בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ואתחנן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיחה לפרשת ואתחנן התשע"ג

פרשת מצוות הלב

"אין עוד מלבדו" * כל המצוות הן לארץ ישראל * "לא תחמוד" ו"לא תתאווה" * מצוות אהבת ה' * מדוע יש שינוי במצוות קריאת שמע?

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"א אב התשע"ג
11 דק' קריאה 33 דק' צפיה
"אין עוד מלבדו"
פרשת השבוע היא פרשת ואתחנן, זו פרשה מיוחדת בכל ספר דברים משום שהיא עוסקת הרבה במצוות הלב. ספר דברים נפתח במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (דברים א, א) וחז"ל אומרים שבכל מקום שכתוב 'אלה' פסל את הראשונים, ואם כתוב 'ואלה' מוסיף על הראשונים (בראשית רבה יב, ג). נראה, שהדברים המיוחדים והנוספים שיש בספר דברים נמצאים בעיקר בפרשה שלנו, בפרשת ואתחנן.
הזוהר אומר (תרומה קסא, א) שיש כאן פסוקים מיוחדים שמשה רבנו אומר בתקופה הזאת, כאשר ישראל נמצאים בערבות מואב על ירדן יריחו, כבר בגבול ארץ ישראל. משה רבנו מדבר אל הדור החדש שלא היה ביציאת מצרים, הדור של באי ארץ ישראל, והוא מלמד אותם פן נוסף וחדש של אמונה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (שם לה), הזוהר אומר שהפסוקים האלו מלמדים אותנו דבר שלא ידענו קודם לכן, ולא ניתן היה ללמד זאת את ישראל בזמן היציאה ממצרים, אז ישראל עדיין לא היו במדרגה המתאימה להשיג את ההשגה האמונית הגדולה הזאת (ראה בשיחה לפרשת מסעי תשס"ח). מה הכוונה - ניתן לבאר כפי שאומר בעל התניא (פרק לג) וספרים נוספים, שכשישראל יוצאים ממצרים הם יודעים שיש ריבונו של עולם אחד, ואין עוד בורא לעולם אלא רק ריבונו של עולם לבדו, אך ההסתכלות היותר עמוקה היא להכיר ש"אין עוד מלבדו" - הכוונה העמוקה יותר היא שהעולם לא נפרד מריבונו של עולם, כל העולם כולו הוא התגלות אלוקית. הפירוש של "אין עוד מלבדו" הוא לא רק שאין אלוקים מלבדו, אלא גם שאין מציאות מלבדו, הכול היא מציאות אלוקית, ריבונו של עולם ממלא את כל העולם ואם יש נתק כלשהו מהמקור האלוקי אין שום מציאות. אמנם אורו של הקב"ה הולך ומשתלשל עד שהוא מגיע לעולם הזה וכאן מציאותו כביכול מכוסה, אבל זה הוא. הוא הנמצא בכל מקום, אין עוד מלבדו. זו גם המשמעות של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד) שאנחנו לומדים בפרשה הזאת, לומדים שריבונו של עולם הוא אחד - ייחודו של ה'. זה לא היה בפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות ה, ו), שם רק למדנו שיש אלוקים והוא ריבונו של עולם, אבל "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ייחוד ה', מציאות שלמעלה מהמספר, את זה אפשר ללמד רק את דור באי הארץ, את זה אפשר ללמד רק אחרי ארבעים שנה של הפנמה, חינוך והתעלות רוחנית. אחרי ארבעים שנה אדם עומד על דעת רבו (ע"ז ה, ב), וכך גם ישראל כאן - אחרי ארבעים שנה הם לומדים להכיר את ריבונו של עולם, הם מכירים את הגדלות האלוקית ויכולים להגיד את הביטוי הזה: "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
זוהי הכוונה במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים", "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". כל ספר דברים הוא מעמד מיוחד, מעמד של ארץ ישראל. כמו שנאמר בזוהר, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ", בארץ עם ישראל הוא גוי אחד. "אתה אחד ושמך אחד" (מנחה של שבת) - ההופעה של ריבונו של עולם אחד תהיה לעתיד לבוא, היא לא בעולם הזה " בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט), אבל היום עדיין לא. ואמנם אנחנו אומרים את התפילה הזאת בשבת אחר הצהריים, במנחה, כי אז אנחנו כאילו נפגשים עם העתיד לבוא. "אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

