בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
שמן המשחה ומלך המשיח

כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן

*מלך המשיח הוא המלך שדבק לגמרי בתכונות שמן המשחה. מאיר את העולם כולו באורו, תימשך מלכותו לעד וימשיך חיים לעולם. *בגלל הקשר המיוחד של שמן המשחה להמשך החיים, אוסרת התורה על כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה להיטמא למת או להתאבל על קרוביו.

undefined

הרב שמואל אליהו

י"ג אדר א תשע"ו
13 דק' קריאה 60 דק' צפיה
זָכָה - מְשַׂמַחְתּוּ, לֹא זָכָה - צוֹרְפַתּוּ לְמִיתָה
זָכָה – נַעֲשֵׂית לוֹ זֵר, לֹא זָכָה – התורה זָרָה הֵימֶּנָּה
חטא העגל קשור ללוחות הברית. בשעה שמשה מקבל את הלוחות לידיו בשמים, בני ישראל עושים את העגל בארץ. קבלת הלוחות נתנה לעם ישראל עוצמה מיוחדת. אבל כיוון שהם השתמשו בה באופן מקולקל, יצא העגל הזה. משה ראה שהם עשו את העגל בדיוק בשעה שהוא קיבל את הלוחות, והבין שכדי להפסיק את המחולות הוא חייב לשבור את הלוחות. מיד עם שבירת הלוחות פורח מבני ישראל הרצון לעבוד את עגל הזהב. כל זה מלמד כי חטא העגל הוא ניצול לא נכון של הכוחות הענקיים שקיבלו ישראל בעת קבלת הלוחות.
גם בעת מעמד הר סיני קיבל עם ישראל עוצמה וכוחות גדולים, גם שם היה קיים החשש שמא הכוחות ינוצלו לשלילה וייפלו עליהם הר כגיגית. על כן מצווה ה' את ישראל להתקדש שלושת ימים לפני מתן תורה, כדי שלא יטעו בעוצמה הזאת וירד עליהם מבול כמו שקרה בתקופת נח (מדרש רבה בראשית יא ב). חכמינו אמרו שגם אחרי מתן תורה הסכנה קיימת לכל תלמיד חכם שמא ישתמש בכתרה של תורה לשלילה, על כן הם אמרו שכל תלמיד חכם צריך להיות תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, כמו ארון הברית שמצופה זהב גם בחוץ וגם בפנים. הוא צריך לדעת כי אם אדם זָכָה ללמוד תורה בצורה נכונה, היא נַעֲשֵׂית לוֹ זֵר, ואם לֹא זָכָה – התורה זָרָה הֵימֶּנָּה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מסביר כי יש דמיון מוחלט בין הלומד לבין מתן תורה, ואדם שלומד תורה בלי יושר גם מפסיד את ערכה של התורה וגם עלול להגיע לסכנה גדולה. הוא לומד מהפסוק "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה" שהתורה היא כמו סם (תרופה) – "זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים. לֹא זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה". כל תרופה, אם לא לוקחים אותה במינון הנכון, בזמן הנכון ולאדם הנכון, היא עלולה להיות קטלנית. כן אומר גם רַבִּי יוֹנָתָן: "זָכָה - מְשַׂמַחְתּוּ, לֹא זָכָה - צוֹרְפַתּוּ לְמִיתָה". כן אומר גם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: "זָכָה - צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים. לֹא זָכָה - צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה" (יומא עב ע"ב).
התקדשות לפני עבודת המשכן
גם בעבודת המשכן הכלל הזה קיים. אם עושים אותה נכון - היא מביאה ברכה אין קץ. אם לא - היא הופכת להיות מסוכנת. כדי שזה לא יקרה עוברים אהרון ובניו שבעה ימים של התקדשות לפני העבודה במשכן. "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כט, א). שבעה ימים הם מקריבים פר חטאת לכיפורים (שמות כט, לו) כדי שלא ייכשלו חלילה כמו שנכשלו שני בני אהרון. כל זה בגלל העובדה שבהשראת השכינה יש עוצמה. אם לא מקבלים אותה בענווה וביראה, היא עלולה להפוך מסם החיים לסם מוות (ראה סוטה לה ע"א). בעקבותיהם עוברים כל הכוהנים הגדולים הכנה של שבעה ימים שבהם הם מתקדשים ומטהרים לפני מינויים לכוהנים גדולים, כפי שיפורט לקמן.
