בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • רשב"י
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

פנינה בת מרים

כל צמא לכו למים

מהי השייכות המיוחדת של ל"ג בעומר לדור הגאולה? כיצד אפשר לגלות את החלק הפנימי שבתורה, ובכל זאת להשאיר אותו פנימי? ומה היחס בין אגדה לבין פנימיות?

undefined

הרב משה אליה

ט"ז אייר התשס"ה
9 דק' קריאה 56 דק' צפיה
לקראת ל"ג בעומר נבקש לעסוק במשמעות המיוחדת של תורתו של רשב"י לדור הגאולה.
בתוך תורת ה' המיוחדת יש חלקי תורה שונים, הלכה ואגדה, נגלה ונסתר, ורשב"י נתפס אצלנו כאחת הדמויות המופלאות שהעלו את עם ישראל קומה בחשיפת וכתיבת החלק הנסתר שבתורה. נבקש לברר, האם המושגים 'נגלה ונסתר' זהים למושגים 'חוץ ופנים', או שאלו הן שתי מערכות מושגים מקבילות?
עוד ניגע בקשר שבין נגלה ונסתר לבין עקבתא דמשיחא, וכתוצאה מהדברים הללו נבקש להבין, מהי המדרגה המיוחדת שאותה זינקנו ביום ל"ג בעומר, שעל כן יום זה הוא 'יומא דהילולא', יום של שמחה 1 .

איך אפשר לגלות את הפנימיות, ובכל זאת להשאיר אותה פנימית?
נסתר ונגלה הם תכנים שונים של התורה. החלק הנגלה הוא מעשי ופרקטי, גם בו יש עומק אבל העומק הוא עומק גלוי, ובחלק שני יש רעיונות שהם ארוכי טווח, הנותנים כיוון שמאיר את המציאות.
כל דבר שנמצא בפנים הריהו תובע מהאדם לעבוד כדי להגיע פנימה. כדי שאעבוד, אני צריך לדעת שאכן יש משהו שאינו גלוי ונמצא בפנים, ואם לא אדע שיש משהו בפנים – לא אראה כל סיבה לעבוד, ואשאר בחוץ. אולם, כדי שאדע שיש דבר בפנים אני צריך להכיר אותו מבחוץ, וכאן נוצרת הסתירה - אם אני מכיר את אותו דבר מבחוץ אז הוא כבר לא נמצא בפנים, וכבר לא תהיה דרושה כל עבודה! כיצד אפשר לדבר על דבר מבחוץ, ויחד עם זאת לא לאבד את הפנימית שלו?
כדי לגלות את קיומה של הפנימיות, ומצד שני להשאיר אותה נסתרת, באו עניני האגדה. עניני האגדה הם כיסוים ועטיפות לתכנים פנימיים שבתורה, לרעיונות אלוקיים ולדברים שהקב"ה רוצה שיופיעו בעולמו, כך שמצד אחד נדע שיש הרבה דברים בפנים, ויחד עם זאת הפנימיות שלהם לא תיפגע. ומדוע לא לגלותם מיד? כי יש דברים שכדי לגלותם המציאות צריכה לעבור הדרגתיות. התכנים הפנימיים שבתורה צריכים להתגלות בזמן המתאים לאותם תכנים, לאחר שהמציאות 'תעבוד' ותהיה בשלה לקלוט אותם, ועל כן התכנים הללו הינם בשלב הראשון מכוסים, על ידי האגדה. גילויים בשלב מוקדם יביא לקליטה מעוותת שלהם, כשם שהדריכו אותנו חז"ל שאסור לכתוב דברים שבעל פה, התורה צריכה לעבור ישירות רב מפי תלמיד כדי שהדברים יהיו מדוייקים, כי אם הדברים יכתבו - כל אחד יפרש בהם מה שהוא רוצה, וכל הדייקנות שיש בפנים תאבד.
יש גם מובן פשוט יותר לעניני אגדה - מובן סיפורי. המובן הפשוט נובע מכך שהלבוש אינו רק מכסה את הנסתר, אלא יש בו גם טעם בפני עצמו – כשם שלפעמים אדם לבוש כך, ולפעמים הוא לבוש אחרת. בעניני האגדה יש גם תוכן גדול כשלעצמם, הדרכות מוסריות וכו', אולם עיקר ענינם הוא להוות לבוש לחלק הפנימי שבתורה.

