בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מגילת רות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

שם שמים בכל מציאות החיים

מה בין דוד לדואג האדומי?

ממגילת רות אנו למדים על הופעת שם שמים בכל מציאות החיים, בכל הרבדים - הנפשי, המוסרי, הפרטי והלאומי. דואג האדומי, שחשש מהצטרפותו של דוד לקהל ישראל, חשש מהופעתה של תורת חיים, תורה של חסד ואהבת הבריות.

undefined

הרב אלישע וישליצקי זצ"ל

ד' סיון תשס"ג
10 דק' קריאה 35 דק' צפיה
ראשי פרקים:
תורתו של דואג - מן השפה ולחוץ
דביקות
דביקות - במקום בו גילה ה' את רצונו
התחברות עם הלאום, ומתוך כך עם התורה
שם שמים בכל מציאות החיים
ה' עמכם
פרשת גאולת השדה - החפץ, הרצון והעוז
פיסגת חג השבועות
הזהות הלאומית - הבסיס לקיום התורה
תורת ארץ ישראל
האמת והיופי
מקורו של היאוש, והארתה של תורת ארץ ישראל
אבות ובנים

א. תורתו של דואג - מן השפה ולחוץ
במסכת יבמות 1 עוסקת הגמרא בפגישה של שאול עם דוד לאחר המלחמה עם גליית, ותוך כדי הדברים מתחדד העימות בין דמותו של דוד, הבא מרות המואביה, לבין דמותו של דואג האדומי:
אמר לו (לשאול) דואג האדומי, עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל אם לאו, מאי טעמא דקאתי מרות המואביה. אמר לו אבנר תנינא, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית... דמפרש טעמא דקרא על אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים! אישתיק.

שני מישורים קיימים בטענתו של דואג שדוד אינו ראוי לבוא בקהל משום שבא ממואב. המישור הפשוט הוא המישור ההלכתי, אבל באמת הדיון ההלכתי הוא רק כיסוי לדיון עמוק יותר. זהו דיון נוקב בשאלה מה היא בעצם תורה, מהו החידוש של התופעה שנקראת מעמד הר סיני. הגמרא 2 מתארת את דואג כאדם גדול בתורה, יודע לשאול שאלות קשות מאוד, ואין אדם שיכול להתמודד עם שאלותיו. התשובה הלמדנית לשאלתו של דואג היא "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית - דרכו של האיש לקדם ואין דרכה אל האשה לקדם". אולם, לדואג יש עדיין בעיה. אם הבעיה שבגללה פסלנו את המואבים ולא את המואביות היא שאשה אין דרכה לקדם אנשים, היה אפשר לפתור אותה בצורה פשוטה - לעשות מחיצה, האנשים היו הולכים לקראת אנשים והנשים לקראת נשים. בהמשך הגמרא היא מתארת כיצד אף אחד לא ידע לענות על קושייתו של דואג, עד שהגמרא מוצאת את התשובה:
הכא תרגמו כל כבודה בת מלך פנימה, במערבא אמרי ואיתימא ר' יצחק אמר קרא ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו' (דאין דרך אשה לצאת מביתה - רש"י).

דואג מטפל בבעיות מצד הביטוי החיצוני שלהם. אם אין דרכה של אשה לקדם, אז נעשה מחיצות! אבל בעיות צריך לפתור לפי העומק שלהן, לפי האופי הפנימי שלהן. אם בנפש של האשה - גם זו של המואבית - אין מקום לשדה קרב ולהליכה לקראת עם אחר, ההפרדה לא תפתור כלום. המחיצה תפתור את הטכניקה של ההפרדה, אבל לא את חוסר הצניעות בכך שבאופן נפשי פנימי אין זה מקומה של האשה.

דואג אינו יכול להבין את המושג 'פנימה', כי תורתו מבריקה, יש בה הרבה חכמה וגאונות, כמו שאומרת הגמרא 3 "ותשא בריתי עלי פיך - תורתו של דואג היא מהשפה ולחוץ". תורתו היא תורה חיצונית, של מעטפות ופתרונות במקום שבו הבעיה היא פנימית נפשית. לכן דואג אינו יכול להבין את ההבחנה בין מואבי למואבית.

ב. דביקות
דביקות - במקום בו גילה ה' את רצונו
דבר עמוק יותר מתברר בחג השבועות, אותו דואג אינו יכול להבין. דוקא מרות המואביה למדנו מהו עולם פנימי, ולכן דואג מודאג יותר, כי דוד בא מרות המואביה. נתבונן כיצד באים הדברים לידי ביטוי במגילה.
ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה : 4

השורש 'ד. ב. ק' אינו נפוץ בתנ"ך. פעם אחת שבה מופיע שורש זה היא בספר דברים 5 :
ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום.

