בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מנהגים
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך כנס השקת הספר "יוסף אומץ"

פרנקפורט, צפת וקראקא- מנהג,הלכה וקבלה.

לצפייה בכנס המלא לחצו

undefined

הרב משה דוד צ'צ'יק

ל' אדר א' תשע"ו
13 דק' קריאה 24 דק' צפיה
בלקט יושר (חלק א, עמ' כח, אות ה) אנו קוראים מעשה שסיפר בעל תרומת הדשן לתלמידו, ר' יוזיל, המחבר: 'מעשה שהיה באושטרייך בדַייקָן אחד ששמו רעביל, והווי מגיה בתפילה [=סידור] של קהל גבי ברכת התורה, במקום "המלמד תורה לעמו ישראל" – "ברוך אתה ה' למדני חוקיך" כמו שכתוב ברוקח. וגער בו למדן אחד ששמו ר' קיים. ואמר ר' קיים ז"ל התוספות כתבו שאין לומר למדני חוקיך. ואמר הגאון ז"ל כמדומה לי שכתוב כן בתוספות במסכת ברכות'.
הסיפור מתאר יפה את התיגרות האופייניות בבית הכנסת סביב ענייני מנהג ונוסח תפילה, כאשר במקרה שלנו עמדו זה מול זה דייקן מול למדן, הראשון מביא ראיה מספר הרוקח והשני מכיר את דברי התוספות. שני הצדדים עסקו במנהג, אבל באופנים שונים של המנהג: הדייקן רצה לעצב את המנהג, בעוד הלמדן רצה לשמר אותו.
להלן אעסוק בהבחנה בין שני אופנים אלה של המנהג בספרות המנהגים, הבחנה המבדילה בין השאר גם בין לקט יושר ליוסף אומץ, את ההדרתם אנו מציינים הערב.
הדיון על הגדרתו של המושג "מנהג", תולדותיו וסמכותו, מקומו מול ההלכה, ההבחנה בין מנהג המקום למנהג אבות, הוא דיון מסועף ומורכב. דיוננו יתמקד הפעם ב" ספרות המנהגים" כז'אנר מובחן, בתולדותיו ובהתפתחותו. ההגדרה אינה חלקה והקריטריונים אינם ברורים. ספרי הלכה מסוימים מתעדים מנהגים באופן עקבי, ואף על פי כן לא נמהר להגדיר אותם כספר מנהגים. כך, המפה שפרס הרמ"א על השולחן ערוך, על אף שהוא מקפיד לציין מנהגים בצורה עקבית ושיטתית, ובמקרים לא מעטים הפוסק שואב את ידיעתו על המנהג רק מהגהות הרמ"א, למרות זאת הוא אינו נחשב ליצירה בתחום המנהג. בהמשך עוד נחזור אליו ולתפיסת המנהג של הרמ"א. לצורך הדיון אציע את ההגדרה הבאה: בניגוד לספר הלכה, ספר מנהגים אינו ממצה את מרחב המקרים האפשריים ואת מרב הדעות, וגם אינו מקיים דיון עצמאי מן המקורות ועד להכרעת ההלכה. ספר מנהג מתמקד במעשה ההלכתי ולא בנימוקיו. לכן, ספר המרדכי, למשל, אינו נחשב כספר מנהגים.
קיים תנאי הכרחי נוסף לקיומה של ספרות מנהגים: ספרות מנהגים נוצרת רק מתוך מודעות לקיומם של מנהגים שונים , אלה לצד אלה. ספר המנהגים הראשון הידוע לנו הוא ככל הנראה ספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל , חיבור קצר מתקופת הגאונים, המתאר כחמישים הבדלי מנהגים בין בני ארץ ישראל לבני בבל. ולעומת זאת, מסיבה זו אי אפשר למנות ברשימת ספרי המנהגים את מעשה הגאונים, ספרי דבי רש"י, ספר הרוקח, שבלי הלקט ומנהגים ישנים מדורא.
