בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

עבד כנעני - קידושין ז ע"א

שליחות לדבר מצווה

על מצווה שבכוח יש שליחות ועל מצווה בגוף אין שליחות; שליחות מועילה רק על הפעולה אבל ודאי שלא על עיקר המעשה; תקיעת שופר - מצווה מורכבת משני חלקים: האחד תקיעה והשני שמיעה וכן כל שומע כעונה; תירוץ על קושיית התורת גיטין.

undefined

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

י' באב תשס"ח
9 דק' קריאה 45 דק' צפיה
פרק ראשון
א. הסוגיא ורש"י
"אמר רבא... הילך מנה והתקדשי לפלוני, מקודשת מדין עבד כנעני. עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא קא חסר ולא מידי - קא קני נפשיה, האי גברא נמי, אע"ג דלא קא חסר ולא מידי - קא קני לה להאי איתתא" 1 .
ומבאר רש"י: "הילך מנה והתקדשי לפלוני - והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. מקודשת - ואע"ג דממונא לאו של משלח הוא. מדין עבד כנעני - דתנן במתני' לקמן 2 'קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים', שאחרים פודין אותו בממונן, והוא קונה עצמו ויוצא לחירות, ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי".
רש"י מעמיד, אם כן, שנותן הכסף הוא שלוחו של הבעל. הצורך של רש"י להעמיד כך הוא מפני שאנו זקוקים לרצונו של המקדש, וממילא מחוייב שנותן הכסף יפעל בידיעת הבעל ובהסכמתו 3 . הרמב"ם 4 גם כן מתייחס לצורך זה, אלא שמעמיד באופן אחר - לאחר שהאישה קיבלה את הכסף מהאדם השלישי, חזר הבעל ואמר לה שמקדשה: "אמר לה 'הא לך דינר זה מתנה והתקדשי לפלוני', וקידשה אותו פלוני ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי' - הרי זו מקודשת, אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום".
רש"י מתקשה לפי העמדתו - מה הצורך בדין עבד כנעני, הרי העמדנו שנותן הכסף הוא שלוחו של המקדש?! ולכן הוא מבאר, שהכסף אינו של המקדש, אלא של הנותן, ודין שליחות אינו מועיל באופן זה 5 . וצריך לבאר מדוע באמת לא מועילה בכה"ג השליחות.

ב. שליחות במצוות
לשם הבנת העניין, מוטל עלינו לבאר אימתי חל חידוש התורה, ששלוחו של אדם כמותו.
נפתח בדברי הקצות 6 , שדן מדוע אין מועילה שליחות במצוות. כגון, ראובן אינו יכול לשבת בסוכה במקום שמעון, הוא אינו יכול לאכול מצה במקומו של שמעון וכד'. מיישב הקצות, שיש לחלק בין מצוה שנעשית ע"י פעולה למצוה שנעשית ללא מעשה: "והנראה לענ"ד בזה, כיוון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשיה, דאז ה"ל מעשה שלוחו כמותו, אבל במידי דליכא עשיה - לא אמרינן שליח של אדם כמותו".

הקצות מבסס את שיטתו על דברי הרא"ש -
הגמ' 7 מסתפקת, האם בעל יכול להפר את נדרי אשתו רק אם הוא שמע את הנדר או אפילו אם לא שמע יכול להפר מספק שמא נדרה, האם דברי הכתוב 'ושמע אישה' 8 זהו תנאי ביכולת ההפרה או לא. ומוכיחה הגמ' שאין צורך בשמיעה, שמצינו ששלוחו של הבעל יכול להפר אם הוא שומע את הנדר של אשת המשלח. רואים, אם כן, שגם ללא שמיעת הבעל ניתן להפר. ומקשה הרא"ש 9 - איך ישנה מכאן ראיה שאין צורך בשמיעה? יתכן שנדרשת שמיעה, והיא אכן קיימת כאן, שהרי השליח שמע! וכשם שמועילה שליחותו להפרה, כך מועילה שליחותו לשמיעה! ומיישב הרא"ש -
"ושמיעת האפוטרופוס אינה כשמיעת הבעל, ואעפ"י שעשאו שליח להפר, דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות".
דבריו של הרא"ש טעונים ביאור - מה איכפת לן אם השליחות היא לעשיית מעשה או למידי דממילא?

