בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
לחץ להקדשת שיעור זה

וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם

undefined

הרב שמואל אליהו

ה' תמוז התשע"ה
12 דק' קריאה 61 דק' צפיה
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם
חלק חשוב בגאולתם של ישראל הוא הטהרה שהקב"ה מטהר אותנו לפני הגאולה ובמהלכה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו).
טהרתם של ישראל בהקשר לגאולה כתובה פעמים רבות בתורה ובדברי הנביאים. כך למשל: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל ה).
טהרה בדרך לגאולה
טהרה כזאת הייתה גם בגאולת מצרים, ובזה עוסקת גם פרשת "חוקת", שעוסקת בשנה האחרונה לשהות ישראל במדבר לפני כניסתם לארץ ישראל (שהרי כל 37 השנים שעברו מפרשת קרח עד פרשת חוקת לא דיבר ה' עם משה - בבא בתרא קכא ע"א). בשנה זו "תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב המחנה". וחזר הדיבור למשה.
מטהרת את היחידים ומטהרת את כלל האומה
בשנה זו, בטרם כניסתם לארץ הקודש, צריכים ישראל להיטהר מטומאת ארץ העמים ומהחטאים שעברו עליהם במדבר. על כן עוסקת פרשת "חוקת" בפרה אדומה, שהיא מטהרת את היחידים ומטהרת את כלל האומה. "אָמַר רַבִּי אַמִי, לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ, מַה פָרָה אֲדוּמָּה מְכַפֶּרֶת, אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִיקִים מְכַפֶּרֶת" (מועד קטן כח ע"א) על כלל האומה, ובמיוחד שבפרשה זו אנו עוסקים בהסתלקותם של שלושת הצדיקים, משה, אהרן ומרים. זהו שאומר משה: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" (דברים ג כו).
מה שנאמר בגמרא זו, נאמר גם במדרש: "אמר רבי איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל" (מדרש רבה במדבר יט ח). כן אמרו בירושלמי כי שריפת הפרה היא: "טהרתן של ישראל" (והובא ברש"י מגילה כ"ט ע"א). וזו טהרה שנדרשת קודם כניסת עם ישראל לארצו.
פרות מצרים מובאות אל הקודש
את עניין הפרה שמטהרת את כלל ישראל אפשר להבין אם מתבוננים בדברי הנביא ירמיה (מו כ), שהשווה את מצרים לעגלה יפה: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם" (רמז לכן הוא בשם "פרעה" שיש בו אותיות "פרה"). על כן לא התירו המצרים להוציא פרה מארץ מצרים אלא אם כן היו מסרסים אותה שלא תלד כיוצא בה. "אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא אם כן חותכין האם שלה (רחמה) כדי שלא תלד" (סנהדרין לג ע"א).
בגלל ההקפדה הזאת נדרש יוסף לאישור מיוחד של פרעה על מנת לשלוח פרות ליעקב אביו. "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה". וכשיעקב רואה את העֲגָלוֹת שנסחבות על-ידי העֶגְלות, נפשו מתחיה. "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ - וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". למה יעקב מתחזק מהעגלות? כי הוא מבין שבני ישראל הולכים להוציא את כוחה של מצרים באישור פרעה ולהביאו אל הקודש.
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם". וינצלו – וירוקנו (תרגום - רש"י). "אמר רבי אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וריש לקיש אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים" (ברכות ט). אם הפרות הן סוד כוחה של מצרים, בני ישראל מרוקנים את מצרים מיסוד כוחה ולוקחים ממנה את העיקר.
בני ישראל פרו
עיקר הכוח של מצרים שנלקח על-ידי ישראל הוא כוח הפריה ורביה שרמוז בשם פרה. מצרים לקחו אותו למקום של טומאה ונקרא שמה "עֶרְוַת הָאָרֶץ" – הם חיים בטומאה. כך פרעה רוצה לגזול את שרה לטומאת עריות, כך אשת פוטיפר שרויה בטומאה הזאת, וכך כל טומאת מצרים שאנו מוזהרים ממנה. "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח ג).
בני ישראל לוקחים את הכוח המיוחד של מצרים ומעבירים אותו לפריה ורביה בקדושה. "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". שישה בכרס אחת. "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד".
הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי
רמז לדבר נמצא בשם שִׁפְרָה – המיילדת, אמו של משה רבנו. ובשם צִפֹּרָה – אשת משה רבנו. בשני השמות מסתתרות האותיות פרה. דבר זה נרמז גם בחלום פרעה, שחולם כי שבע הפרות השדופות בולעות את שבע הפרות היפות והשמנות, וזה רמז ל"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף" שהושלך לכלא והריהו כמו הפרות השדופות, והוא בולע את עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה, מִצְרָיִם. לוקח את הכוח הזה לקדושה ומתקיים בו: "הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי".
