בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שמחת המצוות

ויקרא סיום התורה * גדולת מצוות השמיטה ויובל * עבודת בן ועבד * קיום המצוות בדבקות * כיצד מגיעים לשמחה במצוות *האתגר של דורנו * קודם העיקר

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ה אייר התשע"ג
9 דק' קריאה 35 דק' צפיה
שמחת המצוות 1 **
ויקרא סיום התורה
סיימנו את ספר ויקרא, הספר השלישי מחומשי התורה. חמש פעמים כתוב בפרשת בראשית "אור", כנגד חמשה חומשי תורה (בראשית רבה פרשה ג). במובן מסוים סיימנו את התורה, כי ספר במדבר הוא ספר הדרך, הולכים לארץ ישראל. וספר דברים הוא משנה תורה - חזרה על דברי התורה, לכן במובן מסוים יש כאן סיום של תורה ולכן בפרשתנו באה תוכחה ושכר ועונש.
בספר בראשית אנו פוגשים את בורא העולם בתוך המציאות, הדורות הראשונים רואים שהבורא יוצר את העולם ומנהיג אותו. האבות הכירו את הבורא מתוך המציאות, אברהם אבינו התבונן וחשב מי ברא כל אלה וראה שריבונו של עולם הוא בורא הכול. הקב"ה לא התגלה בצורה גלויה באותות ומופתים, הוא התגלה בתוך המציאות, די לחכימא ברמיזא - זו מדרגת האבות. האבות התחברו לקב"ה באופן טבעי וקיימו את כל המצוות בלי שהיו מצווים. הקשר שלהם לריבונו של עולם היה קשר סגולתי עצמי, הם חיו חיי אמונה באופן טבעי. אפילו עבדי האבות חיו כך, "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים" (שם, פרשה ס). אליעזר עבד אברהם חי חיי אמונה הוא מבקש ובקשתו מיד מתקיימת, ובזה הוא רואה שהקב"ה מוביל אותו. ואם כך עבדי אבות על אחת כמה וכמה האבות. ספר בראשית הוא ספר "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויקרא רבה פרשה ט).
אחר כך המשפחה גדלה והופכת לאומה ואז אנו עוברים לספר שמות, "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, א). עניינו של הספר הוא הופעה אלוקית על-טבעית. ריבונו של עולם מתגלה כבורא, כשולט על הטבע, על ידי הניסים והנפלאות האותות והמופתים שהקב"ה עושה ביציאת מצרים ובקריעת הים.
לגבי האבות נאמר "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) וכאן לבני ישראל ה' מתגלה בשמו המפורש, כביכול בהופעה גלויה. ה' מופיע ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ושיא ההופעה היא במתן תורה. הקב"ה מופיע לנו בקולו ומלמד אותנו תורה ומצוות, ואחר כך משרה שכינתו בתוכנו, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כה, ח). הופעת הקב"ה במשכן היא הופעה גלויה, ובסוף הספר נאמר "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", רואים את כבוד ה'. בכל התהליך מאז יציאת מצרים שהקב"ה "הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ" (שמות יג, כא) עם ישראל חי חיים על טבעיים רוחניים. אלו חיי המדבר שהם למעלה מסדר הטבע. ושם הם מקבלים את התורה ונהיים אלוקיים.
ספר ויקרא הוא ספר העבודה. אחרי שהקב"ה מתגלה אלינו ויוצר בנו את הטבע האלוקי, מגיע תפקידנו לגלות זאת בעולם, ולהופיע עם זה במציאות. ועיקר הגילוי הוא על ידי עבודת ה' במקדש. ספר ויקרא נקרא תורת כהנים, והוא ספר העבודה של כל ישראל. וכדי להיות עובדי ה' בצורה היותר מושלמת צריך לדעת את כל ההדרכות, להיזהר מהדברים המונעים את הקדושה כגון זהירות מטומאות, ולהיות מרוממים "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד).

