בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אברהם בן מכלוף

שיחת מוצאי שבת מטות מסעי תשע"ז

כיבוש ארץ ישראל

דור המדבר ◆כוח הדיבור ◆הכשרת כלי מדין ◆עבר הירדן המזרחי ◆סיום התורה במובן מסוים ◆אחריות ציבורית.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ט תמוז תשע"ז
10 דק' קריאה 33 דק' צפיה
דור המדבר
סיימנו השבת את ספר במדבר. דור המדבר היה מצד אחד דור דעה, דור שזכה למתן תורה ולכל הניסים והנפלאות של ימי המדבר, אך מצד שני, בספר במדבר פגשנו הרבה אירועים של חטאים, של נפילות, שלכאורה לא מתאימים לאנשי דור המדבר. אנשים שזכו להיות ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובמתן תורה, שראו את כל ההופעה הגדולה של ה' בניסים ונפלאות - נופלים ומתלוננים. מקבלים מן שזה אוכל נסי, אוכל מהשמיים, והם מתלוננים, רוצים בשר. כל פעם שיש להם איזה חוסר, הם רוצים לפנות עורף ולשוב למצרים. אפשר להסתכל ולומר שזה דור שלא היה מחובר ממש לעבודת ה', דור מתחיל, דור עם קשיים, אך אפשר להסתכל אחרת, אפשר להסתכל שריבונו של עולם השגיח על הדור הזה בהשגחה גלויה. כל פגם שהיה, מיד קיבלו עליו עונש, מיד יד ה' הופיעה. אין כאן הסתרת פנים, אדרבה, בגלל גדלותם הם מקבלים מיד את עונשם. זה היה דור גדול, דור שדרך הניסיונות ודרך הנפילות, הוא בנה את דור ההמשך שהיה מסוגל להיכנס לארץ ישראל ולבנות את המלכות בארץ ישראל. הנפילות היו נפילות בונות, מכל נפילה נלמד משהו. כך צריך להסתכל באופן כללי על ספר במדבר.

כוח הדיבור
אנחנו מגיעים לפרשת מטות. הדבר הראשון שאנחנו לומדים בפרשה שלנו הוא על כוח הדיבור של האדם. אדם בדיבורו יכול ליצור מצווה, יכול ליצור חיוב, יכול ליצור איסור, יכול ליצור קדושה. כאן הפרשה לא מדברת על נדרי הקדש, אבל אנחנו יודעים שכמו שאפשר לנדור ולאסור, כך אפשר לנדור ולהקדיש, ליצור מציאות של קדושה. כלומר, כוח הדיבור שבאדם הוא כוח יצירתי. מורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה חוזר על זה הרבה פעמים, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) - 'לרוח ממללא' (אונקלוס שם), עיקר כוחו של האדם הוא הדיבור, יותר מהמעשה. לכן צריך לשמור על הדיבור בכמה מובנים. ראשית כל לדבר דברים חיוביים ולא שליליים, כי הדיבור פועל וכל דבר שהאדם מוציא מפיו פועל. לשמור שהסגנון יהיה סגנון יפה, שהתוכן יהיה יפה, שלא יהיה לשון הרע, לא דבורים אסורים, לשמור על שפה נקיה. כמו שהתורה מלמדת אותנו שלא להגיד בלשון שלילית, אפילו שצריך להוסיף בגלל זה עוד מילים בתורה, להגיד "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח) ולא להגיד 'הבהמה הטמאה', אלא אם כן מדובר על הלכה, שאז צריך שיבינו בדיוק במה מדובר. אבל כשזה לא מחויב המציאות, וכשזה דרך של סיפור, להיזהר מלהשתמש בביטוים שאינם נקיים, אף על פי שהם נכונים, כמו שהתורה אומרת לנו בפרשת נח. זה הדבר הראשון שאנחנו לומדים בפרשה שלנו. צריך להפנים את הדברים, שזה לא יהיה רק בדיבור אלא דיבור שמתקיים...
כשאדם אומר דברים אמתיים ונכונים תמיד, הדיבור שלו פועל גם בתפילה. אבל אם דיבורו של אדם 'זורם', לפעמים מדבר לעניין, לפעמים לא לעניין, לא מייחס חשיבות לדיבור שלו, כך גם ריבונו של עולם מתייחס לתפילה שלו. וככל שהאדם אומר דברים אמתיים, מחושבים, זהירים, גם התפילה שלו היא אמתית, כי הוא איש אמתי ואז התפילה יותר משמעותית, יותר פועלת.