הגנות לפני קבלת הלוחות
קבלת לוחות העדות היא דבר עוצמתי, ועל כן עם ישראל מצטווה ארבעה ציוויים גדולים לפני קבלת הלוחות, ציוויים שנועדו לכוון את הכוחות שהם עתידים לקבל לכיוון של חיים ושלום ולא לכיוון של חורבן, חלילה. שלא יהפכו להם הלוחות לסם מוות (כמו שכמעט קרה). ארבע המצוות הללו נועדו להגן עליהם ולהוציאם ממוות לחיים אפילו אם יטעו חלילה.
המצווה הראשונה היא פרשת שקלים, שבה כל ישראל משלמים מחצית השקל כופר נפש להסיר מהם את הנגף. "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם".
המצווה השנייה עוסקת בחובה של הכוהנים לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם. הטהרה הזאת מצילה נפשות. כך אומר הפסוק: "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ". הא למדת שמצווה זו מצילה חיים.
המצווה השלישית עוסקת בחובת ההכנה של שמן המשחה, שקשור מאוד לחיים. כך מלמד אותנו דוד המלך בתהילים (קלג) בדברו על שמן המשחה: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו: כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".
המצווה הרביעית היא הקטורת, שמפורסמת ביכולתה לעצור מיתה ולהשפיע חיים. כך מבואר בפרשת "קרח", שנצטווה אהרון על-ידי משה לקחת את הקטורת: "וַיִּתֵּן֙ אֶֽת הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל הָעָֽם: וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה" (במדבר יז, יב-יד). גם שם ראו בני ישראל איך שימוש נכון בקטורת מביא חיים, ושימוש לא נכון מביא מיתה, חלילה.
בכל המקומות הללו רואים איך הסיכוי להצלחה והסיכון קשורים זה בזה. את הסוד הזה לא הבינו אלה שחילקו את הפרקים בתורה והפרידו בין פרשת העגל לפרשה שעוסקת בקבלת הלוחות. הם לא הבינו שהלוחות שהתקבלו לא נכון הביאו את העגל, ולכן הם חיברו את הפסוק שעוסק בקבלת הלוחות לבניין המשכן. כיוון שהלוחות נמצאים במשכן. לעומתם הביטו חז"ל בעומקם של דברים וחיברו בקריאת התורה את קבלת הלוחות לחטא העגל, כיוון שהעגל נוצר מקבלה לא נכונה של הלוחות על-ידי ישראל.
וככה עשהו משה רבנו במדבר
ועל ידי זה השמן היה ממש כמו חיים
הזכרנו לעיל את כוחו של שמן המשחה שמביא חיים. על כן אומרים חכמינו במדרש: "דוד שנמשח בשמן המשחה כתיב בו 'שכיבה', ויואב שלא נמשח בשמן המשחה כתיב בו 'מיתה'" (קהלת רבה ז). כי "על ידי שמן המשחה המשיך על כל הכלים חיות עליון וכו'. כי החכמה תחיה. וזה היה סוד שמן המשחה. ועל ידי זה השמן היה ממש כמו חיים כי שמן משחת קודש עליהם" (אוהב ישראל בראשית לחנוכה. עיין רד"ק שמואל ב' א כא).
בגלל הקשר המיוחד של שמן המשחה להמשך החיים, אוסרת התורה על כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה להיטמא למת או להתאבל על קרוביו. "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹקָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹקָיו עָלָיו אֲנִי ה'" (ויקרא כא, יא-יב). כך היה גם אצל בניו שזכו למלא את תפקידו כראוי, על כן נאמר בהם הפסוק: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם" (ויקרא י ז).
