בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וילך
לחץ להקדשת שיעור זה
כולל גם ענייני תשובה

מצוות התשובה

◆ערבות הדדית ◆וגילו ברעדה ◆ דרגות התשובה ◆מצות התשובה ◆ "כי קרוב אליך הדבר מאד" ◆ התורה והמצוות הם חיינו ◆ ייחודיות בקיום התורה והמצוות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ו אלול תשס"ז
13 דק' קריאה 40 דק' צפיה
ערבות הדדית
אנחנו במוצאי שבת האחרונה של השנה. נכנסנו השבוע לראש השנה של יום הדין. נאמר בפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם" (דברים כט ,ט). זה אמור לחול גם על יום הדין "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם", "כולכם" בלי יוצא מן הכלל. "ראשיכם שבטיכם ושטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם כל איש ישראל" וגו' (שם, י). וההמשך: "הנסתרת לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את דברי התורה הזאת" (שם כט). למה נקוד על "לנו ולבנינו" - לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן וקיבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה. יש בזה מחלוקת תנאים (סנהדרין מג ע"ב) האם הקב"ה לא ענש רק על הנגלות משנכנסו לארץ ישראל, או שמשנכנסו לארץ ישראל הקב"ה ענש גם על הנסתרות. הנסתרות לא רק לה' אלוקינו. כל זה היה פעם, לפני שנכנסו לארץ ישראל, אבל ברגע שנכנסו לארץ ישראל הנסתרות גם לנו ולבנינו, אנחנו ערבים זה לזה גם על הדברים הנסתרים.
זה תלוי בחקירה שהרב עמד עליה האם מצוות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז), נובעת ממצות הערבות, או הערבות "כל ישראל ערבים זה לזה" (סנהדרין כז ע"ב) נובעת מ"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". אם מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" היא הגורמת לזה שכל ישראל ערבים זה לזה, כי אתה חייב להוכיח ואם לא הוכחת אז אתה ערב ואחראי, אז אם כן רק על הנגלות הקב"ה ענש כי אנחנו לא יכולים להוכיח על הנסתרות. אבל אם מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" נובעת ממצוות הערבות, מהיות כל ישראל ערבים זה לזה, וכיוון שאנחנו עם אחד ויש לנו אחריות הדדית, לכן אנחנו צריכים להוכיח. אם כן לא ההוכחה יוצרת את הערבות אלא המציאות שאנחנו מקושרים זה לזה, והתנהגותו של אחד קובעת גם לגבי השני, גם אם הוא עושה דברים בסתר אנחנו ערבים, כי עם ישראל הוא מציאות אחת כשנכנסים לארץ ישראל.
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כלומר שבעניין הנגלות האחריות הרבה יותר גדולה והערבות הרבה יותר חמורה. גם על הנסתרות יש אחריות, אבל לא באותה מידה כמו הנגלות. ולכן כאשר אנחנו באים להתפלל בראש השנה ולפני ראש השנה לא מספיק שנתפלל על עצמנו שאנחנו נתעלה, שאנחנו נתקדם, שאנחנו נשקוד על התורה, שהקב"ה יסלח לכל אחד ואחד על עוונותיו, זה לא מספיק. כדי שתהיה לנו סליחה אנחנו צריכים שהקב"ה יסלח לכל ישראל. אם הוא לא סלח לאחרים אנחנו ערבים. על כן הבקשה צריכה להיות כללית. אנחנו כולנו בספינה אחת ואם אחד לא מתנהג כהוגן כולם סובלים מזה, לא רק הוא. אמנם החוטא בעצמו סובל יותר מכולם, אבל גם האחרים. ועל כן אלו ימים של נשיאה בעול הציבור. אמנם ריבונו של עולם דן כל יחיד ויחיד בראש השנה "כבקרת רועה עדרו" (מנוסח התפילה) "כבני מרון" (ראש השנה טז ע"א), נכנסים אחד אחד כמו שמונים במעשר בהמה, עושים פתח קטן בדיר ורק אחד יכול לעבור וכל אחד נידון לעצמו, אבל בכל זאת הקב"ה דן גם את כולם ביחד שנאמר: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים לג, טו). כלומר יש כאן גם דין משותף וגם דין פרטי.