הכשרת כלי מדין
התורה אומרת דבר מעניין. אחרי שחוזרים ממלחמת מדיין ויש הרבה שלל, מביאים בין השאר גם כלי בישול. אומרת לנו התורה שצריך להכשיר את הכלים הללו:
אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת; כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר לא, כב-כג)
כלומר כל כלי צריך לנקות בהתאם לבליעה שלו. אם הכלי בלע על ידי אש, הדרך היחידה לפלוט את הבליעה היא על ידי אש. אם הוא רק התלכלך ולא ממש בלע, או שבלע על ידי מים חמים, ההכשרה שלו על ידי הגעלה. ואם הוא לא בלע כלל אלא רק התלכלך, צריך לשטוף אותו ולנקות אותו ואז הכלי נטהר.
הזוהר במקום אחר מסביר על פי זה את ניקיון הנפש. יש כמה סוגי בליעות בנפש. אם אדם עשה איסור, בלע איסור, אם זה היה בהתלהבות של אש, התיקון הוא התלהבות של קודש, לשרוף את ההתלהבות האסורה וכך לפלוט את כל הצד השלילי שנבלע בו. לעשות פעולות של דבקות, אש בוערת. יש בזה הרבה מדרגות. עבודת התשובה היא שהאדם צריך לטהר את עצמו. כל דבר שאדם בלע, איזו עבירה, טומאה או איסור, זה נבלע בו. זה מה שהחטא עושה, חודר, פוגם, וצריך לפלוט אותו. צריך לעשות תשובת המשקל, תשובת המשקל היא בהתאם לאופי שנעשתה הבליעה, שנעשה האיסור. צריך האדם לקחת את זה ולהתבונן בעצמו שאם יש לו איזו תאווה, משיכה או דבר שלא נכון לעשות אותו, והוא לא התגבר, צריך לעומתה תאווה גדולה מאוד לקודש, לתורה, פי כמה וכמה, כדי לפלוט את האיסור.
הרמב"ן (שם כג, ד"ה תעבירו) שואל: הרי זו לא המלחמה הראשונה שהייתה לישראל, הרי הייתה מלחמת סיחון ועוג, למה לא נאמר שם שצריך להכשיר את הכלים, למה רק במדין התורה מצווה שצריך להכשיר את הכלים. הרמב"ן מתרץ שמלחמת סיחון ועוג היא הייתה מלחמה על ארץ ישראל, מלחמת מצווה, ובמלחמת מצווה מותר לאכול גם דברים אסורים. יש מחלוקת אם מותר דווקא כשאין מאכלים כשרים או אפילו כשיש מאכלים כשרים מותר לאכול מאכלים אסורים, כי במלחמה אי אפשר להתחיל לדקדק, ולכן במלחמת מצווה גם 'קדלי דחזירי' מותר.
הרב בהגדה של פסח מסביר שאין כאן משהו טכני, שאי אפשר לדאוג למזון לחיילים בשעת המלחמה אז התורה אומרת 'אין ברירה, מה שיש יש'... או שאי אפשר להגיד להם להתחיל לבדוק מה כשר ומה לא כשר, לכן כביכול אין מוצא אחר, המצב מחייב והתורה מתירה.זו לא הסיבה. הרב מסביר שכאשר נמצאים במדרגה הגדולה של כיבוש ארץ ישראל, האיסורים מסתלקים, אלו לא איסורים! כיוון שהאדם נמצא במדרגה כללית של כיבוש הארץ, שזה שורש כל קיום המצוות אחר כך, שעניינם להתקיים בארץ ישראל - נמצאים במדרגה כל כך גדולה אז האיסורים מסתלקים.
מעין זה, אנחנו מכירים את הדין ש'טומאה הותרה בציבור', אם רוב הציבור טמא מאיזו סיבה, לדוגמה אם נשיא מת וכל הציבור השתתף בהלוויה, ורוב הציבור נטמא, ואז הגיע פסח וצריך להקריב קרבן פסח כשרוב הציבור טמא, טומאה הותרה בציבור. יש דעה שטומאה דחויה בציבור, והכוונה שאם אפשר לעשות בטהרה עדיף ואם אי אפשר עושים בטומאה, ויש דעה שהותרה, זאת אומרת שכאשר הציבור טמא הטומאה מסתלקת כי הטומאה היא משהו פרטי. ציבור לא מת, רק אדם פרטי יכול למות. אומה היא חיה, היא ממשיכה להתקיים כל הזמן, עוד חיים ועוד חיים, האומה לא פוסקת. היחידים מתחלפים אבל האומה לעולם קיימת. עם ישראל חי. כשמדובר בציבור אין בו טומאה. זו מדרגה עליונה, כאילו הטומאה מסתלקת, לא שייכת. טומאה זו מין חולשה אישית, חייו של האדם מצומצמים ומוגבלים ולכן נתפסת בהם טומאה, אבל בציבור לא נתפסת טומאה. ציבור זה לא הרבה אנשים פרטיים - צריך לדעת להסתכל במבט כללי. אין טומאה בציבור.
