בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בחוקותי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

התורה והארץ

שתהיו עמלים בתורה * בכל דרכיך דעהו * נבואה כמציאות טבעית * קדושתה של ארץ ישראל

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ז אייר התשע"ד
7 דק' קריאה 25 דק' צפיה
שתהיו עמלים בתורה
קראנו השבת את פרשת בחוקותי וסיימנו את החומש השלישי, ספר ויקרא. חמשת החומשים הם כנגד חמש פעמים שמוזכר "אור" בפסוקים הראשונים בבראשית, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ג-ד), "הָאוֹר כִּי טוֹב" זה ספר ויקרא. ספר בראשית הוא ספר הבריאה, ספר שמות הוא ספר הופעת ה' בעולם באופן גלוי, התורה נמסרת לנו והקב"ה שוכן בתוכנו. בספר ויקרא אנחנו פונים אל ריבונו של עולם, זהו ספר העבודה, בעיקר עבודת הקרבנות וכל המצטרף אליה, כל המצוות הקשורות לעבודת ה'.
על הפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג), אומר המדרש (ויקרא רבה לה, א):
"אם בחקותי תלכו", הדא הוא דכתיב: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהילים קיט, נט). אמר דוד: רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הדא הוא דכתיב: "ואשיבה רגלי אל עדותיך".
דוד המלך אומר: תכננתי תכניות כאלה ואחרות, אבל באופן טבעי הרגלים שלי הביאו אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשו - זאת נטיית הלב שלי. לפעמים שולחים ילד לחנות והוא מגיע למגרש המשחקים... הוא שכח לאן הוא צריך ללכת כי הלב שלו מושך אותו לשם. "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי", תכננתי תכניות, אבל כולי קשור עם עבודת ה'. זה היה דוד.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" - שתהיו עמלים בתורה (רש"י שם). אומר בעל ה"כלי היקר" שצריך להבין כיצד הדברים הללו יוצאים מתוך מילות הפסוק, איך הפסוק רומז לנו שתהיו עמלים בתורה. פירושו של חוק הוא להיות רגיל בדבר, עם מסגרת מסודרת, קביעות בלימוד כל יום ויום. "אִם בְּחֻקֹּתַי", אם הלימוד יהיה דבר רגיל וקבוע אצל האדם - זאת הדרך הנכונה. צריך קביעות בתורה והתמדה מסודרת. עמל תורה הוא בעצם היעד העיקרי של האדם, לא רק לימוד התורה אלא גם העמל בתורה. להתאמץ ולהתייגע, רק בעמל התורה אפשר לקנות את התורה ולהיות חלק ממנה. מתוך כך מגיע כל ההמשך.
ממשיך המדרש ואומר עוד: "חקים שבהם חקקתי את השמים והארץ" (שם ד), הקב"ה חקק שמים וארץ באמצעות תורה, הסתכל בתורה וברא את העולם (ראה זוהר שמות קסא, א), בריאת העולם היא הופעה של התורה, התורה מתממשת בבריאתו של העולם ועיקר המימוש הוא בתוכן של העולם, שהעולם מואר באורה של תורה המתגלה על ידי ישראל. זה עניינם של ישראל, כל העולם כולו נברא על דעת כך. אפשר להגיד ביאור נוסף, "בְּחֻקֹּתַי" - שהדברים יהיו חקוקים בנו, דברי התורה צריכים להיות חקוקים בתוכנו, "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".

בכל דרכיך דעהו
"אור החיים" מוסיף על הדברים ואומר (אות ד):
עוד ירצה באומרו "תלכו", על דרך אומרו: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), וכתב רמב"ם בפרק ג (, ג) מהלכות יסודי התורה וזה לשונו: ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה וכו' לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו', נמצא המהלך בדרך זאת כל ימיו עובד ה'.
