בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בחוקותי
לחץ להקדשת שיעור זה

הברכה והקללה

סיום ספר ויקרא ◆ מקומם של הנדרים ◆ סיבת הגלות מהארץ ◆ התבוננות תורת הנסתר ◆ מציץ מן החרכים ◆ לשאוף לגדלות .

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אור לכ' אייר תשס"ח
14 דק' קריאה 50 דק' צפיה
סיום ספר ויקרא
סיימנו היום את חומש ויקרא, החומש השלישי מחומשי התורה. ספר ויקרא במובן מסוים זה סיום של התורה. ולכן באו כאן הברכה והקללה, השכר והעונש על כל המצוות. כאשר אנחנו מסיימים את הפסוקים על השכר והעונש אומר הפסוק: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא כו, מו). גם בסוף הפרשה, לאחר המצוות שנאמרו אחרי פרשת הברכה והקללה, נאמר: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כז, לד) אלה כל המצוות. ספר במדבר זה ספר הדרכים, ספר שבו מסופר בעיקר על הדרך של עם ישראל מצאתו ממצרים עד בואו אל ערבות מואב, אל ארץ ישראל. וספר משנה תורה זה ספר חזרה על התורה. הווי אומר שסיום ספר ויקרא הוא סיום עיקר התורה והשמחה כמובן מאוד גדולה.
ספר בראשית מלמד אותנו להכיר את ריבונו של עולם בתור בורא עולם. לראות את העולם ומתוך כך לראות את בורא העולם. הקב"ה לא מתגלה בספר בראשית בצורה ניסית, על טבעית, אלא בטבע, בתוך המציאות. אנחנו פוגשים את הקב"ה בתוך בריאתו, העולם. ספר בראשית זהו ספר האבות המכירים את הקב"ה מתוך התבוננות בטבע, במציאות, ומתוך כך הם חיו חיים אמוניים. הם ראו את ריבונו של עולם בכל מה שקורה במציאות, לכן גם חיי האבות היו חיים ניסיים בתוך הטבע, כלומר הייתה להם סעייתא דשמיא, כמו שאמרו חז"ל שסיפורי עבדי האבות יותר גדולים מתורתם של בנים (בראשית רבה ס, ח). התורה חוזרת פעמיים, באריכות ובפירוט על הסיפור של עבד אברהם שנשלח למצוא אישה ליצחק, ואילו את מצוות התורה לפעמים התורה כותבת ברמז בלבד. זאת אומרת שיש חביבות מסוימת לסיפורי עבדי האבות יותר מלתורת הבנים, מפני שהסיפורים האלה מבארים את הטבעיות של הקשר בין האבות לריבונו של עולם, שאפילו עבדי האבות רואים את ריבונו של עולם בכל המציאות. עבד אברהם פונה אל הקב"ה, הקב"ה מיד מיטיב אתו, מה שהוא מבקש מיד מתקיים. חיים אלוקיים בתוך המציאות.
בספר שמות ריבונו של עולם מתגלה מעל הטבע בניסים ונפלאות, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, במתן תורה. ריבונו של עולם מתגלה אלינו ובסוף נותן לנו את התורה ומשרה שכינתו במשכן. הקשר עכשיו הוא בין שני הצדדים, מצד הכרתנו את ריבונו של עולם, ומצד הופעת הקב"ה אלינו, מצד התורה. הרב אומר: "האמונה המופעה משלושה צדדים", צד אחד זה הטבע, רואים את הטבע ורואים את בורא הטבע. הצד השני זו התורה, המסורת, ההופעה האלוקית, הצד השלישי זה פנימיות הנשמה. אינני יודע אם הצד השלישי מתאים לספר ויקרא, אבל על כל פנים שני הצדדים של הופעת האמונה, מופיעים בספרים בראשית ושמות, ריבונו של עולם מופיע בתור בורא ובתור אלוקי ישראל, נותן התורה ומשרה שכינתו בישראל.