כל המצוות הן לארץ ישראל
אמרתי שיש בפרשה מצוות שבלב. את המצווה הראשונה שמוזכרת על פי הסדר של הפרשה מונה הרמב"ן. הרמב"ן מונה את העשין והלוואין שהרמב"ם שכח, כביכול, והלאו שהוא מזכיר הוא (שכחת הלאוין, המצווה השניה): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" (דברים ד, ט-י), יש איסור לשכוח את מעמד הר סיני. זו מצווה שבלב שצריך לזכור, אדם צריך ללכת עם התודעה של מעמד הר סיני כל חייו, עם התודעה של האירוע של - "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב". והתורה שם ממשיכה ואומרת בפסוקים הבאים: "ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" (שם ה, ג), משה מדבר עם הדור החדש, הדור שלא היה במעמד הר סיני - אז למה הוא אומר להם: "ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים". יש מקום לדקדק, אם היה כתוב 'לא רק את אבותינו כרת ה' אלוקינו אלא את כל הדורות' זה היה מובן, אך כתוב באופן אחר, כאילו כתוב שה' לא כרת את הברית עם אבותינו אלא איתנו, מה הפשט בזה - אולי אפשר לומר שהכוונה היא שכל המצוות שהקב"ה ציווה הן עבור ארץ ישראל, כל מה שה' כרת במעמד הר סיני זה בשביל היום, הברית נכרתה איתנו, הברית כרותה עם באי הארץ. "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (שם ד), זה בכלל לא היה איתם! "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה'" (שם ה).
את האמירה הזאת אפשר להבין בשני פנים - ניתן להבין שעיקר הברית כרותה עם באי הארץ, - זה היה אז במעמד הר סיני אבל זה עמכם. אני עומד בעת ההיא בין ה' ובינכם - בעת ההיא, אבל בשבילכם. אפשר להבין גם במובן כללי, הקב"ה כרת ברית עם עם ישראל, עם עם ישראל לדורותיו ולא רק קבוצת אנשים העומדת פה עכשיו. ציבור היא מציאות חיה, הדין שאין מיתה בציבור זה דין הלכתי (הוריות ו, א), ציבור שטעה על פי הוראת בית דין, צריך להביא פר העלם דבר של ציבור - גם אם כל הציבור כבר מת לפני שהתבררה הטעות. למה, הרי כל החוטאים כבר לא נמצאים! אלא הציבור חטא, והציבור קיים לעולם. כמו נהר שהמים זורמים בו, אדם שמסתכל יכול לחשוב שהנהר הוא לא אותו נהר שהיה אתמול, כעת זורמים בו מים אחרים - אבל זה אותו הזרם, זה אותו הנהר. המשך החיים של כלל ישראל זו מציאות אחת, ומשה מדבר אל כלל ישראל. "אתם" - כלל ישראל, אתם הייתם, איתכם הקב"ה כרת ברית, עם כלל ישראל של כל הדורות.
אם כן, זוהי המצווה הראשונה שהרמב"ן מונה, אדם צריך לזכור כל הזמן את מעמד הר סיני. אני חושב שהכוונה היא שעל האדם לחיות את המציאות שהקב"ה דיבר אלינו פנים אל פנים. וכשהאדם עוסק בתורה עליו לראות את עצמו כאילו הוא מקבל תורה מריבונו של עולם ממש. התורה הזאת נמשכת במהלך הדורות ומגיעה אל האדם היישר מהמקור האלוקי, ממעמד הר סיני. חכמים כבר למדו בדרך של דרשה שכל המלמד את בן בנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני (קידושין ל, א), שנאמר: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" (דברים ד, ט-י), "בניך ובני בניך" זה כבר לא רק דור אחד, זה הדור השני, המשך של הדורות, זה מחבר את כולם אל המקור האלוקי וכשאדם מקבל מהסבא שלו תורה כאילו הוא קיבל אותה מהר סיני.