את ספרות המנהגים ניתן לחלק לארבע תקופות, המתחלקות גם לאזורים גאוגרפיים נבדלים. החלוקה אמנם רחוקה מלהיות מושלמת, ותמיד יהיו מקרים חריגים שיכתימו את התמונה האדיאלית, אבל זו התמונה העולה ממעוף הציפור, שגם היא פרספקטיבה נחוצה.
בראשונה התפתחה ספרות המנהגים מחוץ לגבולות התרבות האשכנזית. בתחילת המאה השלוש עשרה התחברו בפרובנס, כמעט באותן שנים, שלושה חיבורים שאולי ניתן להגדירם ספרי מנהגים: ספר המנהיג לר' אברהם בן נתן הירחי וספר המנהגות לר' אשר ב"ר שאול, שניהם מלוניל, ומנהג מרשלייאה לר' משה ב"ר שאול ממרסיי. בסוף אותה המאה חיבר ר' מנחם המאירי, גם הוא חכם פרובנסלי, את ספרו "מגן אבות", שמגמתו לברר וללבן מנהגים שונים תוך כדי סקירת השיטות השונות. 1
אין זה מקרה שספרות המנהגים צמחה דווקא בפרובנס, ארץ שמבחינה תרבותית אינה אשכנז ואינה ספרד, ואולם היא נמצאת בקשרי גומלין גם עם ספרד וגם עם אשכנז, על אף שהיא מרכז תורה בפני עצמה. חכמי פרובנס מודעים להבדלי התרבות ולהבדלי המנהגים המקומיים בין הארצות השונות. בהקדמה לספר המנהיג מספר המחבר, כי בנדודיו מחוץ למקומו שם לב להבדלי המנהגים והתבונן "במנהג כל מדינה ומדינה, ועיר ועיר, ואראה והנה דתיהם שונות מתחלקות לשבעים לשונות, המונים המונים וכלים מכלים שונים... וקראתי שם הספר הזה מנהיג בני העולם, כי אעמיד בו סדרי התפילות והמנהגות כולם , למען דעת כל איש ואיש מנהגו ויסודותיו ותולדותיו ואודותיו, אם רם טעמו ואם שפל, אם חזק ואם רפה, אם טוב ואם תפל, אם בהיר כשחקים ואם אפל. וטוב טעם דעת המנהגות לנפש כל חכם לב ינעם".
עד כאן לגבי התקופה הראשונה – תקופת פרובנס. אולם, בדרך כלל, כשמדברים על ספרות המנהגים הכוונה לספרי מנהגים אשכנזיים שהתחברו במאה הארבע עשרה ואילך. זו התקופה השנייה, תקופת ספרות המנהגים המתעדת, שעיקרה באוסטרייך ולא באשכנז המערבית.
ר' ישראל פלס הצביע על העובדה שראשיתה של ספרות-מנהגים מקומית התרחשה רק עם הופעתו והתפשטותו של מנהג אוסטרייך . 2 לאחר המגפה השחורה התפתחה אושטרייך כמרכז תורני בולט ותחום מנהגה הלך והתפשט עם ההגירה הגוברת והתגבשות הקהילות במזרח. אז נוצרה הדרישה להבחנה בין מנהג הקהילות האשכנזיות העתיקות למנהג החדש-יחסית; דרישה שיצרה את ההתפלגות המודעת בין 'מנהג אוסטרייך' (הענף המזרחי) ל'מנהג ריינוס' (הענף המערבי) כמנהגים שונים מהותית של 'מנהג אשכנז', שכל אחד מהם מאַחֵד מנהגי קהילות שונות ומובדלות.
להגדרת אזור מנהג אוסטרייך הציע יצחק זימר, למתוח קו דמיוני מהעיר מגדבורג שבצפון לרגנסבורג שבדרום; הקהילות שממזרח לקו זה (כולל רגנסבורג עצמה) נהגו כמנהג אוסטרייך, ואלו שממערבו של הקו – כמנהג הריינוס.