אחרי שני החומשים הללו בא ספר תורת כהנים, ספר עבודת ה'. אחרי הקשר הכפול שלנו עם ריבונו של עולם בא התפקיד שלנו, ענייננו בעולם. ישראל כולם נקראו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), הכהנים עושים את עבודתם של ישראל. הגמרא בנדרים דנה האם הכהנים הם שלוחי ישראל או שלוחי הקב"ה. בעצם הכהנים הם גם שלוחי הקב"ה וגם שלוחי ישראל. הכהנים מבטאים את עניינם של ישראל, כל מצוות הכהנים אלו מצוות ישראל שהכהנים מקיימים. הרבה מהמצוות, גם הקשורות בכהנים וגם הקשורות בישראל, הן מצוות הקשורות בטהרה. ישראל במדרגה מיוחדת, הם צריכים להיות טהורים. אצל גוים אין טומאה ואין טהרה. במדרגות של הקדושה יש גם טומאה וגם הטהרות מהטומאה.
אלו שלושת הספרים שסיימנו היום.

מקומם של הנדרים
לכאורה המצוות שנמצאות בסוף הפרשה, דיני ההקדשות שהאדם מקדיש וגו', היו צריכות להיות בתחילת הפרשה ובסוף הספר היו צריכות לבוא התוכחה והברכות "אם בחוקותי תלכו". למה הסדר הוא כך - יש בזה לימוד גדול מאוד. יש מצוות שהקב"ה מצווה אותנו, ויש מצוות שהקב"ה מאפשר לנו להוסיף, כמו לידור נדרים, אבל זה לא חלק מעצם המצוות אלא תוספת. אין זה פשוט כל כך לידור נדרים. הגמרא אומרת במסכת נדרים (נט ע"א): כל הנודר כאילו בנה במה, וכל המקיים את הנדר כאילו הקריב עליה קרבן. מדובר על במה בזמן שהבמות אסורות. הנודר רוצה לעשות מצווה נוספת, מצווה חדשה, מה החיסרון בזה עד כדי כך שהוא נחשב כמי שבונה במה – לא זו הדרך, צריך להיות מחוברים, לא לעשות דרך יחיד בעבודת ה', לא לפרוש מהציבור ולומר אני בונה במה לעצמי, אין דבר כזה. כל עוד לא היה בית מקדש היו הבמות מותרת, אבל אחרי שנבנה בית המקדש הבמות נאסרו. אסור לאדם לעשות לעצמו דרך חריגה, לפרוש מהציבור, למרות שהוא רוצה לעשות עבודה עוד יותר גדולה ומיוחדת, אלא כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן, שתי עברות. אם הוא כבר נכשל בנדר צריך להתיר אותו. אין לנדור נדרים. קודם שהאדם יקיים את כל התורה, את כל מה שהקב"ה ציווה, ואחר כך תוסיף תוספות, וגם אז צריך לשקול את הדבר מאוד, זה לא לכתחילה, לא צריך להיפרד מכלל ישראל.
המהר"ל אומר: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) כשישראל יחד אז ויהי בישורון מלך, לכן כל הנודר, הוא פורש מהציבור, ואפילו לטובה, זה גם כן לא טוב. אין לפרוש מהציבור, צריך להיות עם הציבור, בלוע עם הציבור, לעבוד יחד את ריבונו של עולם. יש לפעמים, לעתים חריגות, מקום לנדר.