טהרה במים חיים
חטא העגל הוא העבודה הזרה של מצרים. במקום לקחת את הכוח הזה לטהרה, בני ישראל עובדים לעגלה היפה שעשויה מזהב, עם כל הטומאה שלה. בחטא העגל מלמד אותנו משה כי על מנת לקחת רק את החלק הטוב, צריך לטחון קודם את העגל כמו אפר, אחר כך הוא יכול לטהר. "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב כ).
כך עושים גם בפרה אדומה, שהיא בתחילה יפה ומושלמת מבחוץ. "אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל". שורפים אותה ומפוררים אותה, ומערבים אותה עם מים חיים כמו שעשה משה בעגל. רק אחר כך היא טובה לטהר את בני ישראל.
כך אנו עושים בכל אכילה. על מנת שלא נרד אל האוכל, אלא נעלה אותו אלינו, אנו מפוררים אותו בשינינו. אבל עוד קודם לכן אנו מטהרים את ידינו במים טהורים בנטילת ידיים.
מהלכות נטילת ידיים
טהרת ידיים – ממלכת כהנים
הגמרא (חולין קו ע"א) הסבירה כי חכמים תיקנו ליטול ידיים קודם אכילה משום "סרך תרומה" - אכילת תרומה של כהנים שצריכה טהרה. כך כל כהן או לוי או ישראל שאוכל לחם – צריך נטילת ידיים קדם אכילתו. החמירו חכמים מאוד מאוד בנטילת ידיים זו ואמרו: "כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם" (סוטה ד ע"ב). והקפידו על טהרת ידיים זו שקודם הארוחה, עד כדי כך שנידו את "אליעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים, וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו מלמד שכל המתנדה ומת בנדויו סוקלין את ארונו" (עדויות ה ו).
ובגמרא (עירובין כא ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי מְשָׁרְתוֹ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין לוֹ מַיִם בְּמִדָּה, פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר לוֹ, מפני מה הַיוֹם מֵימֶיךָ מְרוּבִּין, שֶׁמָּא לַחְתּוֹר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ? שָׁפַךְ חֶצְיָין וְהִנִיחַ חֶצְיָין. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצֶל רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ, יְהוֹשֻׁעַ, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָקֵן אֲנִי, וְחַיַי תְּלוּיִין בְּחַיֶיךָ? (למה הבאת לי רק מעט מים?).
סָח לוֹ כָּל אוֹתוֹ הַמְּאוֹרָע (סיפר לו רבי יהושע שהשומר שפך את המים). אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַים לִיטּוֹל יָדַיִם. אָמַר לוֹ, לִשְׁתּוֹת - אֵין מַגִּיעִין, לִיטּוֹל יָדַיִם - מַגִּיעִין? אָמַר לוֹ, וּמַה אֶעֱשֶׂה שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָּה בִּידֵי שָׁמַיִם. מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי, וְאַל אֶעֱבוֹר עַל דַּעַת חֲבֵרָי. אָמְרוּ, לֹא טַעַם כְּלוּם, עַד שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מַיִם וְנָטַל יָדָיו. וּכְשֶׁשָׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָבָר אָמְרוּ, וּמַה בְזִקְנוּתוֹ כָּךְ - בְּיַלְדוּתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמַה בְבֵית הָאֲסוּרִים כָּךְ - בְּבֵיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". ועל-פי האמור לקמן נבין למה הנטילה הזאת כל כך חשובה.
שולחנו של אדם מכפר עליו
עיקר טהרה זו היא מתקנת חכמים, שמלמדים אותנו שאנו אוכלים את לחמנו כמו הכהנים שאוכלים קרבנות וקדשים. הגמרא (מנחות צז ע"א) מקשה על הפסוק בספר יחזקאל שמתאר את בית המקדש השלישי: "וידבר אלי: זה השולחן אשר לפני ה'". "פתח במזבח וסיים בשולחן?" יחזקאל מדבר על המזבח, אם כן למה נאמר בסופו "זה השולחן"? מתרצת הגמרא: "רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו".
מכינים כלי לברכה
גם כל הצורך בכלי לנטילה נובע מהדמיון בין אכילתנו לבית המקדש. "הנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין נוטלין לידים אלא מכלי, מפני שסמכו דין טהרת ידים על הזאת מי חטאת, ועל קדוש ידים ורגלים במקדש, שהיו צריכים כלי, יען דבקידוש ידים ורגלים נאמר ועשית כיור וכו', ורחצו ממנו וכו', ובמי חטאת נאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי" (בן איש חי תזריע טהרות א).