לא פלא אפוא שראשית ספרות המנהגים האשכנזית מקורה בעיקר במזרח, בתחום מנהג אושטרייך, ורק בשלב מאוחר יחסית הגיעה הספרות הזו גם לאשכנז גופה. וכאמור, לכל כלל יש יוצא מן הכלל.
הספר הראשון הוא ספרו "האבוד" של ר' יחזקיה ממגדבורג בעל 'פסקי מהרי"ח', שזוהה לפני שנים אחדות ע"י פרופ' שמחה עמנואל. בית המדרש במגדבורג החל לפעול רק באמצע המאה השלוש עשרה. ספר מנהגים זה הוגה ועובד בידי ר' חיים פלטיאל כנראה באותו אזור, וגלגולו האחרון של הספר נעשה באוסטריה גופא, בידי ר' אברהם קלויזנר, לקראת סוף המאה הארבע עשרה. 3 עד לגילויו של פרופ' עמנואל היו בידינו רק שני החיבורים המעובדים, שהורכבו זה על גבי זה. בתקופה זו אנו מוצאים גם את ספר מנהגיו של ר' אברהם חילדיק, אודותיו לא ידוע כמעט כלום וכנראה ישב בבוהמיה, את "מנהגי רוטנבורג" – המתעד את מנהגי העיר רוטנבורג, ואת ספר "הפרנס" שגם הוא נכתב ברוטנבורג. ואם תרצו, זו החריגה המכתימה את התמונה – שהרי רוטנבורג נמצאת בגבולות אשכנז המערבית.
תקופה זו מאופיינת בפריחה עצומה של ספרי מנהגים לצד ספרי ליקוטים, כאשר לא תמיד ברור שניתן להבחין בין שני הז'אנרים. מכל מקום, את ספרות המנהגים בתקופה זו יש לחלק עקרונית לשני סוגים, על פי שתי מגמות. האחת פונה אל העבר, והשנייה אל העתיד. שלושת החיבורים שמנינו לעיל הם ספרות מנהגים שעומדים באמצע הדרך. הם אמנם מתעדים הרבה מנהגים קדומים לשם תיעוד בלבד, דהיינו מביאים מקרים ספציפיים בהם נהגו חכמים שונים כך וכך, למשל: "פעם אחת חל חתן בפרשת שקלים וראש חודש היה בו ביום, והורה ר' יעקב להפטיר בבן שבע כנגד מה שקרא המפטיר, והר' מרדכי מצרפת אמר להפטיר שוש אשיש מפני כבוד חתן"; אבל לצד זה רוב הספר עוסק בעיצוב המנהג – באמירה סתמית: "בפורים דאדר הראשון יש לומר למנצח ואין נופלין בתחנון. ואף בפורים שושן אין נופלין ואין אומרים צדקתך". אלה שני ההיבטים של ספרות המנהגים, שחשוב להבחין ביניהם, על אף העובדה שלא פעם שני ההיבטים מצויים זה לצד זה.
חיבורים המדגימים באופן מובהק את המגמה של ספרות המנהגים המתעדת – הם מנהגי מהר"ש, מנהגי מהרי"ל ולקט יושר. את כל אלה רשמו תלמידיהם של ר' שלום מנוישטט, של ר' יעקב מולין ושל ר' ישראל איסרלין בעל תרומת הדשן, שפעלו במאה הארבע-עשרה ותחילת החמש-עשרה. תלמידים אלה העלו את מנהגיהם והנהגותיהם של רבותיהם על הכתב, למען יעמדו ימים רבים, אולי מתוך תחושה שמדובר בתופעה חד פעמית, שלא תחזור עוד, ודאגו לתעד אותה. מהרי"ל אמנם היה אשכנזי מובהק, נולד במיינץ ונפטר בוורמס, אבל את תורתו קיבל בישיבתו של מהר"ש בנוישטט וחמיו היה רבה של וינה, וגם ספר מנהגיו מלא בהתייחסויות למנהג אושטרייך וחכמיה. המחבר מספר בהקדמתו על רבו מהרי"ל, שר' שלום "היה רבו מובהק ורוב נהוגיו עשה אחריו". לאור זאת מובנת העובדה מדוע ספר המנהגים האשכנזי נוצר דווקא בבית מדרשו של חניך אוסטרייך.