כמו שמספרת הגמרא (נדרים ט ע"א) על שמעון הצדיק שמעולם לא אכל אשם נזיר, חוץ ממקרה שבא נזיר מהדרום וקווצותיו תלתלים סדורות, יפות מאוד, ואומר שמעון הצדיק ששאלתי אותו מה ראה לידור נדר ולגלח את כל השערות, הרי אלו שערות מאד יפות... והוא ענה שהוא הסתכל בבבואה שלו, בנהר, וראה שהוא יפה ופחז עליו יצרו - הוא התגאה ואמר: 'העבודה, שאגלחך לשמים', כלומר מהיופי הזה נעשה מצווה. מהאשם של הנזיר הזה אכל שמעון הצדיק, הוא לא רצה לאכול מאשם נזיר אחר. נזיר הוא מתקדש, הוא מחליט שהוא יהיה במשך חודש או יותר קודש לה', הוא מזיר את עצמו מהיין מהטומאה ומהגילוח, "קָדֹשׁ יִהְיֶה" (במדבר ו, ה) שמעון הצדיק לא רצה לאכול מאשם נזיר, מפני שלנזיר יש צד של חטא. לא צריך לפרוש, צריך לעבוד עם כולם יחד. אבל אם יש מצב מיוחד, שאדם מפחד שיצרו יתגבר עליו, אז לפעמים יש מקום לזהירות. אבל צריך מאוד לשקול ולהיזהר, אין זו דרך לכתחילה לעשות מה שהלב שלי אומר, אלא צריך לעשות את מה שריבונו של עולם אומר, שאומר לעבוד אותו ביחד עם כולם.

סיבת הגלות מהארץ
לאחר הברכה בפרשה, באה התוכחה, האזהרה. התורה מזכירה את אחת הסיבות לגלות:
וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ (ויקרא כו, לג- לה).
כלומר בגלל שישראל לא שמרו את השמיטה, ישראל שמנעו מהארץ לקיים את המצווה, הם גולים, והארץ שובתת ומקיימת את מצוות השמיטה. אמרו חז"ל בפרקי אבות (ה, ט), שגלות באה על גילוי עריות, עבודה זרה, שפיכות דמים ועל שביתת הארץ. אפשר להבין למה גלות באה על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלו עבירות חמורות שמטמאות את האדם ואת הארץ ומגיע על זה עונש חמור ביותר, שישראל גולים מארצם.
אבל מה הסיבה לחומרה שיש באי שמירת שמיטה שבגללה ישראל גולים - ונראה להסביר על פי מה שאומר הרב בהקדמתו לשבת הארץ. הרב אומר ששנת השמיטה היא שנה שעניינה לגלות את הסגולה העמוקה של ישראל. בעם ישראל יש סגולה עליונה, יש לו נשמה אלוקית. הטבע של הנשמה האלוקית הוא לראות שהכול זו הופעה אלוקית, וכדי להגיע למדרגה הזו, שהיא מדרגה מאוד עליונה, צריך שנה שלמה של שביתה, שנה שמסתלקים מעבודת הארץ, מצמצמים את התחרות. בכל שנה כשכל אחד מגדל את שדהו - יש תחרות בין המוכרים והקונים. בשנת השמיטה השדות הפקר וכולם שווים, "לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ" (ויקרא כה, ו-ז). האווירה של היחד, ההסתלקות מהתחרות, ההתפנות מהעבודה, והיכולת להתרומם למדרגה רוחנית אלוקית, זה עניינה של השמיטה. ישראל הם עם עליון ועניינם הוא להגיע למדרגה השלמה שלהם. אם ישראל לא מתעלים למדרגה השלמה שלהם, אז הם לא נמצאים באמצע אלא הם מתדרדרים מטה מטה ואז באה הגלות. זאת אומרת שעצם הפגיעה במצוות השמיטה היא לא כל כך חמורה מצד הארץ אלא מצד ישראל. ישראל לא עלו למדרגה שהם ראויים לה, ואם הם לא נמצאים במדרגה הזו העליונה, מתחילה התדרדרות ומגיעים לשיא הירידה - גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, ואז באים גם החורבן והגלות.