לכן כל מי שמהדר בנטילת ידיים מקבל ברכה רבה. מעין הברכה שיש בבית המקדש "כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם". שכל הרוצה ברכה – ייטול ידיו בשפע רב ובהידור. כך מובא בגמרא: "אָמַר רַב אַבָּהוּ, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תְּנָא, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת" (שבת סב ע"ב), ואחד מהם הוא הַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. לעומת זאת מי שמהדר בנטילת ידיים, ליטול בשפע של מים – יש לו שפע רב של טובה. "דַּאָמַר רַב חִסְדָּא, אַנָא מְשָׁאי מְלָא חָפְנָאי מַיָּא, וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאי טִיבוּתָא".
וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ
אדם צריך להכניס לדעתו כל יום מחדש, שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש". שבשרו קודש ומאכלו קודש ושולחנו מזבח. וכך הוא צריך לחשוב בכל פעם שהוא נוטל את ידיו ואוכל את לחמו. ולא יחשוב אדם ש"כאילו" הוא כהן, והשולחן "כאילו" מזבח, והאוכל "כאילו" קורבן. שמדרגת קדושה זו נאמרה על-ידי הקב"ה למשה במעמד הר סיני "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט ה). על זה ציוותה התורה "קדושים תהיו". וחכמינו למדו מהפסוק את חובת נטילת הידיים. שנאמר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יא. ברכות נג ע"א).
קדושת בית המקדש נמשכת לכל בית
מי שתיקן נטילת ידיים היה שלמה המלך, שבנה את בית המקדש. הוא הבין יותר מכולם שצריך להמשיך את הקדושה של בית המקדש לכל בית ובית בישראל, ועל כן תיקן נטילת ידיים. ומשמים הסכימו עמו.
כך אומרת הגמרא (עירובין כא ע"ב): "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁתִּקֵן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַת-קוֹל וְאָמְרָה, 'בְּנִי, אִם חָכָם לִבְּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַּם אֲנִי' (משלי כג). וְאוֹמֵר: 'חָכָם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי, וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָּבָר' (שם כז)".
נטילת מחשבות רעות
ובאמת עיקר הקדושה בנטילת ידיים היא במחשבה של אדם, שידע ערכו וחשיבותו וערך מאכלו ושולחנו שהוא כמו מזבח. ומי שמסיח דעתו מכך – מפסיד מעלת נטילת ידיים. שלכך אמרו בגמרא (ברכות מב ע"א): "שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה". שלא ירחיק את הנטילה מהברכה, שמא יסיח דעתו.
וכתב בעל בן איש חי (אמור ב) "אמרו רבותינו זכרונם לברכה: תכף לנטילת ידים - סעודה, ועל כן אסור להתעסק בין נטילה להמוציא באיזה עסק, דנמצא בעסקו בו הרי זה מסיח דעתו מהסעודה, ואפילו עסק כל דהו, אם צריך לדקדק בו נמצא הוא מסיח דעתו, דהיינו אפילו לראות מטבע, אם הוא טוב או רע, או לראות המורה שעות (השעון) לדעת כמה השעה, וכיוצא בזה. כי מאחר דצריך לדקדק הרי זה מסיח דעתו מהסעודה, בין נטילת ידים לסעודה, ואסור, וכן יזהר שלא ידבר בין נטילה לברכת המוציא, ולא עוד אלא אפילו בשתיקה לא יפסיק, אלא תכף בגמר הניגוב יברך המוציא ויבצע, ובדיעבד מותר, וצריך להזהר לכתחילה שלא ישהה בין ניגוב להמוציא, כדי הילוך עשרים ושתים אמה, וצריך זריזות רב כדי להזהר בכך".
עשר אצבעות – עשר מידות
כדי שנזכור את מעלת הנטילה כתב בעל הבן איש חי לומר "לשם ייחוד" לפני הנטילה (בא"ח שמיני יט). וכתב בו בין השאר שבזכות נטילת ידיים נמשך מִן אוֹר אֵין־סוֹף שֶׁפַע מוֹחִין ואוֹרוֹת גּדוֹלִים לִשְׁנֵים עָשָׂר פַּרְצוּפִים הָֽרמוּזִים בּעֶשֶׂר ספִירוֹת הַכּוֹללִים. שֶׁהֵם רמוּזִים בּעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת הַיָּדַיִם. וּמִשָּׁם נקַבֵּל שֶׁפַע עֶשֶׂר הַבּרָכוֹת. כַּכָּתוּב "וְיִֽתֶּן־לךָ‘ הָֽאֱלֹקִים (יכוון להמשיך מאין סוף מוחין ושפע) מִטַּל הַשָּׁמַיִם (יכוון - חכמה) וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ (יכוון – בינה) ורֹב דָּגָן (יכוון – דעת) ותִירֹֽשׁ (יכוון – חסד): יַֽעַבְדוּךָ עַמִּים (יכוון – גבורה) ויִשְֽׁתַּחֲווּ לךָ לאֻמּים (יכוון – תפארת) הֱוֵה גבִיר (יכוון – נצח) לאַחֶיךָ (יכוון – הוד) ויִשְׁתַּחֲווּ לךָ בּנֵי אִמֶּךָ (יכוון – יסוד) אֹֽררֶיךָ אָרוּר וּֽמְבָֽרכֶיךָ בָּרֽוּךְ" (יכוון – מלכות).
אלו הן עשר המידות של הקב"ה, ומדרגות אלו משרות קדושה על מעשיו, על דרכיו ועל הנהגותיו של עם ישראל, כפי שאומר הפסוק. מדרגות קדושה אלו שורות גם על ידיו של האדם בעת נטילת ידיים. על כן אנו אומרים "לשם ייחוד" זה, לזכור את מדרגות הקדושה. ומהתבוננות זו יבין האדם כמה ערכו גדול בעיני ה', שמשרה עליו את מידותיו. וכמה חשיבותו וחשיבות אכילתו רבה, שהיא כקרבן העולה על המזבח.