בגלל הכוח הזה של שמן המשחה המתמשך לדורות, מושחים כוהן משיח מלחמה אע"פ שהוא לא כוהן גדול. כי כאמור לעיל, שמן המשחה מושך חיים לעולם. על כן שולחים לחיילים היוצאים לקרב כוהן שנמשח בשמן המשחה, להרבות ביניהם את כוח החיים וההמשכיות.
הבשמים לשמן המשחה
על שמן המשחה נצטווה משה בפרשת "כי תישא": "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת (שקל הוא 20 גרם. 500 שקל 10 קילו בערך) וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם (10 קילו וקצת) וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם (5 קילו) וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ (10 קילו) וְשֶׁמֶן זַיִת הִין" (12 לוג שהם כ-4.2 ליטר). בשמן הזה מושחים אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת ואת כל הכלים שנמצאים שם. "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ". גם אַהֲרֹן ובָּנָיו נמשחים בשמן המשחה הטהור בכדי להתקדש לכהן לה' (כך מפרש הרמב"ן את המילים "בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת" – "דרור - שיהיה חופשי מן הזיוף והתערובת").
וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר
יחס כזה שבין הסממנים לשמן הוא לא הגיוני. כמות כל כך קטנה של השמן לא יכולה לבשל כל כך הרבה סממנים. על כן חלקו חכמים על אופן בישול הסממנים. "תנו רבנן: שמן המשחה שעשה משה במדבר, היו שולקים בו את העיקרים (מבשלים בו את המר, קינמון, קנה בושם וקידה), דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: והלא לסוך את העקרים אינו סופק (לא מספיק), אלא שורין את העקרים במים, ומציף עליו שמן וקולט את הריח וקפחו. אמר לו רבי יהודה: וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא תחלתו שנים עשר לוגין, וממנו היה נמשח משכן וכליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: 'שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם'. תניא אידך: 'ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו' - רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר, כמה נסים נעשו בו מתחלה ועד סוף, תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוגין, ראה כמה יורה בולעת וכמה עקרים בולעים וכמה האור שורף, ובו נמשח משכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים".
על כן אומר רבי יהודה כי אנו לוקחים בחשבון שייעשה בשמן המשחה נס של ריבוי, כמו שהיה עם פך השמן בחנוכה "וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר" עד הגאולה השלמה. שנאמר: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם" (הוריות יא ע"ב).
ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות
הרמב"ם )הלכות כלי המקדש פרק א ב) פסק כדעת רבי יוסי, שלא סומכים על הנס, וכתב: "וככה עשהו משה רבינו במדבר. לקח מן המור והקנמון והקדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקודש, ומקנה הבושם חמשים ומאתים וזהו שנאמר בתורה 'וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים' ששוקלים אותו בב' פעמים חמשים ומאתים בכל פעם. ושוחק כל אחד ואחד לבדו. ועירב הכל. ושרה אותן במים זכין ומתוקין עד שיצא כל כחן במים. ונתן על המים שמן זית הין והוא י"ב לוג כל לוג ד' רביעיות. ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות". וזה היה שמן מרוכז שריחו רב ביותר.


מי נמשח בשמן המשחה?
קדושה לשעתה ולעתיד לבא
קידוש המשכן וכליו היה בשמן המשחה: "כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה, שנאמר: 'וימשחם ויקדש אותם'. ודבר זה אינו נוהג לדורות, אלא הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר 'אשר ישרתו בם בקודש' בשירות הם מתקדשין" (רמב"ם שם).
מסתבר שהקדושה שקידשה בשעתה במדבר, קידשה את המקדש וכליו גם לעתיד לבא. ואע"פ שלא מושחים כלי קודש אחרי דורו של משה, מושחים את המלכים והכוהנים בכל הדורות כולם, וזו מעלתו של מלך המשיח, שימשח לעתיד לבוא בשמן המשחה הזה לכַהֵן כמלך. ועל כן נקרא שמו "מלך המשיח".