זה דומה לדברי הגמרא במסכת נדרים (פא ע"א): על מה אבדה הארץ. מעניין שחז"ל שואלים על הארץ, לא על מה גלו ישראל. "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (ירמיהו ט, יב) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא ידעו לענות עד שענה הקב"ה בעצמו על השאלה הזו. זאת אומרת שזה משהו עמוק מאוד. 'על עזבם את תורתי ולא הלכו בה', מה פרוש ולא הלכו בה - שלא ברכו בתורה תחילה. וכי אף אחד לא היה יכול לדעת את זה, רק הקב"ה צריך לענות... הקב"ה צריך לענות כי על פניו לא נראה שזה שלא ברכו בתורה זו סיבה לחורבן. אם הם למדו תורה, אבל לא אמרו את הברכה לפני התורה כמו שצריך להגיד, זו סיבה לחורבן?! הרב צבי יהודה היה אומר שאם אין יחס נכון לתורה, אם לא נגשים לתורה מתוך הכרת ערכה של התורה, קדושתה של התורה, מתוך ברכה - זו סיבה לחורבן. הרב צבי יהודה היה מוסיף: מתוך ברכת אשר בחר בנו מכל העמים, מתוך הכרת הסגולה הישראלית שהיא נותנת את המשמעות לערכה של התורה, צריך לגשת ללימוד. כך אומר המהר"ל בנצח בפרק יא, שאחד הדברים שמגלים את סגולת ישראל הוא שהם קיבלו את התורה, התורה מגלה את סגולתם של ישראל, וסגולתם של ישראל היא מביאה את ההכרה בערכה של התורה. התורה לא מתאימה לכל אחד. היא מתאימה רק לעם סגולה, לעם אלוקי. אז כשאין גישה נכונה לתורה מתוך גדולתה של התורה, אפילו שלומדים תורה, מתחילה הנפילה. כיוון שישראל צריכים להיות במדרגה העליונה, ואם הם לא נמצאים במדרגה זו הם מתדרדרים ובסוף הם גולים.
הגמרא בנדרים אומרת שעם ישראל גלו בגלל שלא ברכו בתורה תחילה, ואילו במסכת יומא הגמרא אומרת (ט ע"ב) שעל שלושה דברים נחרב בית ראשון, על גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, והפסוק: עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (שם) מתאר את המצב בבית ראשון. אז על מה אבדה הארץ, על שלושת העבירות החמורות או על שלא ברכו בתורה תחילה? לפי מה שאמרנו אין סתירה בין הגמרות. השורש מתחיל בכך שלא ברכו בתורה תחילה, וכשלא מברכים בתורה תחילה באה התדרדרות, באים כל הקלקולים, עוברים את העברות הקשות, חרב הבית ואובדת הארץ. כך אנחנו מסבירים את עניין השמיטה. השמיטה היא מצווה עליונה שבאה לרומם את ישראל למדרגה המיוחדת שלהם, כמו השבת. אם הם לא נמצאים במדרגה העליונה הם לא יכולים להיות באמצע בינוניים, ישראל הם ענקים, טעות קטנה בעם ישראל היא טעות גדולה. ישראל או שנמצאים למעלה או שנמצאים למטה. ישראל משולים לכוכבים ומשולים לעפר. כשהם עושים רצונו של מקום הם ככוכבי שמים וכשהם לא עושים רצונו של מקום הם יורדים למטה כעפר הארץ.