לעומת חיבורים אלה, עומד ספר המנהגים שבמשך מאות שנים היה ספר המנהגים המקובל והנפוץ ביותר בקרב יהדות אשכנז – הכוונה למנהגי ר' אייזיק טירנא, שמדגים יותר מכל את המגמה של ספרות מנהגים מעצבת ומקבעת, שמטרתה להסדיר את מנהגי המקום ולמנוע חיכוכים על רקע חילוקי מנהגים. ר' אייזיק היה תלמידם של מהר"ש ור' אברהם קלויזנר, ואת מגמתו בחיבור ספרו הוא מבטא בצורה ברורה בהקדמה. הוא מספר כי ראה כמה ספרי מנהגים ישנים שיש בהם כמה חילוקי מנהגים. למשל, רבו המובהק ר' אברהם קלויזנר "עשה הגהות הרבה וראיות חמורות וטעמים שאין בהם צורך גדול. ומתוך גדולתו ובקיאותו הביא הרבה דעות שונות, ובהגהה אחת נמצא כך, ובהגהה שנייה בלתי כך. שאין לידע היכי נהוג. ולכן סידרתי וליקטתי ליקוטי בתר ליקוטי וכתבתי רק מסקנת המנהג , כי כמה פעמים כתוב באורח חיים, או במרדכי ואור זרוע ומיימוני, ולא נהיגי כן כלל". בהמשך הוא אומר שהוא גם קבע מנהגים בעניינים "שלא נמצאו במנהגים ישנים... וסהדי במרומים שלא לכבודי עשיתי, רק לצורך בני אדם, למען ירוץ הקורא בו, ומאוד צורך שעה הוא ".
מדברים אלה עולה הבדל נוסף בין שני הסוגים. ספרות המנהגים המתעדת נועדה לשמש וגם בעיקר למטרת לימוד ופסיקה, דהיינו לשכבה הלמדנית, בעוד הספרות המעצבת עממית יותר ומטרתה להיות ספר שימוש, מעין מדריך למתפלל. היבט נוסף בין שני הסוגים נוגע למרכיב הסמכות. בעוד בספרות המתעדת הסמכות היא "הרב" הנערץ, הרי שבספרות המעצבת הסמכות היא הקהילה וההסכמה.
אבל מנהג כמנהגו נוהג, ועד מהרה נוספו הגהות רבות על ספר המנהגים של ר' אייזיק טירנא, שהביאו מנהגים אחרים ודעות שונות, והפכו להיות חלק אינטגרלי מן הספר, שנדפס מכאן ואילך רק יחד עם הגהותיו. הגהות אלו – שכנראה לא נכתבו בידי אדם אחד – מצוטטות מכאן ואילך בספרי הפוסקים בשם "הגהות מנהגים", והפכו לסמכות מכרעת בשביל היהודים שהיגרו מזרחה במהלך המאה השש-עשרה והתיישבו בפולין ובסביבתה, ובזכותם נעשה מנהג אוסטרייך למנהג של רוב יהודי אירופה, כאשר בימינו סידור תפילה נוסח "אשכנז" הוא בעצם גלגול מסוים של נוסח אוסטרייך.
בנקודה זו יש להזכיר את ספר מנהגיו של ר' זלמן יענט, בן דורו של ר' אייזיק טירנא, שנדפס לראשונה בסוף המהדורה של מכון ירושלים למנהגי טירנא. ר' זלמן רושם בקצרה את מנהגי הריינוס , אבל לא לצורך יושבי הריינוס – כי אם לקהילות האשכנזיות הנמצאות באיטליה הצפונית, המתגבשות בגלל זרם ההגירה הגובר.