"לא תחמוד" ו"לא תתאווה"
יש כאן עוד מצווה, מצווה שהוזכרה בתוך עשרת הדברות ומשה חוזר עליה כאן. הדור הזה לא שמע את עשרת הדברות בהר סיני, משה רק מספר להם אך כשנביא אומר דבר נבואה, ומשה רבנו הוא הנביא שרואה באספקלריא המאירה (יבמות מט, ב), כשישראל שומעים את הנביא הם כאילו שומעים את דבר ה' יוצא מתוך פיו, כאילו הם שומעים את הדברים במעמד הר סיני. יתר על כן, יש דעות שגם במעמד הר סיני עצמו ישראל שמעו רק את שתי הדברות הראשונות מריבונו של עולם ומשה אמר את השאר. ישראל שומעים את משה אך הם שומעים שריבונו של עולם כביכול מדבר מתוך גרונו של משה.
בפרשת דברים כבר הזכרנו שעל הפסוק "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" חז"ל אומרים (מגילה לא, ב) שמשה אמר את הדברים מפי עצמו. ואם כך מתעוררת קושיה גדולה מאוד - מי שאומר שאות אחת בתורה היא לא מפי ה' הוא כופר בתורה, והנה באים חז"ל ואומרים שאת ספר דברים משה אמר מפי עצמו! זה נראה ממש נגד מה שחז"ל עצמם אמרו?
אלא שיש כאן לימוד גדול מאוד. "משה מפי עצמו אמרן" זו בחינה מסויימת של דבר ה' שמשה אומר, כאילו מפי עצמו אבל בעצם הקב"ה מדבר מתוך גרונו. הרב חרל"פ בפרשת דברים מביא שכך אנחנו רואים בפסוקים שבפרשת עקב, וכבר הזכרנו את זה בעבר "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (דברים יא, יג), משה אומר "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי ", כאילו שריבונו של עולם מדבר ומשה אומר בדיוק את הלשון של ה'. אם כן, איך צריך להמשיך "לאהבה אותי", ולא "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", הרי ה' מדבר מתוך גרונו של משה! אלא משה מדבר לעם ישראל ואומר להם לעבוד את ה', אך אחר כך נאמר: " וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" - צריך להיות כתוב "ונתן מטר ארצכם"! משה עובר מגוף מדבר לגוף נוכח. הווי אומר, שמשה מגיע למדרגה כזאת שהוא כל כך קדוש, כל כך טהור, כל כך ענו, עד שהוא בטל לגמרי לריבונו של עולם ודבר ה' נשמע מתוך פיו כאילו זה דבר ה' בעצמו, כביכול.
אם כן, משה חוזר לפני בני ישראל על עשרת הדברות וכאילו שעם ישראל שומעים את עשרת הדברות מריבונו של עולם, מתוך פיו של משה. בסוף עשרת הדברות יש לנו תוספת שלא נמצאת בעשרת הדברות שבפרשת יתרו: "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" (דברים ה, יח). יש שני ציוויים - לא תחמוד ולא תתאווה. מה ההבדל ביניהם - מפרשים חז"ל שהאיסור של "לא תחמוד" הוא בפועל, אדם שחומד את אשת רעהו או את ממונו והוא לוקח את זה - הוא עובר על "לא תחמוד". הפירוש של "לא תתאווה" הוא לא לרצות, אפילו אם האדם לא מימש בסופו של דבר את תאוותו. אפשר היה לחשוב שאם האדם רצה וביצע הוא עבר בשתי עברות, עצם הרצון וגם המימוש שלו. אך אין זו הכוונה. העבירה היא עצם הרצון לקחת דבר של השני, בית רעך - מפרש התרגום שהכוונה היא לאשת רעך, "שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". הרצון