הגמרא בכתובות בפרק שישי (סו ע"ב) מספרת שרבן יוחנן בן זכאי היה מהלך בדרך לאחר החורבן וראה ריבה אחת שמלקטת גרעיני שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כשהיא ראתה אותו רצה אליו ואמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון שהיה עשיר גדול מעשירי ירושלים, מיליארדר בלשוננו. שאל אותה: ממון של אביך היכן הוא? אמרה לו: מלח ממון חסר, ויש אומרים שאמרה לו: 'מלח ממון חסד'. אתם יודעים שההבדל בין חסר לחסד זה רק קו קטנטן, להפוך את הריש לדלת. זאת אומרת שצריך להמליח את הממון, אחרת הוא מתקלקל, כמו בשר. אם לא עושים חסד, אם לא נותנים מעשר כספים, הממון אובד. ושאל אותה: ושל חמיך היכן הוא? הרי היא התחתנה עם משפחה עשירה. אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. הם התערבבו ושניהם אבדו. רבן יוחנן בן זכאי מסתכל ואומר לעצמו: זאת עשירה מעשירי העולם, ועכשיו היא הגיעה לשיא העניות, יותר נמוך מזה לא יכול להיות, היא הולכת לאסוף גרעינים מתוך גללים של חמורים של ערבים. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בשעה שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון עומדת בפניכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום, אתם נתונים ביד אומה שפילה, ולא ביד אומה שפילה אלא ביד בהמתם של אומה שפילה. אין יותר נמוך מזה. זה מה שרבן יוחנן בן זכאי ראה, מהנפילה הוא ראה את הגדלות. מי שנופל ממקום מאוד גבוה הוא מתרסק לרסיסים, מי שנופל ממקום נמוך, נפצע אבל לא מתרסק. דווקא אם נופלים ממקום גבוה מאוד לא נשאר כלום. אם ההתדרדרות כל כך גדולה זה מעיד על הגדלות. הריבה הזו נדמתה לרבן יוחנן בן זכאי ככנסת ישראל שעומדת לפניו, הוא רואה את ההתדרדרות והוא אומר אשריכם ישראל. ישראל הם גדולים וכך הם צריכים להיות.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג) שתהיו עמלים בתורה (רש"י שם) אז הכול יבוא על מקומו בשלום "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", והעמל בתורה הוא מתוך הכרת ערכה של התורה. זה היסוד של הכול. זה מה שאומרת לנו הפרשה, אם לא תהיו עמלים בתורה מתחילה ההתדרדרות "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי" (שם יד), אז הכל נופל. עם ישראל נדרש להיות במדרגה עליונה.

התבוננות בתורת הנסתר
המבט של התורה הפנימית הוא המבט המעמיק בתורה, והוא גם מבט של הסתכלות חיובית. קוראים את התוכחה הזו והתחושה היא מאוד קשה. הנוהג באמת שאנשים לא כל כך שמחים שקוראים להם לעלות לתורה בקריאת התוכחה, צריך מתנדב מיוחד, הגבאי, בעל הקורא או מתנדב אחר. זה כשאנחנו קוראים את התוכחה כמו שהיא. אבל אם קוראים את התוכחה כמו שזוהר מבאר אותה, הדברים מתמתקים קצת. הזוהר מתחיל עוד מהברכות שהקב"ה מבטיח: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (שם יא) הזוהר נותן משל לאדם שהיה אוהב את חברו מאוד ואמר לו שמרוב אהבתו אותו הוא רוצה לדור אצלו בביתו. שאל אותו החבר האהוב: איך אני יודע שאכן אהבתך היא אהבה קבועה? אמר לו האוהב: אני אקח את הדברים הכי יקרים לי, האוצר שלי, ואני אמסור אותו לך. בלי האוצר הזה אני לא יכול, וזה מבטיח שאני לא יכול להיפרד ממך, כיוון שאני לא יכול להיפרד מאוצרות לבבי שנמצאים עכשיו אצלך. זה מה שאומרת התורה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם", אני אשרה את השכינה בתוככם, וכיוון שאני קשור עם השכינה לא אפרד מכם: "וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם".