מהי דבקות? במושגים שלנו יש הרבה דמיונות לכך, למה התורה מתכוונת?
אומרת התורה שני פסוקים לפני כן:
לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלןקיכם את אשר אנוכי מצווה אתכם.

למה דוקא כאן מדגישה התורה שאין להוסיף ואין לגרוע מדברי התורה? בדור שלנו קל להבין זאת. אדם יכול להתחבר מאוד בסוכות דוקא עם הצבע האדום, ולא עם הירוק. מאוד מושך את ליבו להוסיף לארבעת המינים עוד מין משובב עין. מבחינה סובייקטיבית - ולוּ נצא בהנחה שמדובר בכנות ולא בזיוף - נוכל לומר על הרגשתו וחווייתו שהם 'דבקות'. לכן דוקא כשהתורה עוסקת בדבקות היא מדגישה 'לא תוסיפו ולא תגרעו'. במקום שבו הקב"ה גילה את רצונו - שם תידבק, במקום שבו אתה ממציא מעצמך סוג של חוויה - אין שום דביקות.

התחברות עם הלאום, ומתוך כך עם התורה
נמשיך בפסוקים:
ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך, ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחרייך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי:

אומר המדרש רבה במקום:
כיון ששמעה נעמי כך התחילה סודרת לה הלכות גרים. אמרה לה בתי אין דרכן של בנות ישראל ללכת לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות של גויים, אמרה לה אל אשר תלכי אלך. אין דרכם של ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה, אמרה לה באשר תליני אלין. עמך עמי אלו ענשים ואזהרות, ואלהיך אלהי שאר מצוות.

נעמי אומרת לרות: את הולכת להתחבר עם האומה הישראלית, לגלות למפרע שהנשמה שלך עמדה על הר סיני. הלכות גרים לא מתחילות מסעיף מסויים בשולחן ערוך, אלא בשאלה היסודית - עם מה את רוצה להזדהות? את צריכה לוותר על עולמך התרבותי, על מה שהיה מקובל במקום ממנו באת. את באה להזדהות ולהתחבר עם האומה בהיבט הלאומי של החיבור הזה, ומתוכו לקבל את מצוותיה. קודם כל 'עמך עמי' ומתוך כך 'אלוקייך אלוקי', את צריכה להתנתק מכל האופי התרבותי של האומה בה היית עד היום.

ההבדל בין בית שיש בו מזוזה לבית שאין בו מזוזה אינו הבדל במספר הברכות שאדם יקבל מכח המזוזה שבביתו, או הבדל בשמירה שהמזוזה תתן לו. כל ההבדלים הללו הנובעים מההבדל העיקרי. כאשר אדם נמצא בבית עם מזוזה - החיים שלו הם חיים אחרים, שמירת הלשון שלו היא אחרת. במובן הזה יש הבדל גדול בין דוד לבין דואג.

הקב"ה שואל את דואג מה אתה עושה כשאתה מגיע לפרשת לשון הרע, איזו 'חבורה' אתה נותן שם 6 ? המבחן של שמירת הלשון אינו רק ברבים ובחברה, המבחן היותר נוקב הוא בבית. מן הסתם, בבית שיש בו מזוזה תהיה יותר שמירת הלשון, יהיה בו פחות דואג ויותר דוד. יהיה בו יותר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". נעמי אומרת לרות שמהלך של גרות משמעותו לעבור שינוי בכל החיים. האם את מוכנה?

נאמר 'ורות דבקה בה', נאמר 'ואתם הדבקים', כי הסוג הזה של החיבור של האומה לאלוקיה, של האומה לתורותיה, הוא סוג של חיבור כל כך טבעי ופנימי. הכל בא מרצונה הפנימי של רות, והרצון הפנימי הזה הוא קטרוג גדול על דואג, על תורתו של דואג שהיא תורה חצונית, שיש בה התנשאות ופסילה, תורה שיש בה צרות עין, תורה שיש בה קנאה. מההיבט הזה, מי שבא מרות המואביה שייך בעצם היותו לדבקות של רות המואביה, לכן דוד מהווה קטרוג על דואג.

ג. שם שמים בכל מציאות החיים
ה' עמכם
והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'.

המשנה האחרונה במסכת ברכות אומרת:
משקלקלו המינים התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם, והתקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם, שנאמר והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה', ואומר ה' עמך גיבור החיל, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך.