לרצות דבר של השני ולרצות לקחת אותו זו עבירה. שאלנו פעם על זה (ראה בשיחה לפרשת יתרו תשע"ג), איך אפשר לצוות על אדם דבר כזה, הוא רואה משהו וזה מוצא חן בעיניו, מה אפשר לעשות?! אפשר להגיד לו שלא יקח כי זה לא שלו, אבל לא לחמוד, לא לרצות?! הרי הנפש מבקשת את זה! על כך מפרש ה"אבן עזרא" (שמות כ, יג) שהתורה יכולה לצוות על מצוות שבלב, כי יש דברים שאדם בעצמו יודע שהם לא ברי השגה, ואם הם לא ברי השגה הוא בכלל לא מתאווה אליהם. הוא מביא דוגמא לבת מלך, אפילו אם היא תהיה בעלת מראה מאוד יפה ותישא חן בעיני כל רואיה - סתם אדם לא יכול להשיג אותה ולא יתאווה אליה. דבר שלא ניתן להשגה לא רוצים אותו, הלב לא חומד את מה שאי אפשר להשיג. לכן, אם אדם מחנך את עצמו שמה שלא שלו הוא לא ניתן להשגה. זה כמו קו לבן שאי אפשר לחצות. נהג אחד אמר שצריך לראות את הקן הלבן בכביש כאילו הוא קיר, אי אפשר לעבור קיר גם אם אין ברירה, גם אם משאית מקדימה נוסעת לאט - אי אפשר לעבור קיר. אותו הדבר, אם אדם יודע שמה שלא שלו פשוט לא שייך לו הוא לא יתאווה לו. ריבונו של עולם נתן לו מה שצריך לתת לו ומה שה' נתן לאחרים לא שלו ולא שייך לו ואי אפשר לחמוד אותו ולהתאוות לו. אם כן, אפשר לשלוט על הלב ולגרום לכך שהלב לא יחפוץ מה שלא שייך לו. זה שייך לכל האיסורים, לא רק כלפי דברים של אחרים. מכאן אנחנו רואים שאדם יכול להגיע לרמת שליטה עצמית כזאת שכל הדברים שהתורה אוסרת יהיו לא שייכים בכלל מבחינתו.
זה מבחינת סור מרע.

מצוות אהבת ה'
דברנו על "סור מרע". אחר כך בפרשה יש לנו בחינה של "עשה טוב": "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ד-ה), אנו מצווים על אהבת ה'. הזוהר כאן (רסג, א) מרחיב מאוד את הדיבור על אהבת ה', הוא מתחיל מזה שמצוות אהבת ה' נמשכת מתוך אהבת ה' אותנו, הקב"ה אוהב את ישראל, הקב"ה אוהב מאוד את עם ישראל, ומתוך כך גם אנחנו מצווים לאהוב את ה', כך גם בתפילה - לפני שאנחנו קוראים את שמע ישראל, לפני שאנחנו מקיימים את מצוות "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", יש ברכה "אהבה רבה אהבתנו" או "אהבת עולם אהבתנו", ומסיימת ב"הבוחר בעמו ישראל באהבה", "אוהב עמו ישראל". אהבתו של הקב"ה אלינו היא אהבה אלוקית, אהבה עצומה וגדולה, וכשלעם ישראל ח"ו חסר משהו ולא טוב לו - הקב"ה כביכול סובל, חסר לקב"ה. כשישראל מכירים בעובדה שה' רוצה בטובתם, כשהם חיים את אהבת ה' הגדולה אותנו - מתוך כך באה מצוות אהבת ה', "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". אומר ספר החינוך (מצווה תיח), שאדם צריך לאהוב את ה' בכל לבבו, בלי שיור, כל הלב צריך להיות מלא באהבת ה'. אם למשל אדם אוהב משהו אחר הוא מבטל את מצוות אהבת ה'! כדאי לראות את הדברים בפנים:
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר על זה וקובע מחשבותיו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה ועונשו גדול.