הזוהר נותן לזה עוד משל, לאדם שנתן את מיטתו אצל בית אהובו, אז ודאי שהוא יחזור אליו שהרי הוא צריך לישון. כך אומר הקב"ה לישראל, כיוון שאני נותן את משכני בתוככם, לא תגעל נפשי אתכם. ממילא אף פעם לא תהיה פרידה. ומה יהיה אם ישראל לא ישמעו בקולו של ריבונו של עולם "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה" (שם יד) אומר הפסוק: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (שם כא) וזה חוזר: "וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (שם כח) מה זה 'אף אני'? אומר הזוהר: משל למלך שבנו סורר ולא שומע בקולו, והוא מעניש אותו וזה לא עוזר, ושוב מעניש ושוב הבן חוזר לסורו, ושוב ושוב... אומר המלך: אין לי ברירה אלא לסלק אותך, אתה לא יכול להישאר בבית במצב הזה, אתה לא שומע לי, כל התוכחות והמכות לא עוזרות, אני חייב להוציא אותך. אבל שכשאתה תלך בחוץ במדבר, במקום מסוכן, חיות רעות, גנבים, אני לא יכול לעזוב אותך, אני אצטרך לצאת יחד איתך. אתה לא יכול להישאר כאן, ואני גם לא יכול לתת לך ללכת לבדך שם, אז אנחנו חייבים לצאת יחד. זה מה שאומרת התורה: "וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם", גם אני יחד איתכם בייסורים. שבע על חטאתיכם, שבע זה מרמז על השכינה שהיא קרויה גם בשם 'שבע', היא נמצאת איתנו. בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (מגילה כט ע"א). כמובן שלא בכל המדרגות, כי כשישראל גולים הם מתרחקים מהשכינה, אבל עם זאת יש בחינה שהשכינה נשארה בתוכם.
"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (שם מד) אומר הזוהר:
רבי חייא אמר: אני שמעתי דבר חדש שאמר רבי אלעזר. 'לא מאסתים ולא געלתים לכלתם' לכלותם כתוב בלי וא"ו, לכלתם. מלשון כלה. לא מאסתים ולא געלתים בגלל שהכלה שלי איתם,
בלשון הפשוטה התורה אומרת: תזהרו, אבל ברמז יש כל מיני סימנים של אהבה וקרבה. הכלה שלי איתם לכן לא מאסתים.
משל לאדם שאהב אישה שדרה בשוק של בורסקי, אילולי הייתה שם לא היה נכנס לשוק הזה לעולם.
שוק של בורסקי זה שוק שמעבדים בו עורות, זה מקום שהריח בו מאוד לא נעים. כיוון שהכלה שם נדמה בעיניו כשוק של מוכרי בשמים.
פתח ואמר: "בֵּן יְכַבֵּד אָב" (מלאכי א, ו), אחרי ששמעו את דברי רבי אלעזר האלה אמרו: איזה יופי הדברים שאמר רבי אלעזר, ועל זה נאמר: "בֵּן יְכַבֵּד אָב" ונאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא). כיצד מכבדו? במאכל, במשתה. זה בחייו, ולאחר מותו כיצד? כשהוא הולך בדרך טובה וישרה ומעשיו מתוקנים זהו כיבוד אב, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. זה כיבוד אב אחרי החיים, הקב"ה מרחם על האב ומושיבו אצל כסא כבודו. רבי אלעזר כיבד את אביו בעולם הזה ובעולם ההוא, שזכה רבי שמעון לבנים קדושים.
הזוהר מלמד אותנו מה היא מצוות כיבוד אב. יש כאלה שחושבים שלנסוע לשבת הביתה זה כיבוד אב, אז הנה יש עוד דרך לכיבוד אב, להישאר בישיבה, לעלות במדרגות התורה, לשקוד על התורה ולעלות במדרגות הקודש, זה כיבוד ההורים הכי גדול שיכול להיות. לשמח אותם שמחה רגעית זה גם כיבוד הורים, אבל יש מדרגות. לתת שמחה בלב ההורים שהם רואים שהבן מתאמץ בלימוד, מתייגע, עולה במעלות המידות וכל הזמן מתקדם, זה כיבוד ההורים הגדול ביותר שיכול להיות. אני אומר לכם את זה מידע, מניסיון, הרבה פעמים ראיתי עד כמה ההורים מאושרים כשהבנים שלהם עולים במעלות התורה. אין שמחה גדולה להורים יותר מזו.