ג. שני סוגים של מצוות - בכוח ובגוף
נראה שהחילוק של הרא"ש אינו יחודי לשליחות, אלא הוא תולדה של חילוק מהותי כללי, שמצאנו במצוות ועבירות.
המצוות מתחלקות לשני חלקים:
* מצוות הנעשות בכוחו של האדם.
* מצוות הנעשות בגופו של האדם.
נבהיר את החילוק באמצעות דברי ר' חיים -
בגמ' 10 מבואר, שעל שלוש עבירות יש דין יהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. והמקור: עבודה זרה - "ואהבת... בכל נפשך" 11 . שפיכות דמים - מסברא, "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דחברך סומק טפי". כלומר, אין מקום לעשות מעשה ולהרוג מישהו אחר, כדי להציל את נפשך, דמנין שיש לך עדיפות על פני חברך. גילוי עריות - לומדים היקש משפיכות דמים - "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה" 12 .
התוס' 13 מחדש, שדין יהרג ואל יעבור בגילוי עריות הינו רק באיש ולא באישה. והטעם - כיוון שהיא אינה עושה מעשה, לא חלה לגביה חומרה זו.
והמקור לחילוק זה - משפיכות דמים. כשם שלגבי רוצח אין דין יהרג ואל יעבור, אלא רק אם עושה מעשה, אף גילוי עריות - שלמדים משפיכות דמים - אינה צריכה ליהרג באינה עושה מעשה. ומנין שבשפיכות דמים כן? מסברא! הרי כל החיוב ליהרג ולא לעבור הוא בגלל סברת 'מאי חזית', וכיוון שכך, אם כופים על אדם לרצוח ללא מעשה או ליהרג - ירצח ואל יהרג, דמאי חזית שהוא יעשה מעשה ע"מ להציל את השני והוא עצמו יהרג, דילמא דמא דידיה סומק טפי!
והיאך תיתכן כפיה לרצוח ללא מעשה? כאשר אומרים לאדם 'הנח לנו לזרוק אותך ע"ג התינוק [וע"י כך הלה יהרג] או שנהרוג אותך'. כאן הנזרק אינו עושה מעשה, שהרי אחרים הם הזורקים אותו. עד כאן דברי התוס'.

מקשה ר' חיים 14 -
היאך ניתן לדמות עבירת גילוי עריות הנעשית ללא מעשה, לשפיכות דמים הנעשית ללא מעשה?! הרי חילוק גדול יש ביניהם -
בגילוי עריות אעפ"י שלא נעשה מעשה ישנה עבירה. האישה, אעפ"י שאינה עושה מעשה, היא עוברת על איסור עריות - "השוה הכתוב איש לאישה לכל עונשין שבתורה" 15 . שהרי האיסור הוא ההנאה מהערווה, ולכן לא איכפת לן שאינה עושה מעשה 16 . אולם ברציחה, הנזרק אינו עובר כלל עבירה! שהרי העבירה בשפיכות דמים היא מעשה הרציחה, הפעלת הכח של הרוצח. ולכן מי שזורק את האדם על התינוק הוא מוגדר כרוצח, ואילו הנזרק אינו עבריין כלל 17 .
רואים אנו בדבריו שיש שני סוגים של עבירות: עבירה הנעשית בכוחו של האדם [רציחה], ועבירה הנעשית בגופו של האדם [גילוי עריות].
ולענין מלאכת כותב בשבת, שנינו בתוספתא 18 : "אחד אוחז בקולמוס, ואחד אוחז בידו וכותב , האוחז בקולמוס - פטור, והאוחז בידו וכותב - חייב". הרי לנו שהחיוב הוא על הכח , ולא על המציאות שגופו כותב. וכן בענין מלאכת צידה, שנינו במשנה 19 : "ישב האחד על הפתח ולא מילאהו, ישב השני ומילאהו - השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו - הראשון חייב, והשני פטור . הא למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו". ויש מבארים שסיבת הפטור היא, מפני שהיושב אינו עושה מעשה בכוחו, אלא רק גופו צד בדרך של ממילא. מאידך - לא שמענו שהיושב בסוכה לפני כניסת החג, צריך לצאת לאחר צאת הכוכבים ולחזור ולהכנס. נראה, אם כן, שגדר מצות ישיבה בסוכה היא על גופו , שהוא ימצא בסוכה, והיא לא דין על כוחו ופעולתו של האדם 20 .