ניגוב הידיים – לשם הקדושה
כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם
כשיחזקאל הנביא מתנבא על חורבן ירושלים, הוא נדרש לאפות לחם חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים, "וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה, וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם". יחזקאל מבקש על נפשו להיפטר ממאכל לחם שנאפה בגללים, "וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלוקים, הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי". אבל ה' אומר לו לאכול ולרמוז בזה "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם" (יחזקאל ד יג).
דבר מיאוס קרי טומאה
טומאה זו היא מיאוס, ואעפ"כ נקראת טומאה. מכאן למדה הגמרא שאין לאדם לאכול כל דבר מיאוס, שכל דבר מיאוס נקרא טומאה. "דאמר רבי אבהו: כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא. שנאמר: 'ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא'" (סוטה ד ע"ב). וכן הסביר שם רש"י שכל "דבר מיאוס קרי: טומאה", ולמד זאת מנבואת יחזקאל.
לפי הסבר רש"י אסור לאכול לחם בידיים רטובות בגלל המיאוס, ואין זה משנה אם הידיים רטובות מנטילת ידיים או מטבילת ידיים או מכל רוטב אחר (רש"ל. ובטור: "לחמם טמא" בגימטריא "בלא ניגוב ידיים". וראה ט"ז ס"ק יג שהסביר כי רק ברטיבות של נטילה אסור. ולמג"א בכל רטיבות שדעתו קצה עליו, יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב).
בין הנוטל למטביל
ה"מרדכי" הביא את התוספתא (ידים ב) שאומרת: "הנוטל ידיו לא יאמר: הואיל וה(מים) ראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאים, ואם עשה כך - צריך לנגב את ידיו. אבל המטביל את ידיו אין צריך לנגב את ידיו". ה"מרדכי" למד מכך, שכל הבעיה היא בהחשבת המים הראשונים כטמאים, שנטמאו מטומאת ידיו. אבל אם המים הראשונים נשטפו במים אחרים – אין בכך חשש. וכן אם הטביל את ידיו, לא נטמאו מי המקווה מטומאת ידיו. ואם אוכל בידיים רטובות אחרי טבילה – אין לחמו טמא.
כדבריו פסק ב"שולחן ערוך" (או"ח קנח ס"ע יב יג) "וינגבם היטב קודם שיבצע, שהאוכל בלי נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא". אבל "המטביל ידיו, יכול לאכול בלא נגוב, והוא הדין לנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית מים בבת אחת, או שנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה".
ברכה עובר לעשייתן
אמנם בפועל אנו מקפידים על הניגוב תמיד, כיוון שאיננו רוצים להיכנס לספק אכילת לחם טמא. ולא עוד אלא שלפי הרמ"א יש לברך קודם הניגוב כדי שהברכה "על נטילת ידיים" תהיה לפני העשייה, ולדעתו הניגוב הוא סיום הטהרה, וכשאנו מברכים קודם הניגוב, אנו מברכים "עובר לעשייתן" (שו"ע קנח ס"ע יא). אמנם אין זה מעכב לדעת הרמ"א "ואם שכח לברך עד אחר נגוב - מברך אח"כ".
וכתב המשנה ברורה: "הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך. ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א, מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד" לברך קודם ניגוב. ולדעת הבן איש חי (שמיני ז) "ואם שכח ולא בירך קודם ניגוב, לא יברך אחר ניגוב, משום ספק ברכות". ולדעתו יחזור וייטול ידיו כדי לברך קודם ניגוב, כדי שלא יפסיד הברכה, ואין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה. אך קודם שייטול ייגע בבשרו בידיו ויטמאם, וייטול ויברך קודם ניגוב.
מגבות מטמאות
עוד כתב שם: "וכל שכן שאסור לו לברך בהיותו מנגב ידיו כמנהג המון העם, שהרי אסור לעשות עסק אפילו כל דהוא בשעה שמברך". וכתב המג"א להיזהר לא לנגב את ידיו בבגדים, שקשה לשכחה. ובמיוחד צריך להיזהר לא לנגב במגבות שהן רטובות, שאנשים רבים ניגבו בהן את ידיהם קודם. שמלבד הסכנה הבריאותית שבדבר, יש חשש שהוא נטמא מהמים שבמגבת יותר ממה שנטהר בניגוב הידיים. על כן עדיף לשים בכל מקום מייבש חשמלי בימי החול, או מגבות נייר, שבאופנים אלו מהדרים בטהרה ובקדושת הידיים.
נטילת הביזיון על-ידי ריבוי הקדושה
אין חדש תחת השמש
בימים אלו מתאמצות אומות העולם להראות את השִפלות של ישראל. ועדות באו"ם מפרסמות פרסומים להשחיר את פניה של ישראל ולעשותה כגרועות שבאומות. גם כשחיילי צה"ל נוהגים באויבים לפנים משורת הדין, הם משחירים את פנינו כאילו אנו רוצחים נשים וילדים בשאת נפש.
ובאמת שכל זה אינו חדש לנו. אנו מכירים את עלילות הדם שלהם מאז ומקדם. אנו יודעים כי בזכות העלילות האלה הם מרגישים את עצמם הומאניים, ישרים, הגונים, נעלים, מיוחסים וצדיקים, אע"פ שידיהם מלאות דמים וגזל ושוחד וכל עוולה.
ל"שוברים שתיקה" אַל תּהִי תִקְוָה
הגרועים שבמשמיצים הם היהודים שמלשינים לגויים מתוך שפלות רוח, שפלות נפש ושפלות דעת. מוציאים את דיבתם של חיילי ישראל ומדינת ישראל תמורת שלמונים וכבוד מדומה. אנו יודעים שהפעולה שלהם עתידה להיכשל, ועם ישראל יהיה אור לגויים. אבל בינתיים הם מזיקים, ועל כן צריך לכוון עליהם בתפילה. כשאומר: "לַמִּינִים ולַמַּלְשִׁינִים אַל תּהִי תִקְוָה" – יכוון על "שוברים שתיקה" ועל "בצלם" וכל הארגונים שמוציאים את דיבתם של ישראל רעה בעיני הגרועות שבאומות.
ובמיוחד באזני "האירופאים הנאצלים", שכל כך משתוקקים לשמוע רע על ישראל, והמלשינים הללו מספקים את תאוותם תמורת בצע כסף. אנו מתפללים על כל הארגונים הללו ש"כּרֶגַע יֹאבֵדוּ". אכי"ר.
להגביר קידוש השם
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר, כי כשיש בעולם חילול ה' – צריך להגביר קידוש ה' באותו דבר ובאותו עניין. כאשר המלשינים מעוררים קטרוג על קדושת עם ישראל, אנו צריכים להדר בענייני קדושת עם ישראל.
ויהי רצון שיתקיים בנו: "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִים אֶרֶץ יִשְׁתָּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי", אמן ואמן.