יש כאן התבוננות גדולה מאוד. זה אולי מזכיר את מה שחכמים אמרו שלעתיד לבוא יתבטלו האיסורים. האיסורים הם נמצאים במדרגה הלא גבוהה, אז כל דבר יכול לפגוע. אבל כשנמצאים במדרגה עליונה, מדרגה רוחנית מאוד גבוהה, אז נמצאים למעלה מהפגיעה. האדם כל כך זך וטהור שלא שייך בכלל שהוא יפגע. מושג של ציבור זה מושג של לעתיד לבוא. מה שמלמד אותנו הרמב"ן כאן, שלא הוזכרה הפרשייה הזו במלחמת סיחון ועוג כי זו הייתה מלחמה על ארץ ישראל. והמלחמה על מדין הייתה מלחמת נקמה, לא כדי לכבוש את מדין.
הרמב"ן אומר שלא התכוונו לכבוש את כל מדין. מדין הייתה אומה גדולה, אפשר לראות מהכמות של הצאן שלקחו, שלל גדול. המטרה הייתה לנקום בהם, לסטור להם, לפגוע בהם, לא לכבוש אותם. לכן באו למלחמה רק אלף למטה ולא באו צבא גדול מכל ישראל כדי ללחום בהם, כי לא הייתה מטרה לכבוש, אלא לנקום. הם עשו דברים שלא יעשו, וצריך לנקום בהם. גויסו אלף למטה, וניצחו את מדין במלחמה של קנאות לכבוד ה'.

עבר הירדן המזרחי
אנחנו ממשיכים בפרשה. אני רוצה להביא לפניכם דברים של הרב אברמסקי על עבר הירדן. בני גד ובני ראובן מבקשים את עבר הירדן. מה מדרגת הקדושה של עבר הירדן. הרב אברמסקי הוציא חוברת בשנת תש"ה, כמה שנים לפני קום המדינה, בשם 'נחלת עם ישראל'. מטרתו של הספר להסביר את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל. הוא סוקר את ההיסטוריה מבראשית, מההבטחה של הקב"ה לאברהם אבינו, ולאחר מכן הגעת ישראל לעבר הירדן, והקשר לארץ ישראל במשך כל הדורות, כוונתו להראות שעם ישראל וארץ ישראל זה דבר אחד. הרב אברמסקי היה אז בלונדון, היו אז דיונים על הקמת מדינת ישראל, הבריטים קיבלו מנדט להחזיק בארץ ישראל עד שיוכלו למסור אותה לעם ישראל, והם התחרטו, מצא חן בעיניהם השלטון בארץ ישראל, הם תירצו כל מיני תירוצים... היה לחץ ציבורי של מנהיגי הציונות... הרב אברמסקי ישב אז בלונדון, ואף על פי שהוא לא נחשב מהרבנים הציונים, הוא כתב ספר שלם. ובתוך הספר הוא דן גם על עבר הירדן. הוא אומר שיש לכאורה פסוקים שמהם משמע שעבר הירדן זה לא ארץ ישראל. אבל הוא אומר ששיטה זו שאומרת שעבר הירדן זה לא ארץ ישראל:
אין לה תוקף ועוז של הנחה, אפילו של הנחה העולה על הדעת. אם לא תקבל תיקון בביאור כזה, שעבר הירדן אמנם אינו מעיקרה של ארץ ישראל בעניין נחלת אבות, יען שארץ סיחון ועוג לא נכללו בכלל ארצות הנתונות לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. אבל שווה היא כארץ כנען בהרבה הלכות התלויות בארץ, מכוח הדיבור "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ" (דברים ב, לא) שהקב"ה בכבודו ובעצמו נתנה עתה לבני ישראל ירושת עולם, לפיכך נתקדשו ערים המוקפות חומה בימות יהושע שבעבר הירדן, כמו בערים ביהודה וגליל. ושלושת ערי המקלט אשר הבדיל משה רבינו בעבר הירדן, קולטות את ההורג נפש בשגגה כמו שלושת ערי מקלט אשר הבדיל יהושע בארץ כנען, אף כי אין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל.