יש שם דעה בגמרא (יח ע"א) "כמעלות בית חורון". אני זוכר שבצעירותי שמעתי מרבי אליהו לאפיאן, שההבדל בין הנכנסים לדיר "כבקרת רועה עדרו" לבין הדוגמא שהגמרא מביאה "כמעלות בית חורון", הוא שמהדיר יכול לצאת רק כבש אחד או עז אחת ולא יכולים לצאת שניים שניים. אבל במעלות בית חורון אמנם זה שביל צר שהולכים שם אחד אחד, מצד אחד תהום ומצד שני הר, אי אפשר ללכת יותר מאחד בשביל, אבל אחד יכול לקחת על הכתפיים את השני. וזה ההבדל בין הדיר ל מעלות בית חורון. ולכן כל אחד שיש לו כתפיים צריך לקחת אתו עוד אחד, עוד אחרים על עצמו. כשהולכים לדין לא ילך האדם לבדו, אלא צריך לקחת איתו כמה שאפשר יותר אנשים . יכול לקחת שנים או שלשה, פעם ראיתי שזה שיושב על הכתפיים נושא על הכתפיים שלו עוד אחד...

"וגילו ברעדה"
הזכרתי בשבוע שעבר ולפני שבועיים שצריך לעבוד את ה' ביראה וברעדה וגם בגילה. גם בשמחה וגם ביראה. ועניינם של הימים האלה הוא דווקא דגש על היראה, כי הם נקבעו לימי הדין, ימי חשבון נפש, וימי התמרמרות עצמית שאדם בודק את עצמו ורואה מה אפשר לתקן, וזה כמובן מעורר צער ועוגמת נפש על הדברים שלא נעשו כהוגן או שהיו צריכים להיעשות ולא נעשו, וההתמרמרות הזו היא ממרקת ומנקה. אך מצד שני גם שמחה, כי מעשה התשובה הוא גם מצווה, וגם ההתמרמרות הזו היא מצווה, ומצוות עושים בשמחה. אז מצטערים בשמחה... מתמרמרים ומרגישים שעושים את הדבר הנכון.
יום הדין הוא גם יום הופעת מלכותו יתברך. ולכן בתפילות אנחנו מדגישים שזה לא רק יום הדין אלא יש גם מלכויות וגם זכרונות והכול בשופר. זאת אומרת גם יום שמחה על הופעת מלכות ה' בעולם בהיותו יושב בדין, בהיותו מחלק את פרנסת העולם כולו, יום חלוקת השפע. וגם יום הדין וההחלטה כמה לתת שפע לכל אחד ואחד.

דרגות התשובה
נאמר בפרשה שלנו:
והָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה; וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. (דברים ל, א-ב)
"ושבת עד ה' אלוקיך" זו תשובה מיראה. "עד" ולא עד בכלל. אדם שב אל ה' ושומע בקול ה' וכבר אחרי התשובה הזו מיראה הקב"ה מקבל אותנו:
וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ; וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (שם ג- ה).
ואז "וּמָל ה' אֱלֹקיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (שם, ו). כלומר שלב ב', אחרי שעם ישראל ישוב בתשובה מיראה, הקב"ה ישיב אותו לארץ ישראל. כאן משתלבות התשובה והגאולה זה בזה. אנחנו שבים בתשובה והקב"ה משיב אותנו אליו לארץ ישראל. "ומל ה' אלוקיך את לבבך... לאהבה את ה' אלוקיך", כעת אנחנו בארץ ישראל ואפשר להגיע לעבודת ה' באהבה. עכשיו 'קיבצך והביאך ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבבך זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך'.
נשים לב. כתוב: "והשבות אל לבבך", זו תשובה. איזו סוג תשובה זו, התשובה הראשונה. אמרנו: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו", ולא נאמר 'ועשית את המצוות', לא נאמר עשייה אלא רק "ושמעת", ואחר כך הקב"ה "ושב את שבותך ומל ה' אל לבבך", יש כאן סייעתא דשמיא, הקב"ה מל את לבבנו, גורם שנשוב אליו באהבה, ואחרי שמל ה' אלוקיך את לבבך ואתה אוהב את ה' "וְנָתַן ה' אֱלֹקיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ" (שם, ז), זה לא נאמר מקודם. לומדים מכאן שבאים לארץ ישראל ויש עדיין בעיות, ומתחזקים בארץ ישראל באהבת ה'. כלומר בהתחלה אתה מגיע לארץ ישראל ואז לאט לאט אתה מגיע לתשובה מאהבה, ואז כשמגיעים לתשובה מאהבה הקב"ה לוקח את כל האלות האלה שעדיין היו קיימות עלינו ונתנם על אויבך ועל שונאיך אשר רדפוך, וכתוצאה מזה יש עוד שלב, אחרי תשובה מאהבה "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", מקודם לא היה כתוב 'ועשית'.
"וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ (שם, ט) כאן הקב"ה מברך, כאן חלה הברכה, מקודם רק הוא מביא אותך לארץ ישראל, זה כבר דבר גדול, ועכשיו:
וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וכו' כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ; כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (שם י)
יש כאן עוד שלב מתקדם: "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". איזה סוג של תשובה יש אחרי תשובה מיראה ומאהבה - יש כנראה עוד מדרגה. בתשובה מיראה הזדונות נהפכות לשגגות (יומא פו ע"ב), כלומר אדם מכיר את גדלותו של ה', מכיר בטעות, מתחרט, מצטער על מה שהוא עשה, מקבל על עצמו שלא יעשה יותר את הדברים הללו. מתברר לו שהוא התנהג לא בסדר וזו הייתה טעות, וזו הייתה שגגה, הזדונות נהפכות לו לשגגות, אבל החזרה בתשובה לא מקדמת אותו, הוא רק תיקן, זו חזרה בתשובה מיראה. יש שלב יותר מתקדם, שהתשובה באה מאהבה. דהיינו שהחטא כל כך מצער אותו, הוא כל כך מבין את חומרת הטעות שזה דוחף אותו להיות יותר טוב, כלומר התשובה מאהבה מקדמת אותו וגורמת לו שעכשיו יהיה עוד יותר קרוב אל ה', עוד יותר אוהב את ה'. חטאו לנגדו תמיד (ע"פ תהלים נא, ה), כל הזמן הוא חושב: 'איך אני אמחוק את הקלקול הזה?' הוא לא יכול לסלוח לעצמו. זה דוחף אותו להיות יותר טוב ויותר טוב כל הזמן. זו תשובה מאהבה. כלומר, שהעבירה מקדמת אותו להיות יותר טוב. העבירה גורמת לו זכויות שמקודם לא היו לו. אז הזדונות נהפכות לזכויות.
אפשר להתחבר לה' על ידי יראה, אפשר להתחבר לה' על ידי אהבה. יש חיבורים, יש קשר לריבונו של עולם מתוך אהבה ויראה. ואפשר לשוב אל ה', להתבטל לגמרי אל ה', לא כאילו שני דברים נפרדים, אלא האדם מגיע לעוד מדרגה שכולו תורה, שכולו מגלה רצון ריבונו של עולם, שהוא בטל כאילו כלפי אור ה'. הוא לא מציאות עצמית. זה "כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, י). זו דרגה יותר גבוהה מיראה ואהבה. יראה ואהבה זה חיבור מסוים, אבל יש מציאות של ביטול כלפי ריבונו של עולם. האדם לא אוהב או ירא את ה', אלא הוא בטל כלפי אור ה' לחלוטין, כולו מגלה את דבר ה' בעולם.

מצוות התשובה
בפרשה נמצאת מצוות התשובה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא; לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" (שם יא- יב). ורש"י אומר (בד"ה לא בשמים) בשם חז"ל שאילו היא הייתה בשמים היה צריך לעלות לשמים. אי אפשר שלא לשוב בתשובה, "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצוך היום" זו המצווה שאמורה מקודם, מצוות התשובה, כך אומר הרמב"ן (ד"ה וטעם), כך אומר ספר העיקרים (מאמר ד, פרק כה). "המצוה הזאת" זו מצוות התשובה, והמצווה הזו כל כך גדולה שאילו הייתה בשמים היה צריך לעלות לשמים, אילו הייתה מעבר לים היה צריך ללכת לעבר הים, אבל הקב"ה אומר: "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם, יד).