תשובה לרפואה
כשנתיים לפני שהבבא סאלי נפטר לבית עולמו, בהיותו כבן 93, גילו אצלו גידול. הוא היה מאושפז בבית-חולים "סורוקה" בבאר-שבע והיה אמור לעבור ניתוח. יום לפני הניתוח הוא ביקש שייקחו אותו לבית-חולים "הדסה". את פניו קיבל ראש המחלקה, פרופסור חשוב, שאף שהיה חילוני גמור, הייתה זאת זכות בשבילו שיבוא כזה צדיק לפניו.
כשהיה הבבא סאלי בבית-חולים בירושלים בא הרה"ג מרדכי אליהו לבקרו. משהגיע לפתח החדר עצר בעדו השוטר שניצב שם לשמירה על הרב, ולא נתן לו להיכנס. מיד נשמע קולו של הבבא סאלי: תנו לחכם מרדכי להיכנס! כשנכנס הרב ציווה אותו הבבא סאלי: אתה תברך אותי שאבריא ולא אצטרך לניתוח. הרב אליהו לא רצה לברך את הצדיק. אמר לו הבבא סאלי: אני יודע מי אתה ומה נשמתך. אתה לא יכול להסתיר ממני. אתה תברך אותי. הרב אליהו בירך אותו כבקשתו.
סיפר הרב אליהו ביטון, הרב של מרום הגליל: לפני שהרדימו את הבבא סאלי, ניגש אליו אותו פרופסור ושאל אם יש משהו שהוא מבקש לפני ההרדמה. הרב השיב לו שהוא מבקש שייטול ידיים. הוא שאל איך בדיוק נוטלים ידיים, והשמש הראה לו איך ליטול שלוש פעמים לסירוגין. אחר כך ביקש הרב לתפוס את כל המכשירים שבהם מתכוון הרופא להשתמש ואמר לרופא: אתה תהיה השליח של הקדוש-ברוך-הוא לנגוע בגופי. אני עושה אותך שליח.
אחרי שהרופא נטל את ידיו, הוא היה לגמרי לא רגוע. הוא ביקש לדחות את הניתוח בכמה שעות, כי הוא רוצה לעבור שוב על כל הצילומים. כעבור זמן הרופא ניגש לרב ואמר לו: הרב משוחרר, אין כלום, אריכות ימים. הרופא ביקש ברכה מהרב והם חזרו הביתה.
בני הבית הבינו שהטעות הזאת היא לא טעות בעלמא, אלא יש כאן משהו נסתר. כולם חשבו כך, אבל רק הרבנית העיזה ושאלה: איך קרה כזה דבר? הרי היה גידול. השיב הרב: נכון, היה. אבל הייתי צריך להגיע ל"הדסה" בשביל הרופא הזה. בזכות נטילת הידיים ובזכות מה שהוא ראה התעוררה בו תשובה, ובזכות התשובה שלו נעלם הגידול.