והנה הגענו לתקופה השלישית – תקופת פולין במאה השש-עשרה. אנו נמצאים בעולם חדש מבחינה גיאוגרפית, מקום בלי מסורת מנהג, אך גם מבחינה תרבותית: תקופת הדפוס. הרחק משם, בצפת החווה פריחה בממדים היסטוריים בעקבות גירוש ספרד, מתחוללות שתי מהפכות שלא ניתן להפריז בהשפעתן על תולדות ההלכה והמנהג. מחד מחולל ר' יוסף קארו את מפעלו הגדול – את הבית יוסף ואחר כך את השולחן ערוך, כשהוא ממוטט לחלוטין את ההבדלים המקומיים ויוצר הלכה אחידה ואוניברסלית, המחייבת את תושבי פרנקפורט כמו את תושבי אזמיר. ברור שהתחום הניזוק ביותר במהפכה זו הוא המנהג, קל וחומר המנהג המקומי. ומאידך, באותו זמן ממש, מחולל האריז"ל את התמורה הגדולה ביחס לתורת הקבלה, שהחלה לקבל משמעות מעשית והיבטים מנהגיים . לא רק לימוד עיוני ולכל היותר כוונות וייחודים על פי הקבלה, אלא מתגבשים גם מנהגים של ממש, טקסים וריטואלים, הנגזרים מרעיונות קבליים.
שתי המהפכות הנוצרות בצפת משפיעות באופן כמעט מיידי על יהדות אירופה. הכיצד? כאן אתייחס למהפכה של הבית יוסף, ובסוף דבריי אחזור למהפכה של האריז"ל.
בקרקוב יושב באותה תקופה ר' משה איסרלס, שבאמצעות הגהותיו לשולחן ערוך, הגהות המשלבות את המנהג האשכנזי בספר הפסיקה האוניברסלי ומכשירות את הספר בשביל יהדות אירופה, הוא למעשה מאמץ בשתי ידיים דווקא את הבשורה המגולמת בשולחן ערוך. הרמ"א צמצם את תחומו של המנהג בשלושה ממדים שונים. הממד הראשון הוא מחיקת ההבדלים המקומיים של המנהג; אין הלכה מקומית ואין הבדל בין אוסטרייך לריינוס, קל וחומר לא בין וורמס לפרנקפורט. הוא משליט "האחדה" על כל מרחב התרבות האשכנזי. הממד השני הוא ניפוי קפדני של המנהגים, באמצעות הפעולה "הטכנית" של הצמדת המנהג להלכה; רק מנהגים בנושאים מסוימים מצאו את מקומם בשולחן ערוך, והשאר נעלמו לגמרי. מבחינה כמותית הוא הקטין מאוד את תחולתו של המנהג, והמנהג גם איבד מיוקרתו, כאשר חלקיו "המחייבים" הפכו להלכה. הממד השלישי הוא החשוב ביותר: העמדת המנהג בפרופורציה מתאימה. המנהג מחייב רק לכתחילה, ותמיד יש לזכור שעיקר הדין אינו דורש את קיום המנהג. כפי שהרמ"א מתאר זאת בהקדמתו לתורת חטאת, לשם ההבחנה הזו בין עיקר הדין למנהג הוא השתמש במינוח שיש להקל בהפסד מרובה או לכבוד שבת או לעני בדבר חשוב.
כלומר, מחד גיסא הרמ"א אמנם עיטר את השולחן ערוך במנהגי אשכנז והחזיר להם את כבודם האבוד, אבל מאידך גיסא – המנהג במצבו הנוכחי, לאחר פריסת המפה על השולחן ערוך, רחוק מלשקף את מנהג אשכנז או אוסטרייך המקורי. יותר ממה שההגהות השפיעו על השולחן ערוך, השפיע השולחן ערוך על ההגהות.
בתגובה למגמה זו של הרמ"א מפורסמת ביקורתו של ר' חיים ב"ר בצלאל מפרידבורג, אחיו הגדול של מהר"ל מפראג, על מפעלו של הרמ"א, ואין צורך להרחיב בה. ביקורת זו מובילה אותנו הישר לתקופה האחרונה – תקופת המנהגים האשכנזית והחזרת עטרת המנהג ליושנה.