כתיבת ספר הזוהר
כאמור, החלק הנגלה בתורה הוא המעשי, ואילו החלק האגדי אינו עוסק בנקודות ממוקדות אלא הוא מקיף, עוסק בחזון ובהכוונה הכוללת. החלק הנסתר אומר להיכן העולם עומד ללכת, מהו רצון ה' בעולמו, וכיצד הרצון הזה מתגלה. יעוד העולם הוא גילוי רצון ה' בעולם, אולם בתחילה רצון ה' הוא נסתר, כי אם הוא יתגלה בזמן לא נכון - המציאות לא תוכל לסבלו. לדוגמא, הגילוי השלם של הקב"ה הוא בארץ, לעומת חוץ לארץ שיש בה רק ארבע אמות של הלכה – אין חיים בחוץ לארץ. הרצון האלוקי יכול להתגלות רק במקום שבו האפשרויות לגלות שם שמים הם ברות הכי.
רשב"י עטף את הנסתר בעטיפות רבות על ידי כתיבת ספר הזוהר, אך יצר משהו שכל אחד יכול לגשת אליו. בכך 'טיפס' רשב"י קומה משמעותית בדרך של גילוי הרצון האלוקי בעולם.
ספר הזוהר הוא כולו גילוי של 'נסתר' אחד גדול, ולכאורה יש כאן תרתי דסתרי, אם הוא כתב – הדברים כבר אינם בגדר נסתר! ביחס לשאלה זו, אנו עומדים להיכנס ללימוד של דברים שכתב רשב"י בזוהר לפרשת בהעלותך 2 , ודבריו נועדו לשלול את הטעות הגדולה ביותר שעלולה להיווצר מגילוי הנסתר, והיא שעצם הגילוי יגרום להבנה מעוותת של הנסתר. כנגד סכנה זו יצא רשב"י 3 .
ר"ש אמר ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין..


משמעות הדברים: אוי לו לאותו אדם שחושב שכל המצוות והסיפורים שבתורה הינם רק ברמתם הפשטית. שאם היה כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לכתוב תורה, ואף לכתוב דברים יותר חכמים. אפשר גם להתבונן בחכמות אחרות, ולהגיע לדברים יותר חכמים, ואם כך היינו צריכים ללכת אחריהן ולעשות תורה כעין זו. אלא כל דברי התורה דברים גדולים הם וסודות גדולים - כל מילה, כל אות וכל ציווי. נכון שאברהם אבינו הכניס אורחים, אבל הכנסת האורחים היא לבוש לתוכן גדול עוד יותר. ודאי שיש משמעות למה שאני מבין, אולם יחד עם זאת יש לדעת שזהו לבוש לרצון האלוקי. הקב"ה כביבול 'ייצר' משהו שהשכל האנושי יכול לגעת בו ולקלוט אותו, אבל דבר זה הוא אינסופי, רזי.

מדוע צריכים המלאכים 'להתלבש'?
תא חזי, עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב בהו עושה מלאכיו רוחות, (האי באתר עלאה) בשעתא דנחתין לתתא (אף על גב דנחתין) מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לאו מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא. ואי במלאכי כך - אורייתא דברא להו וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה על אחת כמה וכמה, כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל.
בוא וראה: העולם העליון והעולם התחתון באמירה אחת נאמרו. ישראל נמצאים למטה והמלאכים העליונים למעלה, ושני העולמות מכוונים זה כנגד זה (כלומר, יעודו של העולם הזה הוא לגלות שם שמים בעולם – וממילא ישראל הם זכות הקיום של העולם הזה, "עם זה יצרתי לי תהלתי יספרו" וכו', וכנגד ישראל נבראו המלאכים, שהם שלוחי הקב"ה בעולם העליון). כשהמלאכים העליונים רוצים לרדת לעולם הזה הם מתלבשים בלבוש של העולם הזה, כי אם הם לא היו מתלבשים הם לא היו יכולים להיכנס לעולם, ואם בכל זאת הם היו נכנסים – העולם הזה היה מתפוצץ, כי לא היה מסוגל להכיל את האור. אפשר להכניס כל רעיון לעולם הזה, בתנאי שעוטפים אותו בלבוש של העולם הזה, ואז העולם הזה יוכל לסבול אותו.
מעתה, אם אפילו מלאך – שהוא רק בריאה פרטית – אינו יכול להיכנס לעולם בלי 'להתלבש' לפני כן, על אחת כמה וכמה שהתורה, שהיא המקור האינסופי שברא את כל המלאכים וכולם קיימים מכוחה, אינה יכולה לרדת לעולם בלי 'להתלבש'. ואם התורה היתה יורדת לעולם בלי לבושים, העולם לא היה יכול להכיל את אורה. דבר זה נכון אפילו ביחס לתכנים המעשיים של התורה, ועל אחת כמה וכמה ביחס לחלקי התורה שעוסקים בתכנים של דבר ה' העתידי, בעצם מגמת ה' בעולמו, שחייבים להיות עטופים בלבוש, ועל כן אם אני חושב שפגשתי את הדבר עצמו – אני טועה טעות מרה.