גדולת מצוות השמיטה ויובל
היום קראנו את פרשת בחוקותי. בפרשת בהר מובאות המצוות הגדולות, מצוות השמיטה והיובל. מצות השמיטה מתרחשת אחת לשבע שנים ושנת היובל אחת לחמישים שנה. כל המצוות הן בכל הזמנים, מקסימום אחת לשנה, אך אלו מצוות נמשכות, מצוות המשפיעות על זמן ארוך. מצוות השמיטה משפיעה על שבע שנים ומצוות היובל משפיעה על חמישים שנה. מכוחה עם ישראל מרוממים חמישים שנה עד שצריך לחדש את הרוממות לעוד חמישים שנה. עניינן של המצוות הללו ללמדנו שהכול שייך לריבונו של עולם, "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'" (ויקרא כה, ב). בשנה השביעית הארץ אינה שלנו. הקב"ה נתן לנו את הארץ לשש שנים ובשנה השביעית הוא לא נתן לנו אותה, היא שייכת לריבונו של עולם, ואנו שובתים ולא עובדים בארצנו. .
וכן מצוות היובל הקב"ה מצווה אותנו איך להתנהג עם הקרקעות, "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג). אנו גרים ותושבים, אנו אורחים בארץ של הקב"ה שהוא בראה והיא שלו. יש לדעת שהכול שייך לריבונו של עולם. לא רק הקרקע שייכת לקב"ה אלא גם המטלטלין ולכן נצטוונו "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (שם, יז). וגם אנו עצמנו שייכים לקב"ה. "עבדי הם (שם, נה) - ולא עבדים לעבדים ׁ(קידושין כב:)". יש לחיות את המציאות בהבנה שהקב"ה ממלא את כל המציאות וכולנו בטלים כלפי גדולתו. כל ענייננו הוא לגלות את אורו בעולם ולהיות עבדי ה'.

עבודת בן ועבד
יש שתי מדרגות בעבודת ה'. יש עבודת עבד ועבודת הבן. בעבודת עבד יש מדרגות. יש עבדים שאינם רוצים להיות עבדים, בעל כורחם הם עבדים והם עושים מה שהם מוכרחים לעשות, והם לא עושים זאת בשלמות. ויש מדרגה יותר גבוהה של עבד שהוא מעריץ את אדונו והוא רואה את עבודתו כזכות, והוא משתדל למלא את רצון אדונו לא רק מפני שהאדון טוב אליו אלא מפני שהוא מזדהה עם רצון אדונו. עבד זה עולה מדרגה לדרגה עד שהוא נעשה לראש העבדים. מנהל את כל משק הבית של האדון, כמו אליעזר עבד אברהם שהכל נעשה על ידו. הוא כבר לא ממש עבד, הוא לא צריך לשאול את האדון מה צריך לעשות כי הוא יודע והאדון נותן בו אמון. הוא עבד מצד אחד, והוא "הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ" (בראשית כד, ב) מצד שני. יכול להיות גם עבד כיוסף שהוא נמכר לעבד ולאט לאט הוא עולה עד שהוא נהיה המנהל ולא צריך לשאול את אדונו פוטיפר מה לעשות, "וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ד). ולאחר שירד לבית האסורים הוא נהיה מנהל בית הסוהר, הוא לא צריך לקבל הוראות הוא יודע מה לעשות. ולאחר מכן הוא נעשה משנה למלך ו"רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (בראשית מא, מ) הוא עדיין משועבד ולא עצמאי אך האחריות שהוא מקבל כל כך גדולה והוא יכול לעשות דברים כל כך עצומים שאין בן חורין בעולם שמסוגל לעשות מה שיוסף יכול. הזוהר אומר שהעבד הגדול נקרא "אדון כל הארץ" – ישנו מלאך ששמו כשם רבו כיוון שהוא ממונה לנהל את כל הממלכות. מצד אחד הוא עבד ומצד שני יש לו כוחות עצומים, בחינה של אדון.
ויש בחינה של בן שהוא לא מתבטל אלא הוא חלק מאביו, ברא כרעא דאבוה. בן מסתובב בבית בצורה חופשית ונכנס לכל החדרים, הוא מכיר גם את הסודות והרצונות שלא מגלים לעבדים. לבן מגלים הכול. זה סוג של עבודת ה' מיוחדת, עבודה מתוך הזדהות. שלמות עבודת ה' היא להיות גם בן וגם עבד. גם בטל וגם מזדהה. השלמות היא לחיות בדבקות מכל הבחינות.