התופעה של ספרות המנהגים באשכנז המערבית הגיעה פחות או יותר באמצע המאה השש-עשרה. הוי אומר, בסביבות שנת שי"ן. יש לציין שכמה רשימות תמציתיות של מנהגים, שלא ברור עד כמה ניתן להחשיבן חיבורים, קיימות כבר מן המאה החמש-עשרה.
לפני עשרים שנה פרסם ר' שלמה לוונטהל ב"המעין" "קובץ מנהגים" שהוא הראשון המרכז את מנהגי התפילה של קהילת פרנקפורט דמיין . הקובץ נכתב בידי רבי משה בר אברהם זלה"ה ווירמיישא, תושב פרידבורג, עבור בני קהילתו. רבה של פרידבורג באותה תקופה היה ר' חיים ב"ר בצלאל הנזכר לעיל. לא מקרה הוא כי הקובץ נכתב בשנת של"ז, שנתיים אחרי שר' חיים ב"ר בצלאל חתם את חיבורו "ויכוח מים חיים", וכשש שנים לאחר שהרמ"א הדפיס את הגהותיו לשו"ע חלק אורח חיים. ייחודו וחשיבותו של קובץ המנהגים, שזמן כתיבתו מקדים את יוסף אומץ ביותר מיובל שנים.
בסוף החיבור מודיע המחבר, שאת המנהגים ליקט "לטובת הכלל". כך הוא מגדיר את עיקר מגמתו:
"אגרת זו נתקן, להיות לב אחד, פה אחד, מנהג אחד, אל אחד ושמו אחד, להשקיט מעמינו כל ריב להיות שלום במשכנותינו, שלא יהא צעקה גדולה ומרה, זה אומר בכה וזה אומר בכה על עסק המנהגים בבית הכנסת, ויש שנותנים קול בבית ה' כיום מועד וימששו כאשר ימשש העור באפילה , ע"כ באתי במגילת ספר כתוב להיות ישרים ילכו בה, ואחריו ינהגו בני ק"ק פרידבורג עד יבא מורה צדק ויורה לנו הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה".
אולם קובץ המנהגים לא התפרסם והשפעתו היתה קלושה. כחמישים שנה לאחר מכן כותב ר' יוזפא את ספרו "יוסף אומץ", שמתפרסם באמצעות העתקות בכתב יד הרבה קודם הדפסתו. עמידתו של ר' יוזפא כחומה בצורה נגד המהפכה של הרמ"א, עוברת כחוט השני לאורך כל הספר. רק כארבעים פעם נזכר הרמ"א ביוסף אומץ, פחות מהאזכורים של סדר היום או מהרש"ל, ולא פעם בנימה פולמוסית או ביקורתית. לדוגמה, בסימן תריג, בעניין אכילת פשטידא בשבת, הוא מסיים: "ואף על פי שכתב מהרמא"י בהגהותיו בשלחן ערוך וזה לשונו: ולא ראיתי לחוש לזה, היינו בארץ פולין, אבל במדינות אשכנז ראוי ליזהר לעשות כמו שעושין פשטידא לפני אורח חשוב, מכל שכן לכבוד שבת מלכתא". בסימן תשצד, בשאלת אכילת ציפורן או פלפל בפסח, הוא מעיר: "רק אכתוב דבר אחד שתלוי במנהג, והוא דבהגהת שולחן ערוך כתוב דהמנהג שלא לאכול נעגליך, ופה ראיתי ראיתי בימי חורפי מנהג פשוט לאכול נעגליך, ולא פפעפר. ואוכלין במקומו פרייז קערנר. ואף שעתה נתפשט לאכול פפעפר ולא נעגליך, אין זה אלא מחמת המורים משולחן ערוך ולא ידעו המנהג".