למה אם מצוות התשובה הייתה בשמים היינו צריכים להשתדל לעלות לשמים - כי מצוות התשובה היא כמו סם חיים. משל לחולה שחלה במחלה איומה, נמצא בסכנת חיים וסובל סבל רב. הוא הולך לרופא ואומר לרופא 'מה שתגיד לי אני אעשה, אני רוצה להיות בריא, כמה שזה עולה, מעל ומעבר, אני אתן. אני רוצה לצאת מהמחלה הזו, מהייסורים, מהכאבים, מהפחד, מהחשש והסכנה. אני מוכן לעשות הכול בשביל זה'. באמת זה מה שצריך לעשות. אפילו אם היא בשמים, אפילו אם מעבר לים, צריך להיות מוכן לנסוע אל מעבר לים, כמה שזה קשה וכמה שזה כמעט למעלה מכוחות האדם, אבל זה למען החיים. והרופא אומר: 'ידידי, לא צריך לנסוע מעבר לים, לא צריך לעלות לשמים, זה לא עולה הרבה כסף, אני אתן לך תרופה זולה מאוד, אתה יכול לקטוף אותה בחצר שלך. תעשה את התרכובת כמו שאני אומר לך, ותהיה בריא'. אם החולה לא ישתמש בתרופה הזו איזה טיפש הוא!
זה מה שהקב"ה אומר. הוא לא רק אומר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" אלא יש גם נפקא מינה לאחריות, אם אדם לא שב בתשובה, היה לו כל כך קל לשוב בתשובה והוא לא שב, זו התנהגות רעה ומקולקלת. אם קשה לשוב בתשובה אז אפשר ללמד זכות על האדם, לא היה לו כוח להתאמץ, אבל התשובה היא דבר קל, "קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשתו", כך אומר ספר העיקרים (שם), אין לך שום דרך להתחמק, אין שום קושי בזה. "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", אתה צריך רק להתחרט. לא ביקשו ממך לעשות שום דבר, לא לצום מאה תעניות, ולא לקבל עליך ייסורים, ולא להתגלגל בשלג, ולא לצבוט את עצמך, ולא ללכת על מחטים ומסמרים, אתה צריך לשוב בתשובה, זה הכול. רק לשוב בתשובה "בפיך ובלבבך לעשתו". כי ריבונו של עולם רוצה בתשובה.
צריך להאמין למה שכתוב בפסוקים. אומר הרב זצ"ל (אורות התשובה, פרק יד ד1) שהבעיה העיקרית של אנשים היא שלא מאמינים בתשובה, לא מאמינים שהקב"ה יקבל אותם. הם לא מאמינים, כי הם עשו כל כך הרבה דברים לא טובים. זה חוסר אמון, צריך להאמין שהקב"ה מקבל את השבים בתשובה. "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו".

"כי קרוב אליך הדבר מאוד..."
מצד אחד התשובה היא קלה מאד, שאפילו הרהור תשובה זה גם כן תשובה, ומצד שני התשובה היא תהליך גדול וארוך ויכול להגיע לשיאים של עבודת חיים. נדמה לי שבשל"ה ראיתי פירוש על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", איך הדבר קרוב - להגיד כל יום פעמיים קריאת שמע, וגם להתכוון למה שאומרים. אדם שאומר קריאת שמע בבוקר, במילים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך "(דברים ו, ה), הוא צריך לכוון 'הריני מוכן למסור את הנפש'. הרב צבי יהודה סיפר על אחד מאבות אבותיו, שהיה קורא קריאת שמע עם הפירוש של חכמים: "בכל לבבך - אפילו נוטל את נפשך, בכל מאדך - בכל ממונך", לא לכל אחד מותר לנהוג כך, אבל כך היה.
אדם שאומר "בכל נפשך", חושב שאם הוא יצטרך למסור את הנפש, אז הוא ימסור בחפץ לב כדי שלא לעבור על עבירה שחייבים למסור עליה את הנפש, אז אחר כך אם יש לו התמודדות פחות ממסירות נפש, אם במשך היום יצר הרע תוקף אותו, אז הוא אומר ליצר הרע: 'אם הייתי צריך למסור את הנפש, הייתי מוסר, אז על הדבר הזה אני לא אתגבר?!'. פשוט, פשוט בתכלית הדבר. אם אדם יחיה את ה"בפיך ובלבבך", בפיך- להגיד בשמע ישראל בפה, ובלבבך- לחשוב בלב, אז עד הערב יחזיק מעמד. אחר כך יגיד בערב עוד פעם קריאת שמע ואז כל הלילה יהיה בתודעה שהוא מוכן למסור את הנפש, או את כל הממון שלו, אז כל דבר אחר נהיה קל בעיניו, ובוודאי שהוא יתגבר ויעשה את רצון ה' ולא יעבור על איסורים אחרים.