קיום המצוות בדבקות
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג) אומר המדרש:
חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט, נט). אמ' דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כניסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב: ואשיבה רגלי אל עדותיך. (ויקרא רבה לה, א)
ישנם ילדים ששולחים אותם לחנות והם מגיעים למגרש המשחקים כיוון שזה מה שיש להם בראש. ודוד היה הולך לעסקיו ומגיע לבית המדרש. זה קורה כאשר אדם מגיע למדרגה כזו שכל כולו אהבת ה' ואהבת התורה והמצוות. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" אם תהיו במצב שאתם הולכים בחוקי התורה כל הזמן, ההליכה אחר דבר ה' נעשתה אצלכם הסדר הטבעי.
ממשיך המדרש ומביא עוד הסבר לפסוק:
אמר ר' אלעזר: בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה ע"י אחרים, אבל הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה והוא מקיימה תחלה, הדא הוא דכתיב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט, לב) אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחלה (שה' בא לבקר את אברהם אבינו), אם בחקתי תלכו. (שם, ג)
הבאור, שכל המצוות כולם הן אלוקיות במובן זה שריבונו של עולם מקיים את המצוות, המציאות האלוקית היא כל המצוות כולם, חז"ל אומרים: שהקב"ה שומר שבת, מניח תפילין (ברכות ו.), ומתעטף בטלית (ר"ה יז:). הקדוש ברוך הוא כביכול לא ציווה אותנו לקיים את המצוות אלא הוא עצמו מקיים את כל המצוות, ואנו במעשינו ממשיכים את קיום המצוות האלוקי. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" – אם תלכו בחוקות שאני מקיים.
פירוש נוסף:
חקים שבהם חקקתי את השמים והארץ שנאמר: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה). חקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח שנאמר: "כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה" (שם, לד). חקות שבהם חקקתי את הים שנאמר: "בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ" (משלי ח, כט). חוקות שבהם חקקתי את החול שנאמר: "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם" (ירמיה ה, כב). חוקים שבהם חקקתי את התהום שנאמר: "בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם" חוק וחוג לגזירה שוא (משלי ח, כז). (שם, ד)
הקב"ה חקק את העולם על ידי התורה, בתורה נסתכל הקב"ה וברא את עולמו (פסיקתא זוטרתא בראשית פרק א, א). אם בחוקות האלו שהם מקור המציאות שבהם הקב"ה חקק את השמים והארץ תלכו - הם לא יבטלו. אדם העוסק בתורה ומקיים מצוות הוא מקיים את העולם, כיוון שהתורה היא המקור. תפקידו של עם ישראל הוא לקיים את חוקות שמים וארץ.
"אם בחוקותי" – לשון חקיקה אם תעשו את המצוות כך שהם יהיו חקוקים בתוך לבבכם. כמו הלוחות שהיו חקוקים מצד לצד. זו לא היתה כתיבה על גבי אלא חקיקה בתוך האבן. אם תחקקו את המצוות בתוככם, שלא תעשו אותם כעושים צו חיצוני. התורה היא מהותנו. חפצנו הפנימי הוא לקיים את המצוות. המצוות הם חלק מעצמנו ובשרנו – הלב שלנו חקוק בצורה של תורה.

כיצד מגיעים לשמחה במצוות
והפסוק ממשיך: "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" אומר המדרש:
"וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" - אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם. ועשיתם אתם - אמר רבי חנינא בר פפי, אמר להם: אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם . (שם ז)
התורה וישראל חדא (זוהר אחרי מות עג.). אם תלכו בחוקות התורה אתם יוצרים את עצמכם, אתם לא עושים את המצוות אלא את עצמכם. מהות עם ישראל זו התורה וכאשר אתם מוציאים את המהות מהכוח אל הפועל אתם עושים את עצמכם. צריך האדם להגיע למצב כזה שהחשק לעסוק בתורה ממלא את הלב, לא עושים זאת מתוך הכרח והבנה שזה נכון אך קשה, אלא שהלב חושק לעשות זאת.
סבי זכרונו לברכה בזקנותו היה מאוד חלוש ולא היה לו כוח להניח תפילין. סבתי הייתה עוזרת לו להניח תפילין. הוא רצה להניח גם תפילין רבנו תם וזה היה קשה. פעם אחת באתי לבקר אותו והיא בקשה שאגיד לסבא שזה קשה ואין צורך להניח גם תפילין של רבנו תם, מספיק להניח של רש"י כשקשה. כשהוא שמע שסבתי אומרת זאת, שאל: היא אמרה שקשה להניח תפילין? אין דבר כזה קשה לקיים מצוות, המילה הזו לא שייכת בקיום מצוות.
יכול להיות שצריך להתאמץ בקיום מצוות, אך זה כיף. כמו שאדם עושה ספורט הוא מתאמץ אך עושה זאת בשמחה. אם אתם מתרגלים בעבודת ה' זה נהיה חלק מהטבע שלכם. בתחילה זה קשה אך אם הולכים בחוקותי ומתמידים בזה, אדם מתרגל לשקוד על התורה, אחר כך זה מגלה את טבעו האמתי והוא חופשי. ויום שהוא לא לומד בו הרבה הוא מרגיש שיום זה ריק. כגודל ההתמדה כך גודל החשק ללמוד את התורה ולקיים מצוותיה. "תרגילנו בתורתך".