זה הפירוש של: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", כשאדם אוכל ושותה עליו לכוון שהוא אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבודת ה', כל מעשיו הגשמיים צריכים להיות עם כוונה לשם שמים. שכל דבר שהאדם עושה יהיה לשם שמים, נמצא שבכל מה שהוא עושה הוא עובד את ה'. הרמב"ם אומר שדברים גשמיים הם לכאורה לא עבודת ה', אך אם אדם אוכל בשביל שיהיה לו כוח לעבוד את ה', הוא ישן כדי שיהיה לו כוח ללמוד תורה, הוא מתפרנס כדי לקיים את משפחתו ולתת צדקה... הרי בסופו של דבר כל הדברים הם בשביל לעשות את רצונו של הקב"ה.
אפשר להוסיף על דבריו, שבכל מה שאדם עושה הוא יכול ממש לעבוד את ה'. כשאדם הולך לקנות בחנות וקונה רק מאכלים כשרים הוא הולך על פי דרכה של תורה! זה נראה לנו פשוט, אבל ברגע שאדם בוחר לקנות דברים כשרים ולא לאכול דברים אסורים הוא מקיים את הלא תעשה שלא לאכול דברים אסורים. אדם שעוסק במשא ומתן בצורה ישרה מקיים את "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), ובנוסף הוא מרוויח כסף שאיתו הוא יכול לקיים אחר כך מצוות, בכל דבר שאדם עושה על פי ההלכה ולא אחרת הוא כבר עובד את ה' . אדם שהולך ברחוב ונמנע מלהסתכל על דברים אסורים עובד את ה', מקיים עכשיו את מצוות "וְלֹא תָתוּרוּ" (במדבר טו, לט). אדם נכנס לרכב ונוסע מקיים מצוות "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו), מתיישב על כסא הנהג ומקיים את המצווה לאורך כל הדרך. לחיות בתודעה שכל מעשה שאנחנו עושים, כשאנחנו עושים אותו על פי התורה ולא אחרת - אנחנו עובדים את ה', בחרנו לעשות את הדבר המותר ולא בחרנו באפשרות השנייה. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", אדם צריך לפתח את התודעה שהמעשים שלו יהיו מתוך מחשבה, בכל רגע ורגע שאדם בוחר לא לעבור עברה ולעשות את מצוות ה' הוא הולך בדרכה של תורה, כל רגע ורגע הוא מקיים "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ". רק צריך שאדם יחיה כל הזמן בתודעה שעכשיו הוא עובד את ה'.

נבואה כמציאות טבעית
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו, יא) אומר "אור החיים" שאפשר להבין שהקב"ה יהיה במשכן ובמקדש, ואפשר להבין את המילה "בְּתוֹכְכֶם" כפשוטו - שהקב"ה ישרה שכינתו ממש עלינו. המשך הפסוק הוא: "וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם", ברור שזה בדיוק ההפך, למה צריך לכתוב את החלק השני בכלל? מבאר "אור החיים", שבעצם השראת השכינה על אדם גשמי פה בעולם היא לא דבר מובן מאיליו. שכינה היא אור ה' עליון נישא מאוד מאוד וכאילו אין התאמה בזה שאור ה' הגדול בא ומאיר בתוכנו. כאילו יש התנגדות בגלל אי ההתאמה הזאת - והפסוק אומר שהקב"ה יפעל כדי שלא תגעל נפשי אתכם, שהדברים יתחברו ואור ה' ישרה עלינו למרות תכונת הנפש המגושמת שלנו, למרות שאור ה' כביכול לא מתאים להתחבר אלינו. הקב"ה ירומם אותנו, "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם".