מציץ מן החרכים
הזוהר אומר דבר נוסף בפרשה. כשישראל יוצאים לגלות השכינה איתם והקב"ה לא עוזב אותם לגמרי, כמו שכתוב: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כו, מד) בגלל הכלה שלי לא עזבתי אותם לגמרי, עזבתי ולא עזבתי, שהרי סוף סוף הם בארץ אויביהם, אבל לא מאסתים ולא געלתים. מה עושה הקב"ה כשהוא מתגעגע אל בניו והם נמצאים בגלות והוא מסתיר פניו מהם, והוא לא יכול להתגלות אליהם, כי זו עניינה של הגלות, על זה נאמר: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט) הוא מתחבא ומציץ מהחלונות לראות את ישראל בגלות. יש בתוך ישראל יושבי בית המדרש, אנשים שמקיימים את המצוות וה' הולך לראות אותם, מציץ מהסדקים הקטנים שלא יראו אותו. וכשישראל יודעים את הדבר הזה, יש להם שמחה גדולה. זה סוד שאסור לגלות אותו, כי ריבונו של עולם מסתיר את זה, אבל הזוהר מגלה... זה עושה שמחה גדולה לישראל שהקב"ה מציץ.
הווי אומר שלאדם מישראל יש נשמה אלוקית והיא טהורה תמיד, אבל לא תמיד היא מצליחה להתגלות, וכשאדם מתנהג לא כפי טהרת נשמתו, אז נשמתו לא מתגלית ולא מופיעה, אבל היא נמצאת, והקב"ה 'לא יכול' לעזוב את חמדת לבבו, את הנשמה האלוקית שהוא נתן לכל ישראל, זו השכינה ששורה בישראל. גם ישראל לעולם לא עוזבים את הקב"ה לגמרי חס וחלילה. גם בארץ אויביהם הם רוצים בתורה, לומדים ועוסקים בתורה, לא במדרגה השלמה, אבל יש ניצוצות של אור, שהם ניצוצות של ההופעה השלמה. הקב"ה לא יכול להיפרד מהשכינה שהשרה בישראל, מהנשמה האלוקית שיש בכל אדם ואדם מישראל. אפילו אם אדם הדרדר לשוק של בורסקי, למדרגות נמוכות והוא מלוכלך, עטוף בלכלוך חיצוני, הנשמה האלוקית נשארת בטהרתה, יש לה הגנה פנימית שהיא לא יכולה להיטמא ולהתקלקל. נשמה שנתת בי טהורה היא. ריבונו של עולם אוהב את הנשמה הזו, ובסופו של דבר הנשמה הזו עשויה לחזור ולהתגלות ולהאיר בצורה השלמה ביותר, שזה עניינה של הגאולה העתידה.

לשאוף לגדלות
היה לנו ביום שישי אורח חשוב, הרב (יעקב ניסן) רוזנטל, מגדולי תלמידי החכמים (אב"ד חיפה, נפטר י"ז אייר תש"ע, קישור לשיעורו בישיבה בח"י אייר תשס"ח). בסוף דבריו הוא אמר שצריך לשאוף להיות גדולים. את מה שהוא אמר שהיום אין גדולים אני לא מקבל, כי יש ברוך ה' אנשים תלמידי חכמים שהולכים וצומחים ועולים במדרגות הקודש. כשהיו מאה בחורי ישיבות, אז בלטו אותם המעטים, היום שברוך ה' יש עשרות אלפים ויש אלפי תלמידי חכמים, אז כדי להיות תלמיד חכם בולט צריך גדלות מיוחדת, אבל אין כל ספק שברוך ה' אנחנו נמצאים בתקופה של עלייה גדולה בתורה. ודאי שהשאיפה צריכה להיות גדולים. אין ברירה, עם ישראל הוא עם גדול, וכל אחד הוא חלק מעם ישראל. בכל אחד יש גדלות וצריך לשאוף לגדלות הזו. רבים וטובים, כולכם, ראויים לעלות למדרגות גדולות וחשובות, וכששואפים לגדלות מגיעים אליה. כשלא שואפים לגדולות לא מגיעים. שאיפה לגדולות פירושו שהאדם מוכן להתמסר, להקריב את עצמו.