(מתוך הספר "אוהבם של ישראל" שראה אור בימים אלה)

בטרם כניסתם לארץ הקודש, צריכים ישראל להיטהר מטומאת ארץ העמים ומהחטאים שעברו עליהם במדבר. על כן עוסקת פרשת "חוקת" בפרה אדומה, שהיא מטהרת את היחידים ומטהרת את כלל האומה

אדם צריך להכניס לדעתו כל יום מחדש, שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש". שבשרו קודש ומאכלו קודש ושולחנו מזבח. וכך הוא צריך לחשוב בכל פעם שהוא נוטל את ידיו ואוכל את לחמו

נטילה ולישון . אדם שקם לשירותים אחרי הנץ החמה וחוזר לישון, האם צריך ליטול ידיו ולברך גם "על נטילת ידיים", או שיברך לאחר שיקום?
ייטול ידיים אבל יברך לאחר שיקום.
טבילת אש. האם טוסטר ומנגל חשמלי תוצרת חוץ חייבים טבילה? אם כן, כיצד ניתן להטבילם?
הם חייבים טבילה. אם לא יכולים להטביל אותם, צריך לפרק חלק מהם ולהרכיבו מחדש.

שירה גנובה . האם מותר להעתיק שיר אחד מדיסק של שירים?
לא.

העלון מוקדש לעילוי נשמת ר' יעקב בן זכיה ע"ה
משכים ומעריב לבתי כנסיות. תנצב"ה
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il