הבן איש חי מסביר שהמשנה באה לומר את הרעיון של הזכרת שם שמים בהדרגה: היינו יכולים לחשוב שבועז אמר לקוצרים ה' עמכם כי הוא רצה לברך את התבואה ואת הקצירה, ולכן יש ללמוד מגדעון. ואולי גם אצל גדעון יש סיבה מיוחדת, לכן מובא הפסוק "אל תבוז כי זקנה אמך" - תלמד מגדעון ומבועז. ועדיין היה אפשר לחשוב שלא בכל מקום אפשר להזכיר את שם ה'. נניח שאני פוגש את חבר שלי ברחוב, האם לומר לו "יברכך ה'"? האם אין בכל צד של חילול והקטנת שם שמים? בבית מדרש ובלימוד פסוקים ניחא, אבל להזכיר שם שמים בפגישה סתמית בין אדם לאדם? "עת לעשות לה'". לא חיו שם שמים במציאות החברתית, שם שמים לא היה שגור בפיהם, ובועז הוא זה שבא ואומר "ה' עמכם" (אגב, רש"י כותב שהמשנה לא עוסקת בהכרח במושג "ה' עמכם" אלא באמירת שלום, שגם הוא אחד משמותיו של הקב"ה - לא 'היי' ו'ביי'...).

כאשר אהרון הכהן היה פוגש באדם רשע הוא היה אומר לו שלום, ולמחרת כשאותו אדם היה מבקש לעבור עבירה הוא היה נזכר באהרון ובשלום שנתן לו ומתבייש, וכך השיב אהרון הכהן רבים מעוון 7 . יש הרבה אנשים שחושבים שהם יודעים מיהו רשע, יכול להיות שכאשר הם יראו אותו בצד אחד הם יעברו מיד לצד השני, וכמובן לא עולה בדעתם לומר לו שלום. אהרון היה כל כך צדיק, "תורת אמת היתה בפיו ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון" 8 . כאשר אהרון אמר את המילה 'שלום' לרשע הוא אמר לו בעצם: גם אתה שייך לאלוקים בפנימיותך, אתה מבקש לעבור עבירה ולשון הרע, אתה מבקש לקנא ולהיות צר עין - זו בקשה חיצונית, שאינה מבטאת את עצמיותך. השלום שמבטא את שייכותך לה' במקום יותר אמיתי.

בועז אומר "ה' עמכם" ומתוך הזכרת שם שמים הוא דואג לנערה: "למי הנערה הזו?" חז"ל מנסים להבין מדוע בועז שם לב דוקא לנערה הזו? וכי דרכו של בועז להתעניין בנשים 9 המדרש מתאר שלב אחרי שלב את התנהגות הנערה, בתחום המוסרי של הלבוש, של העדינות והאצילות, של מוסר העבודה שלה. אחר כך רות שואלת אותו למה אתה מתייחס אלי בצורה מיוחדת, הרי אני נכריה, הציבור דוחה אותי? ואז בועז אומר לה - הלא שמעת, התקרבי עוד יותר, שמעתי על החסד שעשית שהתחברת לאומה הזו ומתוך כך באת לחסות תחת כנפי השכינה 10 . וכאן מתבררת הסוגיא של רות המואביה.

פרשת גאולת השדה - החפץ, הרצון והעוז
בועז אומר לרות שיש גואל יותר קרוב וממילא מתאים ממנו:
אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך ואגאלך אנוכי.

לפי המלבי"ם, גם המילה 'חפץ' קשורה אל הדביקות. המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין רצון לחפץ: הרצון הוא 'תכונה מחשבית', והחפץ הוא 'תכונה נפשית'. הגדרת הרצון היא "שמחשבתו מסכים אל הדבר ובוחר בו", והגדרת החפץ היא "שיש לו אל הדבר נטייה נפשית על ידי שנתאווה או שחומד". מוסיף המלבי"ם לבאר שיתכן אדם שרוצה בדבר אך לא חפץ בו, ויתכן להיפך. יתכן אדם שמבין במחשבתו את הערך של דבר מסויים, מהבנת הערך באה ההתעוררות למעשה, אך הוא לא עושה את הדברים בחשק ובחמדה. ויש מצב הפוך, אדם חפץ וחומד וחושק, אבל הוא לא רוצה. אם היינו שואלים ומבודדים ממנו את כח ההשפעה הרגשי, והיינו שואלים אותו - האם זה אמיתי? האם אתה באמת רוצה לדבר לשון הרע? הוא היה אומר 'לא'. אומר בועז ל'פלוני אלמוני' הגואל - יש עניין בהישארות הנפש, יש עניין להקים שם, יש עניין ביבום. אתה חפץ להקים שם למת? האם אתה חפץ במצווה, חפץ בהישארות הנפש? פלוני אלמוני מסכים בתחילה לגאול את השדה, ואז אומר לו בועז דע לך "ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו". עם השדה אתה מקבל גם את רות, כי אתה צריך לגאול את שם המת.
ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי, גאל לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול.