רבי שמעון בר יוחאי היה תלמידו של רבי עקיבא כמו שנאמר "אילולי ראית בי לא מצאת בי". בלי מסירות נפש לא מוצאים גדלות בתורה. הוא למד את זה מרבי עקיבא. רבי עקיבא התחיל ללמוד בגיל מאוד מאוחר, אבל במסירות נפש עצומה, והתוצאות הגיעו מהר. הוא התחיל ללמוד מאוחר מאוד ונעשה גדול התנאים. הוא עמד בהתמודדויות קשות מאוד. הוא היה בתקופה הקשה שאחרי חורבן הבית, ומרד בר כוכבא שנכשל, ואז היאוש היה נורא. עשרים וארבעה אלף תלמידים שלו מתו, נהרסה לו הישיבה. ורבי עקיבא מלא עוצמות של אמונה, שום משבר לא מייאש ועוצר אותו, הוא הולך ומלמד תלמידים אחרים, ואחר כך רוב התורה שבעל פה היא אליבא דרבי עקיבא. רבי עקיבא הוא עמוד התורה שבעל פה. עד שבסופו של דבר הוא מסר את נפשו על הרבצת התורה. בתחילה הוא מסר את נפשו על לימוד התורה, היה צריך לעזוב את אשתו לשתים עשרה שנה ואחר כך לעוד שתים עשרה, לחיות חיים של שקיעה בעולמה של תורה וזה כל מעייניו. אחר כך הוא מסר את נפשו על הרבצת התורה. כשאדם מוסר את נפשו אלו התוצאות. כל הדורות רבי עקיבא הוא מופת וסימן למסירות וגדלות בתורה. אם רוצים לגדול בתורה צריך להחליט להתאמץ ולהקריב, וככל שמתאמצים יותר, התוצאות מובטחות. יגעת ומצאת תאמין.
אנחנו חייבים באופן מיוחד להתאמץ. בית המדרש שלנו הוא בית מדרש מרכזי של תורה, בית מדרש שהולך בדרכו של מרן הרב, תורה שלמה. הרבה תורה לומדים בארץ, אבל ברוח הזאת של בית המדרש שלנו, אין הרבה, וזה הלב של התורה. אנחנו צריכים שיצאו מתוכנו תלמידי חכמים שיאירו את התורה בשלמות, ואז גם אחרים שלא לומדים את התורה בשלמות, יכירו בגדלות התורנית הזו, יראו ויבינו שזו הדרך הנכונה והשלמה. אהבת תורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, הכל קשור יחד בשלמות. מידות טובות, ראיית החיוב, קשר עם כל הציבור, ללא פרוד מחלקי הציבור, כמו שראינו עכשיו שריבונו של עולם אוהב את כולם גם במצבים היותר נפולים. נשמה אלוקית יש בתוך כל אחד מישראל, אי אפשר להיפרד. זה התפקיד שלנו, לא חייבים שנהיה הכי הרבה בכמות כי כמה שיותר כמות זה בדרך כלל פחות איכות. הרבה גדולי התורה ותלמידי החכמים לא יגיעו לשלמות הזו, אבל צריכים שבראש, בלב, במרכז, יהיו תלמידי חכמים ייחודים כאלה שהם עוסקים בתורה בשלמותה. וכולם מתחברים אליהם מפני שהם קשורים לכל חלקי התורה, בבריאות של תלמיד חכמים.
אתגר גדול מוטל עלינו. לעבודה...
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il