ד. ביאור הרא"ש ורש"י לאור יסוד זה
לפי היסוד הנ"ל נוכל להבין בשופי את דברי הרא"ש -
בשלמא לגבי חלות שנוצרת ע"י פעולה הנובעת מכוחו של אדם, חידשה התורה שכוחו של השליח נזקף לזכות המשלח. אולם אם נרצה לומר שקיים דין שליחות גם בחלות דממילא, שלא נוצרת ע"י כוחו של האדם אלא ע"י גופו, נצטרך להגדיר שגופו של השליח חשיב כגופו של המשלח. חידוש זה הוא כמובן מרחיק לכת, וכדי לחדשו צריך הוכחה שאכן קיימת שליחות כזו. ובתורה לא מצאנו אלא רק שליחות באופן הראשון. שהרי מקור דין שליחות הוא משחיטת הפסח, מהפרשת תרומה ומנתינת גט 21 . בשלוש אלה עסקינן בחלויות הנובעות מכוחו ועשייתו של האדם. ממילא לא נתחדש לנו אלא רק שכח השליח ככח המשלח, אולם לומר שגוף השליח כגוף המשלח - לא שמענו, וממילא לא אמרינן הכי.
ומכאן נשוב לדברי רש"י בדין עבד כנעני -
ראינו, שלמרות שנותן הכסף הוא שלוחו של המקדש, בכל זאת הוא אינו יכול לקדש בכספו את האישה למשלח [לולא דין ע"כ].
ומהו החסרון כאן? עפ"י כל דברינו הנ"ל העניין מבואר -
שליחות אינה מועילה אלא על פעולות הנובעות מכח של האדם. לכן אפשר לשלוח שליח לבצע את פעולת הקידושין. אולם א"א שדין שליחות יחשיב את כספו של השליח ככספו של המשלח, שהרי אין זו פעולה, אלא מציאות. וכשם שגוף השליח לא נעשה כגוף המשלח, כך גם כספו של השליח לא נעשה כספו של המשלח.

פרק שני
א. קושיית התורת גיטין
שנינו במשנה 22 , שהאומר 'כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי' - הרי אלו יכתבו ויתנו. ותמהים הראשונים שם - הרי הנייר שעליו נכתב הגט צריך להיות של הבעל 23 , ואם כך איך השומע יכול לכתוב על נייר שלו, ולתת את הגט לאישה 24 !
האחרונים 25 מיישבים, שדין השליחות מועיל אף לגבי הנייר - כיוון שהשומע נעשה שליח, הוא יכול לכתוב על נייר שלו, וחשיב ככותב על נייר של המגרש! ו'התורת גיטין' 26 תמה - הרי הבעלות על הנייר אינה פעולה, וא"כ לא מועילה שליחות לעניין זה! וכמו שרואים להדיא ברש"י אצלנו שכספו של השליח אינו חשיב ככספו של המשלח 27 !
לשם יישוב הקושיא נוסיף להתבונן בעניין חלויות הנוצרות ע"י עשייה, ובאלו הנעשות בדרך של ממילא.

ב. מצוות המורכבות מכוחו ומגופו
עסקנו עד כאן במצוות שנוצרות ע"י כוחו של אדם, ובמצוות שאדם מקיים בגופו. ואמנם ישנן מצוות שמורכבות מזה ומזה. כגון, הנחת תפילין. ישנם שני חלקים במצוה: האחד - פעולת הקשירה, והשני - מציאות התפילין על היד ועל הראש. מבאר הקצות, שאת מעשה ההנחה אפשר לעשות ע"י שליח, שהרי זוהי פעולה. אולם הימצאותם של התפילין חייבת להיות דווקא על האדם עצמו. שהרי התורה קבעה מקום להנחתם, ולגבי כך לא שייכת שליחות, דגופו של השליח אינו נחשב לגופו של המשלח, וכנ"ל.
וכן הוא הביאור בכל המצוות שנאמר לגביהן 'שומע כעונה' 28 . כגון, תקיעה בשופר, קידוש וכד'. דלכאורה הדבר תמוה - אם השומע יוצא מדין שליחות, אז הוא לא צריך כלל לשמוע !ואם אין כאן דין שליחות, היאך יוצא בשמיעה מפי אחר?! אלא שגם כאן יש שני חלקים: האחד - מעשה האמירה והתקיעה, השני - השמיעה. לגבי המעשה שייכת שליחות. ולגבי השמיעה, לא שייכת שליחות [דאוזן השליח אינה אוזן המשלח], ולכן בעינן שהוא ישמע ממש 29 .