אם אדם יכול לתת את כל ממונו כדי שהוא לא יעבור על לאו שבתורה - הוא חייב לתת את כל ממונו. אמנם לא צריך למסור את הנפש אלא רק על שלושת העבירות החמורות אם זה לא בפרהסיא, ואם זה לא בשעת הגזירה, ויש מחלוקת אם יכול למסור את הנפש למרות שלא צריך. אבל אם הוא יכול לא לעשות עבירה על ידי שהוא ימסור את כל ממונו, לדוגמה כופים אותו לעשות עבירה והוא אומר: 'קח את כל כספי! קח את הבית שלי! רק אל תכפה אותי לעשות עבירה', הוא חייב לעשות את זה. זה לא פשוט. זאת אומרת שכאשר אדם אומר "בכל מאדך" יתכוון לזה ש'אם צריך למסור את כל ממוני כדי שלא לעשות עבירה, אני נותן את כל ממוני. מה יהיה אחר כך - ה' יעזור'. אז אחרי זה לתת קצת צדקה או מעשר, לעשות מאמץ כל שהוא, זה ודאי קל.

התורה והמצוות הם חיינו
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (שם ל, טו). חשבתי בליבי: ברש"י כתוב: "את החיים ואת הטוב - זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המוות", אבל לפי זה היה צריך לכתוב "הנה נתתי לפניך את הטוב ואת החיים"- אם תעשה את הטוב תקבל את החיים, אם תעשה את הרע אז המוות. ולמה כתוב בסדר שונה: "את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" - לכאורה אפשר לפרש כך: החיים זה התורה, "כי הם חיינו" (מנוסח התפילה), החיים זה קיום המצוות, ואם אתה בוחר בחיים, שזה באמת החיים, אז תקבל את הטוב. ואם אדם בוחר באי חיים, במוות, מוות רוחני, בחוסר משמעות לחיים, אז הוא יקבל את הרע. כי התורה זה החיים. זה לכאורה כתוב בפירוש אחר כך: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים..." (שם, יט). יש לך שתי אפשרויות, הבחירה היא במצוות או בעבירות – "ובחרת בחיים", "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" (שם, כ) כי זה החיים. זה עצם החיים. קיום התורה זה החיים. והתרחקות מהתורה זה המוות. זה לא העונש, זו המציאות - החיים זה התורה. והמוות זה התנתקות מהתורה, התרחקות.

ייחודיות בקיום התורה והמצוות
קראנו היום גם את פרשת וילך, שבה נאמר: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם..." (שם לא, יט). מכאן אנחנו לומדים על מצוות כתיבת ספר תורה. כל אחד חייב לכתוב ספר תורה. גם מי שירש ספר תורה מאבותיו צריך לכתוב ספר תורה בעצמו. אם אדם קנה ספר תורה ולא כתב בעצמו, נחשב כחוטף מצווה מהשוק (מנחות ל ע"א). למה לכתחילה אדם צריך לכתוב ספר תורה בעצמו גם אם יש לו ירושה מאבותיו. אבא שלו כתב ספר תורה וסבא שלו כתב ספר תורה, יש לו כבר שניים, למה הוא צריך לכתוב עוד ספר, כמה ספרים צריך בבית? יש עניין שאדם יכתוב ספר תורה, לא בשביל לקרוא ובשביל ללמוד, אלא כדי לבטא את עצמו. לכל אחד יש כתב יד אחר, על פי כתב היד אפשר להכיר את האופי שלו, את התכונות שלו, וכך הוא כותב, עם האישיות שלו. יוצא שהתורה נכתבת על פי העצמיות שלו, לפי האות שלו בתורה. לפי המציאות העצמית שלו. בזה שאדם יכתוב את התורה הוא יקיים את התורה, כל אחד מקיים את התורה באופן שונה מהשני, כי לכל אחד יש אופי אחר וכתב יד אחר. "כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינם שוות" (ע"פ ברכות נח ע"א).