הימשחות לא נמשכת
ואע"פ שגם המלכים וגם הכוהנים נמשחים, יש ביניהם הבדל. שמלך שנמשח – אין בניו צריכים להימשח מחדש. אבל כוהנים שנמשחו לא מעבירים את הכוח לבניהם, וצריך כל כוהן גדול מבניהם להימשח מחדש בשמן המשחה. כן כתב הרמב"ם: "אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד. אפילו כהן בן כהן מושחין אותו, שנאמר 'והכהן המשיח תחתיו מבניו' וגו'" (רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א).
ובאמת יכולים להיות כמה וכמה כוהנים גדולים משוחים בו זמנית. הגמרא ביומא (מז ע"א) מספרת על אישה קמחית שהיו לה שבעה בנים כוהנים גדולים, חלקם בו זמנית. וכך מספרת הגמרא שם: "אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית, פַּעַם אַחַת יָצָא וְסִפֵּר עִם עֲרָבִי אֶחָד בַּשּׁוּק, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיו עַל בִּגְדוֹ, וְנִכְנַס יֶשֶׁבָב אָחִיו וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, וְרָאֲתָה אִמָּן שְׁנֵי בָנֶיהָ כֹהֲנִים גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד. וְשׁוּב אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית, פַּעַם אַחַת יָצָא וְסִפֵּר עִם אָדוֹן אֶחָד בַּשּׁוּק, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיו עַל בְּגָדָיו, וְנִכְנַס יוֹסֵף אָחִיו, וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, וְרָאֲתָה אִמָּן שְׁנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד. תָּנוּ רַבָּנָן, שִׁבְעָה בָנִים הָיוּ לָהּ לְקִמְחִית, וְכֻלָּן שִׁמְּשׁוּ בִכְהֻנָּה גְדוֹלָה. אָמְרוּ לָהּ חֲכָמִים, מֶה עָשִׂית שֶׁזָּכִית לְכָךְ? אָמְרָה לָהֶם, מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי קַלְעֵי שְׂעָרִי. אָמְרוּ לָהּ, הַרְבֵּה נָשִׁים עָשׂוּ כֵן וְלֹא הוֹעִילוּ".
אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעֲיָן, כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָן
ואע"פ שמלך בן מלך לא צריך להימשח בשמן המשחה, משחו את שלמה למלכות מפני מחלוקתו של אדֹניה שרצה לרשת את דוד. ואע"פ שלא משחו את מלכי ישראל אלא את מלכי בית דוד, נמשח יהוא "מפני מחלוקתו של יורם" (הוריות יא ע"ב). וכדי שלא למעול בשמן המשחה, משחוהו בשמן אפרסמון ולא בשמן המשחה.
שאול המלך, שהיה ממלכי כל ישראל, נמשח בשמן המשחה, ואעפ"כ לא מלכו בניו אחריו כיוון שנמשח בפך שמן ולא בקרן. כך דורשת הגמרא את שירת חנה: "רָמָהּ קַרְנִי בַה'". "רָמָה קַרְנִי", וְלֹא "רָמָה פַכֵי" - דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְקֶרֶן, נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן. שָׁאוּל וְיֵהוּא שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְפָךְ, לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן" (הוריות יב ע"א). עוד בגמרא שם: "תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעֲיָן, כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (בשלמה המלך, מ"א א) 'וַיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדוֹנֵיכֶם וְגוֹ' וְהוֹרַדְתֶּם אוֹתוֹ אֶל גִּיחוֹן'" (הוריות יב. רמב"ם כלי המקדש א יא).