הדין הוא שערי מקלט נוהגות רק בארץ ישראל, ועם זאת היו שלוש ערים בעבר הירדן, זאת אומרת שעבר הירדן גם הוא חלק מארץ ישראל.
ולכן כשגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות.
מצוות היובל קיימת רק כשכל עם ישראל נמצא בארץ ישראל ויושב לשבטיו, כל אחד במקומו. במצוות אחרות לא צריך שכל עם ישראל ישב במקומו. יש מחלוקת אם השמיטה היא כמו יובל. על כל פנים, היובל קיים רק כשכל יושביה עליה. הראשונים שגלו היו שבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה. חז"ל אומרים לנו שזה גם בגלל שהם ויתרו על לגור בחלק המערבי של ארץ ישראל שהוא יותר מקודש, אז אם לא היה חשוב להם לגור בארץ ישראל, הם גלו ראשונים.
הגידולים שגדלו בעבר הירדן היו חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, כמו הגידולים שבארץ ישראל.
הרב אברמסקי ממשיך ומבאר על פי פסוקים:
דבר נעלה הוא כל ספק שארץ סיחון ועוג, שני מלכי האמורי שבעבר הירדן מזרחה, ירושה היא להם מאבותיהם כארץ כנען שבעבר הירדן ימה.
הוא מביא את דעת יוספיוס פלביוס:
שתי גדותיו, מעבר זה ומעבר זה, בשם ארץ הכנעני והאמורי יקראו להם כאחת, ואדמת העמים האלה נחלת בני ישראל היא מימות אברהם אבינו.
הרב אברמסקי מביא עוד ראיה מכך שהקב"ה הראה למשה את כל הארץ ואמר לו: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ" (דברים ג, כז). למה הקב"ה אומר למשה להסתכל "מזרחה", משה הרי עומד בעבר הירדן, ואם הוא רוצה להסתכל לארץ ישראל הוא צריך להסתכל רק מערבה, כי הוא נמצא ממזרח לארץ ישראל, והוא צריך לראות רק לצפון, למערב ולדרום. והנה הקב"ה אומר לו להסתכל למזרח וכך הוא יראה את כל הארץ, זאת אומרת שגם עבר הירדן המזרחי, הוא ארץ ישראל. הרב אברמסקי המציא את הלשון שאחר כך הפך למשפט: 'הגולן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל' לא יודע אם לקחו את הביטוי הזה ממנו אבל הוא השתמש בזה. עבר הירדן זה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. אחר כך, כשהיה מאבק על הגולן, שרצו לוותר עליו, השתמשו במשפט הזה 'הגולן חלק בלתי נפרד מארץ ישראל'. היום שכחו מהמאבק הזה.
אף על פי שעבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל, הקדושה לא זהה. מקום המקדש, נקבע ממערב לירדן, וכמובן יהודה מקודשת מכל המקומות.
אך בגלל מעלתה הרוחנית נקראת כנען 'ארץ ישראל' מול ארץ הגלעד שבעבר הירדן מזרחה.
אבל רק בעניין הזה, שהמקדש הוא בעבר הירדן המערבי.
בספר ישועות מלכו שנכתב לפני מאה ועשרים שנה בערך, נשאל המחבר על ידי אנשים שהציעו להם לקנות שטחים בעבר הירדן יותר בזול והתלבטו אם כדאי לקנות, האם זו ארץ ישראל שכדאי לקנות בה אדמות, או שרק בעבר הירדן המערבי כדאי לקנות. ה'ישועות מלכו' כותב שוודאי כדאי שיקנו בעבר הירדן, עבר הירדן זה חלק מארץ ישראל. אם רוצים לערוך טיולים, זה לא נחשב לצאת לחוץ לארץ, אם נוסעים לעבר הירדן לא יוצאים מהארץ. מי שמחמיר שלא לצאת לחוץ לארץ, אם הוא רוצה לצאת לעבר הירדן זה בסדר. אני לא מדבר מסיבות ביטחוניות, אלא מצד קדושת ארץ ישראל.
יש לנו עוד עבודה. צריך גם את עבר הירדן. לכן תוסס שמה, לא שקט, לא מסודר שם, כל עוד אנחנו לא נמצאים שם, זו ממלכה על כרעי תרנגולת. ארץ ישראל השלמה, זו הפרשה שלנו.