לכל אדם בעולם יש אישיות מיוחדת, חד פעמית בכל הדורות. והוא מגלה פן מיוחד בתורה שאף אחד לא מגלה וזה אולי רמוז כאן במצווה הזו של כתיבת ספר תורה. כל אחד צריך לכתוב בכתב ידו ספר תורה. להביע את העצמיות שלו בכתב, צריך "שימה בפיהם" צריך לדבר את התורה בעל פה, וצריך לכתוב. יש בזה דיון, אם אדם כותב ספירת העומר האם זה נחשב כאילו שהוא אמר, אם אדם כותב לפלוני 'הריני נשבע לך ככה וככה', האם זו שבועה, הרי כתוב בתורה: "לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם" (ויקרא ה, ד) האם מספיק רמז, ההלכה "ידות שבועות כשבועות ידות נדרים כנדרים" (נדרים ג ע"א), זה רק בדיבורים, אם אדם דיבר מקצת דיבור זה כאילו הוא דיבר דיבור שלם. השאלה אם כך גם בכתיבה. דן בשאלה בזה רבי עקיבא איגר כשהוא היה בן שלוש עשרה-ארבע עשרה, בתשובות. הכתיבה היא הבעה, כמו דיבור, לכן יש מצוות כתיבת ספר תורה, הכתיבה היא הבעה תורנית וכל אחד צריך להביע את עצמו. זה אומר לנו שכל מצווה שאדם מקיים הוא מקיים באופן מאוד ייחודי שאף אחד לא מקיים אותה כמו שהוא מקיים. אף אחד לא לומד את התורה כמו שהוא לומד, אף אחד לא מבין כמו שהוא מבין. ולכן לכל אחד יש תפקיד שאם הוא מחסיר אותו, חסר בהופעה השלמה של כלל ישראל, כי חסרה הייחודיות הזו שלו, התפקיד הזה שעליו מוטל לקיים. אין מישהו אחר שיכול למלא את מקומו.

הקב"ה מעמיד עדים
נאמר "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם). הקב"ה אומר: כתבו את השירה הזאת כדי שתהיה עדות. ואחר כך נאמר עוד פעם: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (שם כא) אחר כך אומר הקב"ה למשה: "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שם כח), עכשיו ה' מעמיד עדים נוספים: את השמים ואת הארץ. יש עדות של התורה שעליה כתוב "והייתה לעד" עוד שתי פעמים נזכר כאן: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד " "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד " סך הכול שלוש פעמים. התורה היא עדות והשמים והארץ עדים.
אומר הרב שיש שני גדרי עדויות. יש עדי קיום, עדים שבלעדיהם לא מתקיימים הקידושין והגירושין, העדים יוצרים את המציאות. גם אם שני הצדדים מודים, זה לא מספיק וצריך עדי קיום. ויש עדים של ראיה, שהם לא באים לקיים, אלא במקרה שיש חילוקי דעות העדים מבררים מה היה. גם כאן הקב"ה ממנה שני כיתות עדים. התורה היא עדי קיום, מחברת אותנו לריבונו של עולם, מקיימת את החיבור הזה, את הנישואין הללו, שהקב"ה בוחר בנו לעם. והתורה הזו תהיה לעד, ליצור את המציאות הזו של קיום התורה בישראל, של חיבור ישראל וריבונו של עולם. השמים והארץ הם עדי ראיה עדי בירור, הם יבררו אם באמת מתקיים ההסכם. אם ישראל עושים רצונו של מקום אז "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" (דברים יא, ד), השמים מעידים אם אמנם מתקיימים הקידושין הללו, אם נשמר החיבור הזה. כל המציאות מעידה על החיבור בין ריבונו של עולם לבין כנסת ישראל.
במוצאי שבת הזה אנו נכנסים להילוך גבוה של הכנות לקראת הימים הנוראים, נשארו לנו ארבעה ימים, וזה מעט בשביל להספיק את כל מה שמוטל עלינו, אבל כמו שלמדנו ריבונו של עולם לא מבקש מאיתנו יותר ממה שאנחנו יכולים לעשות, אבל גם לא פחות "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (שם ל, יד). בימים הללו נעשה לעצמנו חשבון נפש, נשתדל להתחזק, לתקן, לשפר, לבוא לקראת ראש השנה כמה שיותר טהורים וזכים, ובעזרת ה' אנחנו נעשה את חלקנו. הקב"ה כל כך שמח בזה, בכל התקדמות ובכל התחזקות שלנו, והוא כבר מבטיח לנו שהוא ידון אותנו לטובה. אנחנו בטוחים בדין, נלבש בגדים לבנים, נסתפר, נכין את עצמנו לקראת ראש השנה בביטחון מלא שהקב"ה ידון אותנו לטובה. שתהיה שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, לנו ולכל ישראל.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il