מלך כמין נזר, כהן כמין ח' גדולה
"תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַָד מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים - כְּמִין נֵזֶר, וְאֶת הַכֹּהֲנִים - כְּמִין כִּי. מַאי 'כְּמִין כִּי'? אָמַר רַב מְנַשְׁיָא בַר גָּדָּא, כְּמִין כַּף יְוָנִי. תָּנִי חֲדָא, בַתְּחִלָּה מוֹצְקִין שֶׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו. וְתַנְיָא אַחְרִיתִי, בַּתְּחִילָּה נוֹתְנִין לוֹ שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו, וְאַחַר כָּךְ מוֹצְקִין לוֹ שֶׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ" (הוריות יב ע"א). ההלכה כדעה שאומרת כי קודם יוצקים שמן על ראשו ואחר כך מושחים מלך כְּמִין נֵזֶר, שמצייר בשמן כמין נזר על ראשו של המלך (וכפי שיבואר לקמן, אם יזכה ייראה עליו הכתר משמן המשחה כל ימי חייו).
כשמושחים את הכוהנים מסמנים עליהם כְּמִין כַּף יְוָנִי - שמתחיל למשוח באצבעו בין ריסי עיניו של הכוהן ומושך שתי אצבעותיו על קדקודו עד שמגיע לעורפו ומצייר עליו כמין אות ח' (בחומש פירש רש"י בשמות כט, ב "שהיא עשויה כנו"ן שלנו". והרמב"ם בפ"א מהלכות כלי המקדש הלכה ט' צייר אותה כעין כ'. ובמנחות עה ע"א כתבו התוספות שהקונטרס צייר אותה כאן כמין ט' ובחומש כמו ג' או נ', וצריך לומר שהמציירים לא דייקו בציורם. ובאמת היא כעין כ' או ח' ארוכה. וצ"ע למה חכמים המשילו אותה לאות יוונית כשיש אותיות בעברית שמתאימות למשל זה).

שמן המשחה שלא נפסק לעולם
כְּמִין שְׁתֵּי טִיפֵּי מַרְגָּלִיוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת בִּזְקָנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן
בגמרא מובא מדרש שמסביר את הנוכחות התמידית של שמן המשחה על הנמשחים בו: "תָּנוּ רַבָּנָן (תהלים קלג) 'כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָראֹשׁ, יוֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן' וְגוֹ'. כְּמִין שְׁתֵּי טִיפֵּי מַרְגָּלִיוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת בִּזְקָנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. אָמַר רַב פַּפָּא, תָּנָא, כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר - עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת לוֹ בְּעִיקַר זְקָנוֹ". וזה פלא גדול, כיוון שאהרון הכוהן היה צריך לטבול כמה וכמה פעמים והיה צריך לרחוץ את בשרו, ואיך לא נשטף שמן המשחה הזה ממנו? וצריך לומר ששמן המשחה הזה הוא כעין פך השמן שלא כלה בימי מתתיהו ובניו. פך קטן שלא כלה לעולם.
בהמשך הגמרא (הוריות יב ע"א) מובא "וְעַל דָּבָר זֶה הָיָה מֹשֶׁה דּוֹאֵג, אָמַר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם מָעַלְתִּי בְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה". אולי הוא שפך יותר מדי שמן על אהרון ולכן הוא הצטברו עליו טיפות השמן. "יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה, 'כַּשֶׁמֶן הַטּוֹב וְגוֹ' כְּטַל חֶרְמוֹן', מַה טַל חֶרְמוֹן - אֵין בּוֹ מְעִילָה, אַף שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁבִּזְקָן אַהֲרֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה. וַעֲדַיִן הָיָה אַהֲרֹן דּוֹאֵג, אָמַר, שֶׁמָּא מֹשֶׁה לֹא מָעַל (לפי שלא נהנה), אֲבָל אֲנִי מָעַלְתִּי (שנהניתי מריחו שלא פסק ומזוהרו לא הועם), יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, (תהלים קלג) 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמָה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד'. מַה מֹשֶׁה לֹא מָעַל, אַף אַתָּה לֹא מָעַלְתָּ".
משיחה – לדורי דורות
עוד למדנו על הכוח הנצחי של השמן הזה מההלכה הבאה "כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר 'ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו'. ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל'". ובהמשך הרמב"ם שם: "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר 'כסאך יהיה נכון עד עולם'. ולא זכה אלא לכשרים. שנאמר: 'אם ישמרו בניך בריתי'. אע"פ שלא זכה אלא לכשרים, לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם. הקב"ה הבטיחו בכך, שנאמר: 'אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון - ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעמו" (רמב"ם מלכים א ז).