ג. פרטים שאינם פעולה - ומועילה שליחות!
עתה נוסיף נדבך בעניין זה, ונראה שלפעמים ישנם פרטים במצוה, ששליחות אינה אמורה לחול לגביהם [שהם אינם פעולות!], ובכל זאת היא מועילה בהם -
הדין הוא, שהקורא את המגילה צריך לקוראה דווקא מתוך ספר, ולא בע"פ 30 . שואל החזו"א 31 - א"כ איך השומע את המגילה יוצא ידי חובתו? בשלמא פעולת הקריאה מועילה מדין שליחות. השמיעה - הוא שומע בעצמו. אבל היאך הוא מקיים את הדין של 'ספר'?! הרי זה דין שלגביו לא מועילה שליחות, שהרי אין זו פעולה! ספרו של הקורא אינו יכול להיחשב כספרו של השומע!
וצ"ל, שדין 'ספר' אינו דין שלישי, העומד בפני עצמו. אלא זהו פרט בהלכות הקריאה - הקורא צריך לקרוא מתוך ספר. וכיוון שלגבי הקריאה מועילה שליחות, ממילא מועילה השליחות אף לגבי הפרט של 'ספר'.
ומכאן נחזור ליישב את קושיית ה'תורת גיטין' -
הדין שהבאנו, שהנייר צריך להיות של הבעל, אינו דין שעומד בפני עצמו, אלא זהו חלק מדין 'ונתן' [ובאמת אין מקור אחר, שממנו ניתן ללמוד דין זה]. ש'נתינה' פירושה העברת בעלות מהנותן למקבל, דאל"ה אין זו נתינה אלא הושטה גרידא. וכיוון שזהו מרכיב של דין הנתינה, שלגביה מועילה שליחות, הרי שמועילה שליחות אף לגביו, כדברינו לעיל לעניין קריאת המגילה.
וכן המקדש על היין מוציא את השומעים ידי חובתם, למרות שהם אינם שותים מהיין, דשתיית היין היא פרט במעשה הקידוש.
אלא שאם כך, היה מקום לומר שתועיל השליחות גם לעניין כסף הקידושין. שהרי הצורך שהכסף יהיה של הבעל נובע לכאורה מחיוב נתינת כסף מהמקדש למתקדשת. וכיוון שלגבי הנתינה מועילה שליחות, היא אמורה להיות בעלת תוקף גם כשהכסף של השליח.
וניתן לומר, שלפי הבנתו של הט"ז 32 את מהותו של קניין כסף, שזהו מעשה קניין גרידא, אז באמת הצורך בבעלות על הכסף הוא פרט בנתינה, ומועילה שליחות. אבל לשיטת הסמ"ע 33 , שקניין כסף מועיל מדין 'כסף החוזר' - נתינת הכסף מחייבת בהשבת תמורתו, והחפץ נקנה לבעלים של הכסף בתורת התמורה והתשלום של שיווי הכסף - כאן הצורך בבעלות אינו פרט בנתינה, אלא הוא עניין מהותי, שלא ניתן להכלילו במעשה הנתינה. שהרי זוהי מהות הקניין - החפץ נקנה לבעלים של הכסף, וכיוון שכספו של השליח אינו יכול להיגדר ככספו של המשלח, ממילא המשלח אינו קונה.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* ישנן מצוות ועבירות הנעשות ע"י כוחו של האדם, וישנן שנעשות ע"י גופו.
* החידוש בדין שליחות הוא, שכוחו של השליח חשיב ככוחו של המשלח.
* לכן, מצוות [וחלויות] שבגופו, א"א לעשות ע"י שליח, שגופו של השליח אינו כגופו של המשלח.
* כנ"ל, גם בכל עניין שתלוי במציאות. כגון, כסף של השליח אינו נחשב ככספו של המשלח.
* ישנן מצוות שמורכבות מכוח ומגוף [תפילין, שופר]. בחלק המצוה שנובע מהכח - מועילה שליחות. ובחלק הנובע מהגוף - לא מועילה שליחות.
* ישנם פרטים בחלויות, שהם מציאויות ולא פעולות, ובכל זאת מועילה בהם שליחות, דפרטים אלו נכללים בפעולות.
* לכן, שליח יכול לכתוב גט לאשת המשלח על נייר של עצמו, למרות שבעינן נייר של המגרש, דהדרישה לבעלות זו היא פרט מדין הנתינה.
* [עפ"י הנ"ל] לט"ז, שקניין כסף הוא מעשה קניין גרידא, מועילה שליחות בקניינים, אפי' אם הכסף הוא של השליח.