ר' יוזפא טורח להדגיש את המרכיב המקומי של המנהג. אם כן, מה יחסו של ר' יוזפא למהפכה האחרת שיצאה מצפת, מבית מדרשו של האריז"ל? אם התרשמנו עד כה משמרנותו של ר' יוזפא – עתה נכונה לנו הפתעה. לדעת ר' יוסף אביבי, שעקב בזהירות אחר הצעדים הראשונים שעשתה הקבלה על אדמת אירופה, ר' יוזפא האן נוירלינגן הוא זה שאחראי במידה רבה להתפשטות ספרות הקבלה והנהגות קבליות באירופה. על פי עדות עצמו, הוא התכתב עם ר' שלומיל מדרזניץ, תלמידו של האריז"ל. כמו כן הוא מספר בהקדמה שבשנת שע"ב אסף כמה עשרות מתושבי עירו ותיקן להם תקנות אחדות, והראשונה שבהן בעקבות תיקוני התשובה של האריז"ל.
ר' יוזפא הוא ראש וראשון על אדמת אירופה המעתיק כוונות, אזהרות, הלכות ומנהגי האריז"ל בספר מנהגים, ומבנה את היחס החיובי של קהילות אירופה למהפכה של האריז"ל. זכות בלעדית זו, של החדרת מנהגי הקבלה לאשכנז, שמורה לר' יוזפא. כיום העובדה נראית חסרת משמעות, אבל בהקשר ההיסטורי העובדה מפתיעה למדי. ספרתי למעלה מחמישים אזכורי האריז"ל ביוסף אומץ, ותמיד הוא נזכר בנימה חיובית וכמעט תמיד הוא מכריע כדעתו. ויש עוד הרבה פעמים שהוא מביא הנהגות קבליות בלי לציין מקורו, כאשר המהדיר ר' עמיחי ציין למקורן בכתבי האריז"ל.
את מעמדו של הרמ"א מול האריז"ל בעיניו ניתן ללמוד מסימן תקעה, הדן בשאלה האם יש להקפיד שלא לגזוז ציפורניים על פי הסדר. לדעת הרמ"א יש להקפיד, אך מהר"ם מרוטנבורג לא חשש לכך. כיצד הכריע ר' יוזפא? כך הוא כותב: "בסדר גילוח הציפורניים יש דעות חלוקות אם יש להם סדר אם לאו. ומאחר שכתב בספר הכוונות שהאר"י לא היה מקפיד על זה, נשארתי במנהגי שלא להקפיד".
בסימן תקפח הוא מספר: "סדר קבלת שבת שנוהגין פה מחדשים מקרוב באו, הוא מנהג יפה וטוב". בסימן הסמוך אחריו הוא מזכיר את אמירת לכה דודי, שתיקן המקובל ר' שלמה אלקבץ מצפת.
מדוע אפוא נהג ר' יוזפא במידת שמאל דוחה כלפי הרמ"א וימין מקרבת כלפי האריז"ל? איך קרה הדבר שראש הדיינים של קהילת פרנקפורט, המקנא למנהגי מקומו, מאמץ דווקא את מנהגי האריז"ל, שאין להם כל מקור והם שונים בתכלית ממנהג אשכנז, בעודו נלחם מול מנהג אוסטרייך?
שתי תשובות בדבר, המשלימות זו את זו. ראשית יש להבחין שהוא מתנגד להגהות הרמ"א, כשהן סותרות את מנהג פרנקפורט, ועל כן מעדיף ר' יוזפא את מנהגי אשכנז של אבותיו על פני מנהגי פולין של הרמ"א. ולעומת זאת, מנהגי האר"י חדשים הם, קבלת שבת חדשה היא, ואין בהם סתירה ישירה למנהג פרנקפורט, ועל כן מקבל אותם ר' יוזפא בשמחה.
אבל יש תשובה עמוקה יותר, שהוא מספק בעצמו. כך הוא כותב בסימן תתקעא: "אף שאין רצוני לכתוב כעת מנוסחאות התפילה, מכל מקום לא יכול יוסף להתאפק מלחוות דעו בנוסחאות 'ומנחתם' דראש השנה, יען ראיתי בזה הרבה גירסות שונות זו מזו". הוא בחר כדעת מהר"ם מרוטנבורג ומהרי"ל, בני ארצו, נגד דעת מנהגי טירנא והכרעת הרמ"א. ואת בחירתו הוא מנמק: "ואין בידי להכריע, רק אנחנו בני אשכנז נעשה כמו שהנהיגו אותנו חכמי מדינתנו הנ"ל, ובני פולין יעשו כחכמי מדינתם, וכמו שכתבתי לעיל בשם האר"י ז"ל".