"לא אוכל לגאול". אני מאוד רוצה לגאול, אפילו מאוד חפץ, אבל איני יכול "פן אשחית את נחלתי". ההלכה של שמואל ובית דינו "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" היתה רופפת בידם, היא לא נתפסה עדיין בציבור. יגידו עלי שהתחתנתי עם מואבית, והיא פסולה לבוא בקהל, ואני "אילם בדברי תורה" 11 . אני לא 'בועז' - אין לי עוז, יש לי אילמות, אני חיוור.

פיסגת חג השבועות
מתוך החלישות הזו של הגואל הוא אומר "לא אוכל לגאול לי ". אנחנו נאמר לגואל - כשאתה תגאל את רות אתה לא גואל לך! אתה גואל לאחיך, אתה גואל את הנשמה שלו, לא מדובר במשהו ששייך באופן פרטי ואנוכי לך! התורה לא באה לעולם בשביל לספק את הרצונות הפרטיים של כל אדם, לעשות אותו זחוח דעת, מרגיש טוב, מרגיש שעולמו בגן עדן מסודר. היא לא באה לעשות חיים קלים ומנוחה, אלא לתת לו משימות ואתגרים, לומר לאדם שיאמר שלום לזולת, שיתרום ויתן ויהיה איכפת לו מהזולת! נשים לב מתי אנחנו קוראים את מגילת רות - אחרי לילה שלם של לימוד! המגילה היא הפיסגה של הפיסגה! מה יש בעצם במגילת רות, איזו רוחניות יש בה? איזו דבקות באלוקים יש במגילה הזו? כולה אמת. אמת בנפש, אמת בחיים, אמת בעולם המוסרי, אמת באידיאליסטיות הצרופה של בועז, ולכן הוא מקים שם למת. במקום שבו שה'פלוני אלמוני' מברר שאין לו כח להרים את המשימה הזו - שם נמצא בועז.

הזהות הלאומית - בסיס לקיום התורה
"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". מעמד הר סיני לא בא לחדש תורה של דואג, צניעות חיצונית בלבד ועולם הלכתי ומצומצמם, אלא לחדש את מושג הופעת התורה בחיי הציבור, בחיי המשפחה ובחיי האומה. כך מתאר המדרש 12 את דמותם של מחלון וכיליון, שנקראו בדברי הימים יואש ושרף:
יואש שנתייאשו מארץ ישראל, ושרף ששרפו את התורה. ר' מנחמא בשם ר' אחא וכי שרפו? אלא ללמדך שכל מי שביטל מן התורה דבר אחד כאילו שרפה. אשר בעלו למואב, שנשאו נשים מואביות, ושהניחו ישראל ונסתפחו בשדה מואב.

מחלון וכיליון התנכרו לארץ, לעם ולדור. במילים אחרות, הם טשטשו את הזהות הלאומית, וטשטוש זה נחשב 'ביטול דבר אחד מן התורה'. במגילת רות מתברר מה מעמד הר סיני בא לעשות לעולם. מזה פחד דואג. דוד המלך שיודע לכוון איפה בית המקדש הוא יהיה מלך ישראל, דוד המלך שהקים את מלכות ישראל יקים מלכות שתתמודד עם שמירת הלשון, שתתמודד עם אמירת שלום, שתתמודד עם חסד וצדק, שתתמודד עם מערכת משפטית מקורית עברית. עם כל האחריות הזו ועם כל הופעת התורה בכל חלקי החיים והמציאות - דואג מאוד מודאג.

תורת ארץ ישראל
האמת והיופי
נסיים בדברים שכותב הרב קוק זצ"ל 13 :
"וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל" (מדרש רבה). בכל דור היינו צריכים לחבב הרבה תורת אדץ ישראל. וביותר אנו צריכים לזה בדורנו, דור הנבילה והתחיה, בן הזמן של האפילה והאורה, היאוש והגבורה. בשבילו אנו צריכים סם חיים דוקא מתורת ארץ ישראל. אנו צריכים להראות לו את האמת והבהירות שיש באוצרנו האלהי, בדעותיה והגיונותיה של תורת אמת, ואת היפה והנשגב, הנעם וההוד שיש במצותיה המעשיות, ובתיאור הליכות החיים כולם שעל פיה ובתוכה, כמה היא תורת אמת ותורת חיים גם יחד, לזה צריכים אנחנו לטעום ולהטעים טעמה של תורה מעומקה ויסודה, וזה לא אפשר לחוש, להשיג ולהרגיש, כי אם בארץ ישראל.