סיום התורה במובן מסוים
סוף הפרשה זה בעצם סוף התורה. כי משנה תורה הוא חזרה על התורה. סיימנו את התורה במובן מסוים, גם כשסיימנו את ספר ויקרא אמרתי שסיימנו את התורה במובן מסוים, כי ספר במדבר זה ספר הדרכים, אין הרבה מצוות בספר במדבר. לכן יש תוכחה בסוף ספר ויקרא, כי זה סיום וגם כאן זה סיום במובן מסוים. סיום של ארבעה חומשים מתוך חמישה. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א, ד) אומרים חז"ל (בראשית רבה ג, ה) שזה ספר במדבר. חמש פעמים נאמר אור בפרשת בראשית. 'ויאמר אלוקים יהי אור' זה ספר בראשית, 'ויהי אור' זה ספר שמות, 'וירא אלוקים את האור כי טוב' זה ספר ויקרא, מלא הלכות ותורה, 'ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך' זה ספר במדבר, 'ויקרא אלוקים לאור יום' זה ספר דברים. חמש פעמים כתוב 'אור' כנגד חמישה חומשי תורה. 'ויבדל אלקים בין האור ובין החושך' זה ספר במדבר. יש מפרשים שויבדל בין האור ובין החושך זה בין דור המדבר לבין הדור שבא לארץ ישראל. ויש מפרשים שדור המדבר הוא האור, דור שראה את כל מעשי ה' הגדולים, הניסים והנפלאות. אחר כך הקב"ה מסתתר וחיים חיים טבעיים, הקב"ה נותן סייעתא דשמיא, אבל לא באותו אופן שהיה לדור יוצאי מצרים. אבל המפרש במדרש רבה מסביר, שבאי ארץ ישראל הם אור ויוצאי מצרים הם חושך. באמת יש צדדים לכאן ולכאן. יש בחינה שהדור שנכנס לארץ ישראל הם אור. הזוהר אומר על הדור הזה שהוא במדרגה מיוחדת במינה. רואים את זה בספר דברים, "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט) אמירות של הכרת ה' שלא היו בספרים הקודמים, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד). עם ישראל מגיע להשגה חדשה של אמונה, אמונה חזקה, אמונה עמוקה, הכרה שאין עוד מלבדו, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד מלבדו. זו המדרגה של הדור שנכנס לארץ ישראל.

אחריות ציבורית
בסוף הפרשה שלנו, כמעט בסופה, כיוון שהולכים להיכנס לארץ ישראל, התורה אומרת שצריך להקצות ערי מקלט, היא מתעסקת בנושאים לא קלים לא נעימים. אם יש הורג בשוגג, זה מטיל אחריות על הכהן, מי שהרג בשוגג, צריך לברוח לערי מקלט, ושם לחיות עד מות הכהן הגדול. מה אשם הכהן הגדול, מה הקשר של הכהן הגדול להורג הזה - חז"ל אומרים לנו שיש כאן אחריות, שאם קורה דבר כזה בישראל, יש במידה מסוימת אחריות על הכהן הגדול. זאת אומרת שהמנהיג האחראי, המנהיג הקדוש, יש לו אחריות. כמו שהגמרא (מכות יא ע"א) אומרת על רבי יהושע בן לוי שאליהו כל יום היה בא ללמוד אתו בחברותא, ויום אחד קרה שבסביבה שלו אריה טרף אחד מישראל, אליהו לא בא אליו שלושה ימים. כי איך קרה דבר כזה נורא בתוך י"ב מיל שמסביבו של רבי יהושע בן לוי, כאילו הוא לא שמר על המדרגה הרוחנית שלו שתגן על כל הסביבה כולה. תביעה רוחנית כזו. רבי יהושע בן לוי אחראי על כל מה שקורה בסביבה שלו, אילו הוא היה במדרגה של דבקות מוחלטת זה היה מונע את האסון הזה. יש כאן משהו שמראה שהוא לא התאמץ מספיק, לכן זה קרה, לכן אליהו הקפיד עליו. מלמדת אותנו התורה על אחריות ציבורית, כל אחד לפי מדרגתו, הכהן הגדול הוא אחראי על כל העם, ויש בזה מדרגות מדרגות.... כל בן ישיבה אחראי על כך וכך אחוזים מהציבור. זו פרשיית האחריות. מי שבתפקיד על אחת כמה וכמה, אבל כל אחד, במובן מסוים, יש לו אחריות על סביבתו, על בני גילו, על איזה חלק מהציבור. צריך לדעת את הדבר הזה, אם אדם מתנהג כראוי, זה לא שייך רק לעצמו, אלא זה קובע גם על מה שקורה לסביבה שלו.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il