כשאנחנו מזכירים את העניין הזה, אני רוצה להזכיר עוד עניין מתוך דברי "אור החיים". אם חלילה ישראל לא עושים את רצונו של הקב"ה, בהמשך התוכחה כתוב: "וְגָעֲלָה נַפְשִׁי" (שם כו, ל). אומר "אור החיים" (שם):
צריך לדעת למה הוצרך לומר, כי פשיטא שתגעל נפשו, שהרי בזמן שהם צדיקים גמורים נתברכו שלא תגעל נפשו והדבר מובן שלא תהיה ברכה זו נוהגת בימי רשעם? ונראה שנתכוין לומר שאפילו בערך הצדיקים שיהיו בזמן ההוא תגעל נפשי מהם, בסוד "וכשל גם נביא עמך" (הושע ד, ה). גם נתכוון שלא יתנבאו עוד בישראל נביאים כי לא יופיע ה' שכינתו המתיחס לה בחינת נפש בהם, וקללה זו אין קללה למעלה ממנו, ולזה קבעה אחר כמה קללות, הא למדת שהיא גדולה ממה שלפניה, והיא שנתקיימה בזמן הזה, ולה כלו עינינו ודאבה מאוד נפשנו, אוי נא לנו.
כלומר, זה שאין השראת שכינה, שאין נבואה ורוח הקודש, שאין השגות עליונות - זה הדבר הכי גרוע וקשה חיסרון הנבואה. גם הרב אומר במוסר הקודש שחוסר נבואה בישראל זה לא חוסר תוספת, זה לא שיכולה להיות שלמות ועל גביה שורה נבואה בישראל, חיסרון הנבואה בישראל זו מחלה נוראה שצריך להבריא ממנה. הטבע של עם ישראל הוא שיש בהם נביאים, שכוח הנבואה מתגלה בישראל . אם הוא לא מתגלה זה מצב לא טבעי, מצב של חולי. אוי נא לנו, על זה דאבה מאוד נפשנו. רוח הקודש, השגות עליונות, הארת אור השכינה בישראל, כשהנבואה מתגלה על ידי אלה שראויים לה, זה מבטא את מדרגתם של כל ישראל באותו הדור. לזה אנחנו מצפים, לא פחות. לא רק לבנות ולהתקדם, צריך להתעלות למדרגה הגבוהה הזו וכשעם ישראל יגיע לדרגה הזו - אור הנבואה יאיר בו כפל כפליים.

קדושתה של ארץ ישראל
המשנה בפרקי אבות (ה, ט) אומרת שיש עונש של גלות על עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושמיטה. המהר"ל כדרכו מפרש שעונש הוא דבר טבעי בעקבות העבירה. זה לא שיש עונש כללי על זה שעשו עברות, כי אם חז"ל אמרו שגלות באה על עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושמיטה - סימן שיש משהו מהותי בעברות האלו שגורם לחוסר אפשרות שעם ישראל יהיו בארץ ישראל במצב כזה. מסביר המהר"ל (דרך חיים, שם) שלארץ ישראל יש כמה מעלות: היא ארץ שה' נקרא עליה, הוא נקרא: "אלוקי הארץ" (ראה מלכים ב, יז, כו). מעלה שנייה של ארץ ישראל היא שיש לה מדרגה של קדושה, יש מדרגות וארץ ישראל מקודשת מכל הארצות (כלים א, ו). מעלה שלישית של ארץ ישראל היא שהיא ארץ החיים, ארץ שהמתים שלה חיים (ראה כתובות קיא, א). אלו שלוש המעלות הבולטות שמיוחדות לארץ ישראל. אם כן, אם מישהו מכניס אלוהי נכר לארץ של אלוקי הארץ זה לא מתאים, הוא נפלט ממנה, עבודה זרה מנוגדת למהות של ארץ ישראל. בכל הארצות הקב"ה כביכול מינה שליחים שמנהלים אותן, ובארץ ישראל הקב"ה מנהיג בעצמו. לכן מי שבא להכניס הנהגה אחרת לא יכול להיות פה, במהות עבודה זרה לא הולכת ביחד עם הארץ. ארץ ישראל היא גם ארץ הקודש והקדושה מנוגדת לעריות, עריות זה טומאה, דבר חומרי מאוד והארץ הקדושה דוחה את כל מה שלא מתאים לה. ארץ ישראל היא ארץ החיים, ולכן שופכי דמים לא יכולים להיות בארץ ישראל. הוי אומר, העברות הללו הן עברות שמנוגדות למהות הארץ. לא רק שאי אפשר לעשות אותן בארץ ישראל מכיוון שהן החמורות ביותר, אלא הן פשוט מנוגדות ולא מתאימות למהות, ולתוכן הפנימי של הארץ.