האתגר של דורנו
אנו נמצאים בתקופה מיוחדת, מיוחדת בשנה ומיוחדת בדורות. השבוע נחגוג את יום ירושלים ואת ניצחון מלחמת ששת הימים. ימים גדולים אלו העלו את עם ישראל למדרגה חדשה. המציאות שלנו היא שאנו בתהליכי גאולה, ותהליכים אלו מאוד מורכבים. היינו בגלות, הושפענו ממנה, אנו באים לארץ עם השפעות חיצוניות שונות ואנו צריכים לבנות כאן את דרכנו ולהשתחרר מההשפעות הזרות. זה תהליך ארוך.
כל העולם מתקדם, הטכנולוגיה מתקדמת ונדרשת התבוננות יותר עמוקה באמונה, מה שלא היה פעם. הקב"ה מאתגר אותנו להעמיק ולחשוף עומקים חדשים של דבקות והכרה בגודל מציאות ה'. כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו (אבות ו, יא), וכל ההמצאות והחידושים שנראים לכאורה טבעיים זו הגדולה האלוקית שמופיעה בכל סדרי המציאות. צריכים בני תורה עם עוצמות רוחניות, שיהיו דוגמא אישית של מידות והתנהגות מופתית, שכל רואיהם יגידו כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה' (ישעיהו סא, ט). יש לעבוד על מידות טובות ולהיות יותר נוחים ומבינים אחד את השני. מידות טובות מבוססות על עומק של אמונה וביטחון בה'. אמונה וביטחון מביאים לידי ענווה ואז האדם יכול לראות מעלות של אחרים ולא לקנא, לשמוח באחרים ולא לחשוב שהצלחתם באה על חשבונו.
כעת שאנו מסיימים את שלושת החומשים, זה צריך לבא לידי ביטוי אצלנו. למדנו והעמקנו פעם נוספת בהופעה האלוקית הטבעית ובהופעה האלוקית הניסית ואחר כך בסדר העבודה הפנימית. כאשר אין בית המקדש יש לעשות את עבודת ה' בתוכנו כאילו אנו מקריבים, כמו שחכמים תקנו לנו תפילות במקום קרבנות.

קודם העיקר
לאחר התוכחה, השכר והעונש, התורה מביאה עוד כמה מצוות. לכאורה בסוף החומש היה מקום לסיים בתוכחה ומה מקומן של המצוות הנוספות האלו, והתשובה היא שהמצוות שהתורה מביאה בסוף אלו הנדרים ללמדך שמצוות אלו הן תוספת. יש מצוות מחויבות ויש מצוות שבאות בהתנדבות. צריך לעשות קודם את כל המצוות שאתה מחויב בהן ואחר כך לעשות את התוספות. אין לטשטש את המדרגות.
הגמרא אומרת: כל הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו מקטיר עליה (נדרים נט.) ישנו איסור לבנות במה, ואדם שהחליט לידור נדר, לעשות מצווה שהוא לא מחויב לעשות, הוא כאילו בונה במה לה' ואסור לבנות במה. החיסרון בבניית במה הוא הפרוד, אף שהוא עושה זאת לשם שמים. יש לעבוד את ה' כולם יחד באותה הדרך ובאותו המקום, אין לצאת מהכלל אף לטובה. אך לאחר שאדם גומר את כל החיובים בשלמות - אז יש לו אפשרות להוסיף.
יש להיזהר מלהיות יותר מידי צדיק ויותר מידי הולך בדרך שונה, כיוון שעיקר עבודת ה' היא הביחד על פי ציווי ה'. כתוב על הנזיר שהוא חוטא, ויש יוצא מן הכלל כמו אותו נזיר מן הדרום שהיו לו תלתלים יפים מאד והוא היה צריך לגזוז את שערו בסיום הנזירות ושאלו רבי ישמעאל: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? ענה לו: רועה הייתי והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי, אמרתי לו: למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? את זה אקריב לשמים (נדרים ט:). במקרה כזה אשרי הנודר, אך באופן הרגיל אין להיות יוצא מן הכלל, יש לעשות הכל בשלמות ולא להחליף את החיוב בדבר שהלב והרגש חושקים. קודם יש לעשות את מה שהקב"ה מצווה בשלמות, לקום בזמן ולא לקום באחת עשרה וללכת למקווה ולטבול ש"י טבילות ולהתפלל בכוונות מיוחדות, יש זמנים של תפילה והסדר הוא להתפלל במנין.
אנו בתקופה כזו שיש לעבוד באופן מיוחד על היחד, בחוץ לארץ היינו מפורדים כל קהילה הייתה חיה לעצמה וכעת אנו צריכים לבנות את האומה כאומה. ועבודת ה' צריכה להיות מאוחדת כמה שיותר. בעזרת ה' נעשה את רצון ה' נקדש שם שמים ונזכה במהרה לגאולה שלמה.




^ 1.. שנת תשע"ג
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il