מִשֶׁנִּגְנָז אָרוֹן - נִגְנָז שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה
שמן שנגנז לעתיד לבוא
מכיוון ששמן המשחה נוצר פעם אחת בלבד על-ידי משה, ואין אפשרות להחזירו שנית אם איננו, ראה יאשיהו לגנוז אותו לקראת חורבן בית ראשון שראה כי הוא מתקרב ובא. וכך אומרת הגמרא: "מִשֶׁנִּגְנָז אָרוֹן - נִגְנָז צִנְצֶנֶת הַמָּן, וּצְלוֹחִית שֶׁל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמַקְלוֹ שֶׁל אֲהַרֹן - שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְאַרְגָּז שֶׁשָׁלְחוּ פְּלִשִׁתִּים דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (ש"א ו) 'וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבוֹתֵם לוֹ אָשָׁם, תַּשִׂימוּ בָאַרְגָּז מִצִּדּוֹ וּשִׁלַּחְתֶּם אוֹתוֹ וְהָלָךְ'. וּמִי גְּנָזוֹ? יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה גְּנָזוֹ, שֶׁרָאָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (דברים כח) 'יוֹלֵךְ ה' אוֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ' וְגוֹ', צִוָּה וּגְנָזוּם" (יומא נב ע"ב).
במטמוניות עמוקות ועקלקלות
וברמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ד א) "אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן. ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות. ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר 'וַיֹאמֶר לַלְוִיִם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה', תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֵין לָכֶם מַשָׂא בַכָּתֵף, עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְאֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל'. כל הכלים שנגנזו לא חזרו להתגלות בבית שני, ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהן שנאמר 'עד עמוד כהן לאורים ותומים' ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים".
כוהן משוח בגדים
ומכיוון שבבית שני לא היה שמן המשחה, היו ממנים כוהן גדול על-ידי לבישת הבגדים. כך כתב הרמב"ם (כלי המקדש ד) "וממנין כהן גדול הוא ראש לכל הכהנים ומושחין אותו בשמן המשחה ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה שנאמר 'וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה'. ואם אין שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד שנאמר 'אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים' כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים".
"כיצד מרבין אותו בבגדים? לובש שמנה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום שנאמר: 'שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו'. וכשם שרבוי בגדים – שבעה, כך משיחה בשמן - שבעה, יום אחר יום. ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה או קודם שימשח כל שבעה עבודתו כשירה הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת נעשה כהן גדול לכל דבר" (אמנם אין דין כוהן משוח בשמן כדינו של כוהן שנתמנה לכהונה בלבישת בגדי כהונה. שכך נאמר במשנה מגילה א ט: "אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים, אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת").
מלך המשיח
אחד מהיעדים של הגאולה הוא בואו של מלך המשיח, שינהיג את כל ישראל לקראת היעודים הגדולים שכתובים בתורה, בנביאים ובכתובים. וכתב הרמב"ם (מלכים פרק יא א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם וכו". ויש שואלים למה קראו המלך המשיח, הלא גם הכוהן הגדול נמשח בשמן המשחה, שאול דוד ושלמה היו מלכים כמותו ונמשחו כמוהו ולא מצינו שקראו להם מלך המשיח.
וצריך לומר כי מלך המשיח הוא המלך שדבק לגמרי בתכונות שמן המשחה. מאיר את העולם כולו באורו, תימשך מלכותו לעד וימשיך חיים לעולם. אלה התכונות המיוחדות של שמן המשחה, ואלה התכונות של מלך המשיח שימשיך אותן לעולם. ויהי רצון שיתגלה במהרה בימינו ויזכנו באורו. אמן.