הדבר הרביעי זה השמיטה. אם מצוות השמיטה לא נשמרת הארץ דוחה את אלו שלא שומרים שמיטה. מה עניינה של השמיטה? אני רוצה להוסיף כאן את דברי הרב בהקדמתו לשבת הארץ: עם ישראל הוא עם אלוקי. זאת המהות שלו והוא צריך להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. זו סגולה עצמית שקיימת בו ושום דבר בעולם לא יכול לבטל אותה. הבחירה יכולה לפעמים לצמצם את הופעת הסגולה ולפעמים להגדיל אותה - אבל לא לבטל. הסגולה האלוקית שבישראל היא סגולה עצמית, לפעמים היא מכוסה אבל תמיד היא נמצאת. יש סגולה פרטית לכל אחד ואחד ויש סגולה לאומית, סגולה של כלל ישראל. עניינה של ההופעה האלוקית הכללית שבישראל כל כך גבוהה, עד שבשביל להופיע היא צריכה מציאות של הפסקת סדר החיים הרגיל. הסדר הרגיל משעבד את כוחות הנפש לענייני היום יום וכך האומה לא יכולה להתרומם לטבע הפנימי שלה. לכן מחויב המציאות שכל שבע שנים תהיה שנה של צמצום העבודות של סדרי החיים הרגילים, צמצום של כל עבודות הקרקע, ביטול של הפרטיות - כל אחד יכול להיכנס לשדה של חברו ולאכול. רק באופן הזה עם ישראל יכול להתרומם למדרגה העצמית שלו. כמו ששבת הכרחית בשביל שכל יחיד ויחיד יוכל להוציא את מעלתו הקדושה מן הכוח אל הפועל - כך עניינה של השמיטה. זה משהו במהות של הארץ, יש בה ייחודיות, יש בה מעלה מיוחדת שמתאימה לעם ישראל. הקדושה של עם ישראל צריכה להתאים לקדושה של ארץ ישראל, אם ההתאמה הזו בין ארץ ישראל לקדושת עם ישראל לא יוצאת מן הכוח אל הפועל - בא פירוד, באה הפרדה. למדנו כאן על מעלתה הגדולה של ארץ ישראל (ראה שיחה לפרשת בהר תשע"ד).
ברוך ה' אנחנו נמצאים בתקופה של חזרה לארץ ישראל, צריכים להבין כמה אנחנו נדרשים להתאים את עצמנו למעלתה של ארץ ישראל. לרומם את החיים הפרטיים והציבוריים, להרגיש שאנחנו נמצאים בארץ הקודש, ארץ החיים, ארץ ה'. כל מי שנמצא מחוץ לארץ ישראל הוא כמי שאין לו אלוה וכל מי שדר בארץ ישראל הוא כמי שיש לו אלוה (כתובות קי, ב), מי שדר בארץ ישראל נמצא במציאות רוחנית אחרת, עליונה. צריכים לחיות את הדבר הזה כל הזמן, להודות לריבונו של עולם על שזכינו למה שלא זכו דורות על גבי דורות, מה שלא זכו צדיקים וחסידים, תלמידי חכמים וגאונים. מתחיל ממשה ואהרן - מה שהם לא זכו אנחנו זכינו. אנחנו לא בארץ בעקבות הזכויות של הדורות האחרונים - אלא בזכות משה ואהרן והעמל של כל הדורות הקודמים, בזכותם זכינו עכשיו לחזור לארץ ישראל. לזכור את הזכות הגדולה הזאת, זה מחייב. ללכת על אדמת ארץ ישראל, ללמוד תורה בארץ ישראל, לקיים מצוות בארץ ישראל, לחיות בארץ החיים, ארץ ה', זו זכות גדולה ועצומה.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il