זו ממש תביעה עצומה. יש כאן מילים שקשה להבין אותם "או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו", מה זה הכואב? אני לא יודע בדיוק לבאר את המילה הזאת. על כל פנים, גם אם אנחנו לא מבינים את הביטוי הזה עד הסוף - אם אדם קובע את מחשבותיו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם, הוא מבטל את העשה הזה ועונשו גדול. כל אהבת העולם צריכה לנבוע מאהבת ה'. מותר לראות את הדברים הטובים בעולם, אבל צריכים לראות שאת כל הטוב הזה הקב"ה נתן לנו. ואולי האהבה לדברים שבעולם הזה גדלה מפני שיודעים את העונג שלהם, יודעים שריבונו של עולם נמצא כאן וכל הטוב הזה הוא טוב אלוקי. מצוות אהבת ה' היא מצווה שצריכה למלא את הלב, נאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". אומר "אור החיים", שהפירוש של "בְּכָל לְבָבְךָ" הוא שהאדם צריך להתאמץ לפתח את אהבת ה' בכל הלב ולהגיע למצב כזה שאהבת ה' טבעית אצלו, כמו שאדם נמשך לאוכל כי הוא מוכרח לאכול וכמו בדברים נוספים שהאדם זקוק להם ולא יכול בלעדיהם. על האדם להגיע למצב כזה של "וּבְכָל נַפְשְׁךָ", כמו שהנפש צריכה דברים רבים, כך יהיה לאדם צורך של אהבת ה', צורך שאי אפשר בלעדיו. מוסיף "אור החיים" ואומר שגם דברים שאדם צורך כי הם חסרים לו, אוכל למשל, אחרי שהוא מילא את סיפוקו והוא שבע - הוא כבר לא רעב והוא לא אוכל. כך בכל התאוות שיש לאדם, אחרי שהוא בא לידי סיפוק בתאוותיו הוא מפסיק, ורק לאחר זמן הוא צורך את זה עוד פעם. אך יש דבר בעולם שהאדם אוהב אותו בלי גבול, זה "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט). כסף זה דבר שכמה שיש לאדם הוא רוצה עוד, הוא תמיד רוצה יותר ממה שיש לו ואף פעם הוא לא שבע. כך צריכה להיות אהבת ה', כל הזמן היא הולכת ועולה, הולכת וצומחת ללא גבול, על זה דרשו חז"ל "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ " – "בכל ממונך" (ברכות נד, א), כמו אהבת הממון כך אהבת ה' צריכה למלא את האדם ללא גבול.

מדוע יש שינוי במצוות קריאת שמע?
אני רוצה להוסיף כאן הערה. הרמב"ם בהלכות קריאת שמע לא פותח בלשון שבה הוא פותח בכל המצוות, וזה ממש פלא. הרמב"ם אומר (הלכות קריאת שמע, א, א):
פעמיים בכל יום קוראין קריאת שמע בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום.
למה הוא לא כותב כמו בהתחלת הלכות תפילה, בתחילת הלכות תפילה כותב הרמב"ם: "מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם", וכאן הרמב"ם היה צריך לכתוב: מצוות עשה לקרוא כל יום פעמיים קריאת שמע, אך הוא לא כותב את זה! זה כתוב בהקדמה של הלכות קריאת שמע: "מצות עשה אחת והיא לקרות קריאת שמע פעמיים ביום", אבל בהלכה עצמה זה לא מוזכר, והרמב"ם מתחיל ישר מכך שקוראים בכל יום פעמיים קריאת שמע. זה היה לי פלא גדול, חיפשתי במפרשים וראיתי שהלחם משנה בתחילת הלכות תפילה שואל את השאלה הזאת, למה בהלכות קריאת שמע הרמב"ם לא התחיל במלים שיש מצוות עשה לקרוא קריאת שמע כמו שהתחיל כאן על תפילה - והוא מביא את תירוצו של ספר חרדים שאדם חייב במצוות ייחוד ה' בכל רגע, ולכן הרמב"ם לא החשיב את המצווה הזאת בתור אחת ממצות התורה. עיקרה של מצוות קריאת שמע היא לא האמירה פעמיים ביום של הפסוקים הללו, אלא לייחד את ה'. ואדם צריך לזכור את ייחוד ה' כל היום כולו.
מעניין לראות בספר החינוך, כשהוא סידר את המצוות בפרשייה הזאת הוא כתב בסדר הבא: מצוות אחדות ה', אהבת ה', תלמוד תורה ואחרונה מצוות קריאת שמע. קודם התוכן שנמצא בתוך הפרשה של קריאת שמע ורק אחר כך מצוות קריאת שמע שחרית וערבית. החינוך מבאר את מצוות ייחוד ה' (מצווה תיז), וכותב: "שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות אדון הכול אחד בלי שום שיתוף", כמובן שזה השורש של כל המצוות, ויש מצווה למסור את הנפש על ייחוד ה'. לא רק למסור את הנפש על עצם האמונה, אלא גם על ייחודו. "וזאת אחת מן המצוות שאמרנו בתחילת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן".




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il