המוחזקות.

האם המחזיק צריך להישבע?
כאמור, נחלקו הראשונים האם מיגו מועיל כנגד חזקת שלש שנים: התוספות כתבו שזהו מיגו נגד 'אנן סהדי' ואינו מועיל, ואילו מדברי הרמב"ן מבואר שהראיה שבחזקת שלש שנים אינה בעוצמה של 'אנן סהדי', ומיגו מועיל כנגדה. נפקא מינה מכך יכולה להיות בשאלה האם המחזיק צריך להישבע שקנה את הקרקע ולא גזלה. אם יש לו ראיה, הוא לא צריך להישבע. אבל אם אין זו ראיה גמורה, או שהוא רק מוחזק, הוא יצטרך להישבע כדין כופר הכל. וגם בשאלה זו נחלקו הראשונים: הרשב"ם 12 כתב שהמחזיק אינו צריך להישבע "דאין נשבעין על הקרקעות, ועוד דחזקת שלש שנים במקום שטר קיימא". אולם הרמב"ם 13 חולק וכותב שהמחזיק צריך להישבע שבועת היסת, והוא הולך לשיטתו שחזקת שלש שנים יוצרת מוחזקות.

חזקה של שוכרים
נאמר בגמרא 14 שאם באים שנים ואומרים שהם שכרו מפלוני בית וגרו בו שלש שנים, מועילה חזקתם למשכיר. ונחלקו הראשונים: הנ"י 15 כותב "והסכים הרשב"א ז"ל עם האומרים שבשכירות זה אינה צריכה שטר, שכיון ששוכרים אלו דרו שלש שנים, אף על פי שלא שכרו בשטר היה לו למחות". הראיה מכך שלא מחה במקומה עומדת, גם אם הם שכרו את הבית ללא שטר. אולם דעת הראב"ד 16 שללא שטר לא מועילה חזקתם, שהרי היא אינה מתייחסת אל המשכיר אלא אליהם, והם אינם טוענים שהקרקע שלהם. רק אם הוא השכיר בשטר - חזקת השוכרים מתייחסת למשכיר, כי מפורסם שהוא המחזיק בקרקע ומשכיר אותה.

נראה שהמחלוקת תלויה בשאלה מהי חזקה, אם חזקה היא ראיה הנובעת משתיקת המערער - ראיה זו קיימת גם כששכרו בלי שטר, אבל הם היא יוצרת גדר של מוחזק - כאשר המשכיר השכיר ללא שטר אין הוא מוחזק, שהרי אין דיני מוחזק כאשר אחד מחזיק בשביל אחר.

האם המחזיק נחשב תובע או נתבע?
בגמרא מבואר שאם השוכרים כבר שילמו את דמי השכירות למשכיר אין עדותם עדות כי הם נוגעים בדבר, שהרי אם יתברר שהקרקע לא היתה שייכת למשכיר הם יצטרכו לשלם שוב למערער. אולם, השולחן ערוך 17 כותב שגם כאשר הם שילמו את דמי השכירות, יכול המחזיק לטעון בבית הדין שיקבלו את עדותם לפני שיבוא המערער, שכל עוד המערער אינו לפנינו אין הם נוגעים בעדות. וכתב הרמ"א:
ואף על גב דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, כיון דהשתא כשרים ואם יעידו משיבוא המערער יהיו נוגעים בעדות, מקבלים שלא בפניו.

הרמ"א כותב שבדרך כלל אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, והסיבה שבכל זאת מקבלים את עדות השוכרים לפני שבא המערער היא, שאם לא יקבלו את עדותם עכשיו לא יוכלו לקבלה אחר כך. ותמה על כך הט"ז, הרי גם לולי טעם זה מבואר בסימן כ"ח שדוקא לטובת התובע אין מקבלים עדות שלא בפני הנתבע, אבל לטובת הנתבע כן מקבלים עדות שלא בפני התובע! ותירץ שקרקע בחזקת בעליה עומדת, והמחזיק נחשב תובע. אולם הנתיבות הקשה על כך, הרי מקבלים עדי חזקת שלש שנים אפילו נגד יתומים קטנים, ועדות נגד קטן נחשבת שלא בפניו, ולפי דברי הט"ז הדבר אינו מובן, שהרי כאן מקבלים עדים לטובת התובע שלא בפני הנתבע! לכן כותב הנתיבות:
ונראה דהא דמקבלין עדי חזקה הוא דוקא כשהמחזיק מוחזק ודר בבית, אבל כשאין המוחזק דר בבית אפילו קטן שתקף בעבדיו והוציאו מהבית שוב אין מקבלין. ואם כן הכא שהבית אינו ביד המחזיק רק ביד השוכרים וכל זמן שאין השוכרים מעידים דמי כאילו הבית עומד בחזקת מרא קמא ועל ידי העדות של השוכרים באנו עכשיו להחזיקו אין מקבלים עדותם שלא בפני בעל דין, ולכך הוצרך הרמ"א לטעם שלו.

הנתיבות כותב שאמנם אם היה המשכיר גר בעצמו בבית היה אפשר לקבל עדים על ידו, כי הוא נחשב הנתבע, אבל כיון שלא הוא החזיק אלא השוכרים החזיקו בשבילו - אנו רוצים להחזיק את הבית בשבילו על ידי עדותם, ונמצא שהוא התובע, ולכן לולי הטעם שכתב הרמ"א הוא לא היה יכול להביא עדים שלא בפני המערער. ועתה מובן כיצד מקבלים עדי חזקת שלש שנים נגד יתומים קטנים, שכאמור המחזיק הוא הנתבע.

לסיכום, נמצא שלדעת הט"ז המחזיק הוא התובע, ודבריו מתאימים לשיטת הרמב"ן והרשב"א שחזקת שלש שנים היא ראיה שבאה להוציא ממון, ולדעת הנתיבות המחזיק הוא הנתבע, ודבריו מתאימים לשיטת הרמב"ם שחזקת שלש שנים יוצרת מוחזקות.


^ 1 מסכת בבא בתרא, תחילת פרק 'חזקת הבתים'. בגמרא בדף כח ע"א. גם ציוני המקורות בהמשך מתייחסים לפרק זה, אלא אם נאמר אחרת.
^ 2 מב ע"א.
^ 3 הלכות טוען ונטען יא, ב.
^ 4 בלי להזכיר את דברי הקצות.
^ 5 בהמשך הפרק, בגמרא בדף לח ע"א.
^ 6 כט ע"ב.
^ 7 סימן ו'.
^ 8 לה ע"ב.
^ 9 בבא מציעא קי ע"א, ד"ה 'אמר ליה'.
^ 10 לה ע"ב.
^ 11 סימן קמ, אות ג'.
^ 12 לג ע"א ד"ה 'מהימנינא'.
^ 13 הלכות טוען ונטען יא, ב.
^ 14 כט ע"א "רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא".
^ 15 ד"ה 'אנן אגרינן'.
^ 16 דבריו מובאים גם בשולחן ערוך קמ, יא.
^ 17 קמ, י.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il