^ 1. קידושין ז ע"א
^ 2. כב ע"ב
^ 3. ועיין באריכות בשיעור 'קנין סודר ע"י עדים' פרק שני אותיות ד, ה, שתי אפשרויות בהבנת צורך זה.
^ 4. הל' אישות פ"ה כב
^ 5. ובשיטת הרמב"ם יש לעיין – האם סובר שמועילה שליחות גם באופן זה, ולכן אינו מעמיד כרש"י, או שסובר כרש"י לחלוטין, אלא שמביא אוקימתא נוספת. ובשו"ע (אבן העזר סי' כט ה) נראה כאפשרות השניה, דהוא מביא את שתי האוקימתות: "אמר לה 'הילך דינר משלי והתקדשי לפלוני', ואותו פלוני עשאו שליח, או שלא עשאו שליח, ואמר לה אותו פלוני 'התקדשי לי במנה שנתן ליך פלוני', הרי זו מקודשת".
^ 6. סי' קפב א
^ 7. נדרים עב ע"ב
^ 8. במדבר ל ח
^ 9. בפירושו על הגמ' שם.
^ 10. סנהדרין עד ע"א
^ 11. דברים ו ה
^ 12. שם כב כו
^ 13. שם ע"ב, ד"ה והא אסתר
^ 14. הל' יסודי התורה פ"ה א, ד"ה ועוד י"ל
^ 15. קידושין לה ע"א
^ 16. ועיין רש"י ויקרא יח ו, כט – לימוד מפורש גם על האישה.
^ 17. ועיי"ש שם, שמבאר שכוונת התוס' היא, שאם היה ציור של עבירת רציחה ללא מעשה, לא היה חייב למסור את הנפש (עפ"י הסברא הנ"ל).
^ 18. שבת פי"ב י, לפי נוסח הגר"א.
^ 19. שם קו ע"ב
^ 20. בדרך כלל גדרה של כל מצוה הוא ברור. ובמצוות אחדות יש להסתפק. כגון, מצות ארבעת המינים – האם מציאות האחיזה היא המצוה, או שאנו מצווים על מעשה הנטילה.
^ 21. קידושין מא
^ 22. גיטין סו ע"א
^ 23. עיין תוס' גיטין כב ע"ב, ד"ה והא, וברש"י שם על המשנה, ד"ה כותבת, ושו"ע אבה"ע סי' קכ א.
^ 24. והרמ"ה (מובא בטור, אבן העזר סי' קכ) מיישב, שבזמן נתינת הגט לאישה היא זוכה בגט עבור הבעל, וחוזרת ומתגרשת בו. והרמב"ן מעמיד שהשליח קונה נייר, וזוכה בו עבור הבעל.
^ 25. עיין בחלקת מחוקק אבן העזר סי' קכ סק"א, ובפר"ח ובב"ש שם.
^ 26. ביאורים על אבן העזר שם, ד"ה ועיין
^ 27. ואם נאמר שהרמב"ם חולק על רש"י (לעיל הערה 5) – יוצא שסובר שמועילה שליחות גם בכה"ג, ולא קשה על אחרונים אלו.
^ 28. סוכה לח ע"ב
^ 29. וראיה שבמצוות אלו של 'שומע כעונה' ישנו גם גדר של שליחות – הר"ן כותב (ראש השנה ז ע"ב, ד"ה אבל), שאף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, השומע הבדלה בבית כנסת יכול להבדיל בביתו. והטעם – הוא אינו רוצה שהמבדיל יהיה שלוחו, ממילא הוא אינו יוצא ידי חובה בהבדלתו, שהרי שליחות צריכה רצון [שלא כרשב"ם, הסובר שלמ"ד מצוות אין צריכות כוונה ג"כ לא יוצא י"ח, אם מתכוון להדיא שלא לצאת].
^ 30. משנה מגילה יז ע"א
^ 31. הוא מקשה זאת על בית הלוי, הסובר שכהן אינו יכול להוציא את חבירו בברכת כהנים, כיוון שדין 'קול רם' אינו יכול להיעשות ע"י שליח.
^ 32. חו"מ סי' קצ סק"א
^ 33. שם. ועיין באריכות בשיעור 'קנין כסף'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il