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך
ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי. בגין כך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושה דאורייתא.
על כן אנו מבינים, שכל סיפור המופיע בתורה הוא לבוש של התורה הפנימית. מי שחושב שאותו לבוש הוא התורה ממש ולא משהו אחר - תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. יש להדגיש כי בדבריו אלו רשב"י אינו מקלל את מי שחושב שלבוש התורה הוא התורה בעצמה, אלא הוא מתאר תוצאה ישירה של מחשבה זו. שהרי מהו העולם העתידי? זהו השלב שבו דבר ה' מתגלה בשלמות. אותו טיפש שחושב שהסיפור הוא כל התורה הריהו חושב שהוא כבר נמצא בעולם הבא, וממילא לא שייך שיזכה לעולם הבא. וממשיך רשב"י לבאר שזו היתה בקשתו של דוד "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" - תגלה עיני ואראה את הנפלאות שבתורה, את הדברים הנסתרים, את מה שמתחת ללבוש.

לבוש, גוף, נשמה ונשמה לנשמה
תא חזי: אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא ממשיך רשב"י ללמדנו, שגם לאחר החלוקה הבסיסית בין גוף ללבוש, יש בתורה כמה וכמה מדרגות. נכון שהמלבוש הוא מלבוש לגוף, אבל גם הנפלאות שבתורה אינם הגוף עצמו. נכון שביחס ללבוש – הגוף הוא העצם, אבל כשאני מחפש מה הקב"ה רוצה בעולמו אני מחפש את הנשמה של הגוף. יש אנשים שמתרכזים בגוף כנשמה, כמרכז, וגם הם טיפשים. וגם הנשמה אינה השלב הפנימי ביותר, אלא יש גם נשמה לנשמה. רשב"י מזכיר ארבע קומות בתורה, וכמובן גם כאן יש מדרגות אינסופיות. הפגישה שלי עם התורה היא תמיד עם הכיסויים, כל אחד במדרגתו הוא. תמיד יהיו בתורה רעיונות רזיים, שלאט לאט מופיעים במציאות ומאירים אותה. אנחנו צריכים להתרגל שכאשר אנו פוגשים משהו - נדע שיש משהו לפנים ממנו, כי זה חייב להיות כך: חייב להיות שדבר ה' הוא הפנים של הפנים שלעולם לא יתפס כולו, כי הוא נגמר במקור האינסופי.
ממשיך רשב"י:
טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא. תא חזי הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא, שמיא וחיליהון אלין אינון לבושא וכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא דאיהי תפארת ישראל ועל דא איהו גופא לנשמתא, נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש, ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא, ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא ואינון מסתכלי בלבושא דא ולא יתיר זכאין אינון צדיקייא דמסתכלי באורייתא כדקא יאות, חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא, ועל דא לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא ועל דא כל אינון מלין וכל אינון ספורין לבושין אינון:

משמעות הדברים: טפשים אלו מסתכלים רק בלבוש, שהוא הסיפור שבתורה, ולא יודעים יותר, ולא מסתכלים במה שנמצא מתחת ללבוש. אלו שיודעים יותר לא מסתכלים בלבוש אלא בגוף שמתחת ללבוש, החכמים שמסתכלים עוד יותר פנימה לא מסתכלים בגוף אלא בנשמה שהיא עיקר התורה, ולעתיד לבוא יסתכלו בנשמה של הנשמה, הפנים של הפנים. מדוע העולם העתיד לבוא הוא זמן ההסתכלות ב'נשמה לנשמה'? כי העתיד לבוא הוא הזמן שבו רצון ה' יתגלה בשלמותו, ורצון ה' הוא הפנים של הפנים, המגמה של המגמה. קצת לפני העתיד לבוא יעסקו בנשמה, שהיא לא הפנים השלם לגמרי אבל בכל זאת המגמה והכיוון, וקצת לפני כן יעסקו בגוף, שהיא הדבר בעצמו, ולא המגמה שלו. עוד לפני כן – יעסקו רק בלבוש.