סיפור
המלצת הפתעה
סיפר הרב זצ"ל: פעם בא אדם אל הרב החיד"א וביקש שיכתוב המלצה לספר שזה עתה הוציא לאור, ואף לחץ עליו מאוד שיעשה כן. נטל הרב החיד"א את קולמוסו ובפתח דבריו כתב כך: "בא לפני רב פלוני, שיודע אני בו שאם היה בזמן אלישע הנביא לא היה השמן נפסק". כשראה מחבר הספר את הדברים הנ"ל, התפעל ושמח על כך מאוד.
לימים, כשהגיע לאיזו עיר גדולה, יצא קול ברחובותיה כי "צדיק בא לעיר", ולא סתם צדיק, אלא בעל הסכמה ממרן החיד"א. והנה, בא תלמיד חכם גדול שהיה באותה העיר ליהנות מחכמתו של אותו "צדיק", ופנה אליו בשאלה כנהוג בכל מקום שרוצים להשתעשע בלימוד עם אורחים חשובים שבאים מהניכר. כששמע מיודענו את השאלה, נאלם דום ולא ידע מה לענות.
ראה החכם השואל שכך פני הדברים ונראה כי "צדיק" זה אינו יודע כלום, והתפלא על מה מכנים אותו בתארי כבוד. ביקש אותו חכם לקרוא את נוסח ההסכמה של החיד"א, ומשקיבלה לידיו התבונן בה ארוכות. לפתע שם לב שיש שם דבר מוזר, והוא במה שבחר החיד"א ע"ה לכתוב עליו שלא היה נפסק השמן, והרי יכול היה לכתוב עליו דברים יותר פשוטים, כגון שהיה מסוגל לרפאות כמו אלישע, וכדומה, אך החיד"א בחר בשבח זה דווקא!
התיישב החכם בדבר, ואורו עיניו, שבעצם החיד"א בחכמתו כתב עליו נוסח שמעיד על גדלות למי שלא מבין ולא מתבונן, אבל מי שמבין רמזים, רואה שכוונתו של החיד"א לומר שאיש זה הוא בור ועם הארץ; שכן אילו היה בזמן השונמית, הוא היה משמש לה כעוד כלי ריק למלאות אותו, ולא היה עומד השמן בפניו, שכאמור היה לה עוד כלי ריקן לגמרי!
מכאן, שאם אדם לוחץ לקבל המלצה, צריך לקחת בחשבון שאם לא מגיע לו שבחים מיותרים, הוא עלול לקבל המלצה שתשפיל אותו ברמזים, שמי שמבין בהם יראה את כוונת הכותב.

תשובה כהלכה
לחמם את הלב . האם בחורף צריך להקשיב למי שקר לו ולהדליק חימום, או שלא חייבים לפי ההלכה? ובקיץ, האם צריך לפי ההלכה להקשיב למי שחם לו ולהדליק מיזוג?
מקובל לומר כי בחורף מקשיבים למי שקר לו ובקיץ למי שחם לו. אבל באמת כדאי לראות מה רוב הציבור חושב. והעיקר להגיע לפשרה, "ועשית הישר והטוב". מרן הרב אליהו זצ"ל מעולם לא ביקש להדליק או לכבות מזגן, לסגור או לפתוח חלון, כדי לא לצער את מי שסביבו.

סיפור לשבת . האם מותר להסתפר במוצאי שבת כשיש אפשרות ביום אחר?
לא מכובד. כיוון שצריך להיכנס מכובד לשבת ולא להיכנס לשבת לא מסופר.

משיח כמנהגו נוהג . מצד אחד יש עולם הבא ויש גאולה שהחומר יהיה קדוש ממש, אנחנו המשיח, המלכת ה' בכל העולם, אין מוות. מצד שני יש גם עולם הבא. איך זה מסתדר?
הרמב"ם פסק שבביאת המשיח עולם כמנהגו נוהג, רק בשלבים יותר מאוחרים העולם יזדכך לגמרי לרוחניות. מומלץ ללמוד דעת תבונות לרמח"ל.

מודעה
העלון מוקדש לעילוי נשמת מרת רחל כהן בת טאוס, ה"דודה" של החיילים, אוהבת אדם ואדמה. יהי זכרה ברוך.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il