מה נכתב לעיל בשם האריז"ל? בסימן מד הוא מעלה את שאלת הנוסח בברכת אתה חונן: "באתה חונן מקדימים בדפוסי פולין דעה לבינה והשכל, ובעיני נראה שגירסתנו להקדים בינה לדעה היא עיקר", ולאחר שמבאר מדוע בעיניו גירסה זו עיקר, הוא מוסיף: "אכן לא מפני הכרעתי הקטנה והחלושה אני אומר לבני פולין לשנות מנהגם, רק בדרך כלל אני אומר שאין למדינה לשנות גרסתה. וכן כתוב בספר הכוונות, וזה לשונו בקצרה: יש חילוקים רבים בין אשכנז וספרד וקטלוניא ואיטליה וכיוצא בהם, שהם מנהג קדמונינו שלהם בסידורי תפילות, היה אומר שיש י"ב שערים ברקיע כנגד י"ב שבטים, וכל אחד עולה דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים ביחזקאל. ואמר, שוודאי לא היו השערים ודרכיהם שווים, ולכן גם התפילות משונות. לכן צריך כל אחד להתחזק במנהג תפילתו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא, ואין תפילתו עולה אלא על סדר ההוא, עד כאן. לכן, חזו מאן גברא רבה מסהיד על דא, שלא לשנות גירסות אבותינו. ואפילו בשום ניגון אין לשנות, וכן כתוב במהרי"ל, וכתב שם שמתה בתו על ששינה ברגנסבורג סליחה אחת ממה שנהגו שמה". עד כאן הציטוט.
ר' יוזפא שאב מן האריז"ל את הלגיטימציה לשמור על מנהגי מקומו. מול המגמה האוניברסלית של הרמ"א, מעדיף ר' יוזפא את דעתו של האריז"ל האומרת שיש מקום ל"מנהג" ולהנהגות כמהות מנותקת מן ההלכה, ושיש מקום לגבולות הלכתיים בין אזורים גיאוגרפיים, גבולות שהרמ"א פורר. הריטואלים והטקסים שהאריז"ל מחדש – מעניקים בקל וחומר (ובאופן פרדוקסלי) יותר תוקף למנהגים העתיקים של פרנקפורט ולמלחמתו לשימור מנהג אבותיו.
נסיים בדברים נחרצים בהרבה שכתב נכדו ר' יוסף יוזפא סג"ל, בהקדמה לספרו "נוהג כצאן יוסף", שבלשון מליצית הוא תוקף את מנהג פולין שהשתלט על קהילות אשכנז: "הדור הזה ומנהיגיו, דור ודורשיו, יום יום ידרושון לכל חפציהם, וילאו למצוא טעם למנהגים חדשים של בני הכפרים , אשר לא זכו בעיניהם. כי נמצאו בעמי מלמדים, רועי בקר, למדו לשונם קצתם שוא ודבר שקר . והיה להם המור'ה למלקו'ת... ויבחרו להם חדשים לבקרים. עלובא היא מדינתא דאסיא פודגריס [עלובה היא המדינה שרופאה חולה], קלוניא מתעביד קולא וחומרתא דמדינת פולין. תבל הוא מטריף ליה בטבל'א וקדשי שמים מתחללין , חוזרין חלילה כחליל בי טבחא לטבוח ישרי דרך, שמערבים המנהגים בלי שיעור וערך".




^ 1.י"מ תא שמע, רבי זרחיה הלוי - בעל המאור ובני חוגו, עמ' 83 ואילך.
^ 2.י"מ פלס (מהדיר), מנהגות וורמיישא (קירכהיים), ירושלים תשמ"ז, מבוא, עמ' 15-17.
^ 3.ש' עמנואל, שברי לוחות, עמ' 219 ואילך.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il