התביעה לפנימיות בדור הגאולה
בתקופת הגלות – שבה דבר ה' לא יכל לקבל גילוי שמקיף את הכל, הארץ והמלכות - התורה התרכזה בהנחייה של החיים המעשיים. ההופעה השלמה של רצון ה' אינה יכולה להתגלות אלא רק בדור של גאולה, שאז שבנו ארצה, וכל דבר מעשי תובע משמעות נשמתית. על כן, בדורות שלפני הגאולה כל החלק המעשי שבתורה מתחיל 'להזדעזע', דור עקבתא דמשיחא מחפש את הקשר בין האופן שבו הוא חי לבין החזון הכללי.
תורת הנסתר היא התוכן של התורה שעוסק במגמה, לכן היא חייבת להיות עטופה בסיפורים ואגדות, כדי לא לחשוף את המגמה לפני שהגיע הזמן. אולם, כשאנו מגיעים לדור שבו יש תביעה לפנימיות - חובה לעסוק בכך. אם אנו מצליחים לחבר הלכה ואגדה – אנו מצליחים להחיות את העולם המעשי, אך אם נעסוק בדור שלנו רק בעולם ההלכה – הצד ההלכתי שבתורה אינו מספיק מחיה ומאיר, והעולם יתגלגל למאיסה בחוקיות, שאמנם אומרת לי מה לעשות, אבל לא אומרת לי להיכן אני הולך.
כשרשב"י כתב את ספר הזוהר הוא אמר למעשה שיש דורות שיהיו בשלים לרמות גדולות יותר של גילוי רצון ה', לקלוט רמות פנימיות יותר של רצון ה'. וכך הצורך להתעסק בכל חלקי התורה השונים קיים בדורנו, שהוא בשל יותר ושייך יותר לתורה חיה, תורה עם נשמה, שלוקחת את הלבוש ופוצחת אותו, נותנת עומק בעולם של הכלים. לכן הקשר בין עולם הנסתר לבין עקבתא דמשיחא הוא מובהק, כי בלי עקבתא דמשיחא הנשמה של הדברים לא יכולה לצאת לפועל, ואנו נשארים בהלכה בלבד.

נגלה ונסתר - לחם ומים
בדברי רשב"י אין הסבר כרונוגלי בלבד, אלא יש בהם משמעות פנימית לכך שדוקא בדורנו מתגלה הצורך לעסוק בחלק הנסתר של התורה. דור הגאולה קשור הרבה יותר לעולם המעשה מאשר הדורות שקדמו לו, שהרי הוא חי בארץ ישראל שבה ניתן לגלות את התורה הרבה יותר במציאות. ודוקא הדור שקשור יותר לעולם המעשה מחפש גם את הסודות - כי ככל שעוסקים במעשה, מתגברת התביעה להרוות את המעשה במשמעותו הפנימית, והמעשה לבד אינו מספיק. חז"ל המשילו את החלק המעשי שבתורה לאוכל, ואת החלק הפנימי למשקה. אדם שרק יאכל ולא ישתה – ימות, המשקה הוא הדבר שמאפשר את ההיספגות של הבשר בתוך הנימים הקטנטנים של הנפש, מה שהופך דבר ממצב צבירה מוצק לנוזלי. אחרת, הדבר שאמור להחיות את האדם יהרוג אותו. על כן, אם ניקח אדם שחי בדור של עקבתא דמשיחא, והוא יפגוש משהו רדוד ונמוך - הא יבעט, אותו דבר 'יהרוג' אותו. אדם זה בשל למשהו ענק, וצריך לתת לו משהו ענק וחיים גדולים.
כמובן שהחיים הגדולים בנויים מתרי"ג מצוות, מהמון פרטים, ואם אדם יחיה באידיאל גדול ולא יקפיד על קלה כבחמורה - הוא לא יגיע לעולם הבא. הצד הנגלה והצד הפנימי הולכים ביחד. התפקיד שלנו בדור עקבתא דמשיחא הוא לתת לדור את הגובה הזה, להרטיב את העולם המעשי, לקחת את הנשמה ולהחיות על ידה את עולם המעשה. והחלק התורני שיכול להחיות את העולם המעשי הוא רק החזון, הנשמה.
רשב"י ביטא את הכיוון בו אנו הולכים. ודאי שגם היום ההדרכה היא למלא כרסו בש"ס ופוסקים ורק אחר כך להיכנס לפנימיות, ומכאן שכאשר אנחנו עוסקים בעניני האמונה והאגדה אנו מביעים שעניני האגדה הם המעטפת של הענינים הפנימיים, שאחר כך נזכה ללמוד.
על ידי כתיבת ספר הזוהר עשה רשב"י 'קפיצת דרך' מאוד משמעותית בגילוי פנימיות התורה בעולם, ועל כן ל"ג בעומר הוא 'יומא דהילולא', זוהי קפיצת המדרגה הגדולה שאנו זוכים לה, הגם שאנו זוכים לטעום רק פירורים משולחן גבוה מבחינת היכולת להבין את הדברים. ובעזרת ה' נתפלל לקב"ה שנזכה לטעום את החיבור המיוחד שבין הלכה לאגדה, ולתת את המענה המתאים בדור עקבתא דמשיחא.


^ 1 ישנם כמה דברים שקרו בל"ג בעומר (ביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, ועוד), ואנו נבקש לגעת בשורש הפנימי שהוא הסיבה לדברים שקרו ביום זה.
^ 2 דף קנב ע"א.
^ 3 בהמשך השיעור יובאו ציטוטים מהמאמר של רשב"י בספר הזוהר, ולאחריהם הסברים. נדגיש כי ההסברים אינם מהווים תרגום מילולי של הדברים אלא 'תרגום חופשי', ולעתים בתוספת ביאור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il