"בכל דור היינו צריכים לחבב הרבה תורת ארץ ישראל" - מי שקורא את דברי החתם סופר 14 בסוגיית הציפיה לישועה, רואה כיצד מתאר אדם שאינו חי בארץ מה הוא מפסיד בתורתו בעוצמתו ובגדלותו. כל זה שייך לכל דור "וביותר אנו צריכים לזה בדורינו, דור הנבילה והתחיה, בן הזמן של האפילה והאורה, היאוש והגבורה". מהרבה דברים אפשר להתייאש: יש מי שמתייאש מארץ ישראל, יש מי שמתייאש מעם ישראל, יש מי שמתייאש מהחיים. מאיזה מקום בנפש נובע היאוש?

מקורו של היאוש, והארתה של תורת ארץ ישראל
כשאני מודד כל דבר לפי המבט השטחי שלי, לפי המבט האנוכי שלי, לפי המבט הסובייקטיבי - אז כל דבר שנמצא במציאות צריך לשרת אותי, ובשעה שהוא לא ממלא את ציפיותי אני מתייאש. תורת ארץ ישראל אינה תורת הסיפוקים האישיים, היא לא תורת הפתרונות הסובייקטיביים, יש בה אמת מוחלטת. היא צריכה להתגלות יחד עם גבורה, עם עוצמה פנימית "בשבילו אנו צריכים סם חיים דוקא מתורת ארץ ישראל". איך? אנו צריכים להראות לו את האמת והבהירות שיש באוצרנו האלוקי... ואת היפה והנשגב". אנו צריכים קודם כל את האמת, היפה והנשגב אינם תנאי, אבל המציאות היא שבאמת הגדולה יש גם נועם, גם נוי, יש בה גם נשגב "ובתיאור הליכות החיים כולם שעל פיה ובתוכה". הליכות והלכות. הרבי מקוצק אומר שדרך ארץ לא רק קדמה לתורה, היא גם הקדמה ובסיס לתורה. העולם הנפשי, החברתי והמוסרי הם חלק מהתשתית שעליה צומחות אחר כך קומות רוחניות נוספות.

"כמה היא תורת אמת ותורת חיים גם יחד, לזה צריכים אנחנו לטעום ולהטעים" - אנחנו צריכים ללמוד וללמד, לגדול באופן פנימי לא כדי שמישהו מבחוץ יראה, אבל תורה אמיתית מכרזת על לומדיה. "טעמה של תורה מעומקה ויסודה, וזה לא אפשר לחוש, להרגיש ולהשיג כי אם בארץ ישראל".

אבות ובנים
לפני מעמד הר סיני, כל כך מתאים לפגוש את המושג "אתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" דרך לימוד אבות ובנים. יש בלימוד זה גם צער וגעגועים לדמותו של אליהו הנביא, להשבת לב אבות על בנים וללב בנים על אבותם - וגם חלק מתורת החיים, יש בו את היסוד שהרב מכנה במאמר הדור "היסוד המבטא את המסורת, את המורשת, את ערך אבות" ואת היסוד המבטא את הצד הנערי הרענן המחדש. יסודות אלו אינם שני עולמות שצריך להכריע ביניהם, אין ביניהם שום סתירה וקריעה. דור שזקוק לסם חיים אינו זקוק לקטלוגים ולהבחנות מלאכותיות, הוא זקוק לחיבור בין הכוחות, לחיבור בין אבות ובנים 15 .


^ 1 עו ע"ב.
^ 2 סנהדרין קו ע"ב.
^ 3 שם.
^ 4 רות א, יד.
^ 5 ד, ד.^ 6 סנהדרין קו ע"ב.
^ 7 אבות דר' נתן, פרק י"ב.
^ 8 עיין סנהדרין ו ע"ב.
^ 9 שבת קי"ד ע"ב ובמדרש רבה במקום.
^ 10 מדרש רבה לרות, ב, יא.
^ 11 שם ד, א.
^ 12 שם, בסוף פסוק א, א.
^ 13 אורות התורה יג, ב.
^ 14 בחידושיו לשבת לא ע"א.
^ 15 שיחה זו נאמרה במעמד לימוד "אבות ובנים".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il