רציפות היישוב היהודי בירושלים: הבדלים בין גרסאות בדף
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) |
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
"וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה" <ref>ישעיהו ס"ו, י"ד</ref> | "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה" <ref>ישעיהו ס"ו, י"ד</ref> | ||
== | ==הפרסים== | ||
צבאות כוסראו מלך פרס הגיעו לגבולות השלטון הביזנטי בסוריה ובארץ-ישראל. בקרב יהודי א"י וסוריה קמה תסיסה, אשר לא הייתה כדוגמתה מאז המרד בימי קונסטנטיוס וגלוס במאה הד' לספה"נ. המרירות והשנאה לאדום הרשעה היו עמוקים ביותר. העם שיווע לגאולה מידי ביזנץ, והנה הופיעו צאצאי עם כורש. מה תימה אם קבלו יהודי א"י את הכובשים בהתלהבות, אם התייצבו לימינם באלפיהם וברבבותיהם, אם לא ידעו לבלום את רגשות-הנקם העזים ומסוערים, שביקשו לעצמם מוצא מאז ומתמיד? | צבאות כוסראו מלך פרס הגיעו לגבולות השלטון הביזנטי בסוריה ובארץ-ישראל. בקרב יהודי א"י וסוריה קמה תסיסה, אשר לא הייתה כדוגמתה מאז המרד בימי קונסטנטיוס וגלוס במאה הד' לספה"נ. המרירות והשנאה לאדום הרשעה היו עמוקים ביותר. העם שיווע לגאולה מידי ביזנץ, והנה הופיעו צאצאי עם כורש. מה תימה אם קבלו יהודי א"י את הכובשים בהתלהבות, אם התייצבו לימינם באלפיהם וברבבותיהם, אם לא ידעו לבלום את רגשות-הנקם העזים ומסוערים, שביקשו לעצמם מוצא מאז ומתמיד? | ||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
לפי אויטיחיוס היו רוב הלוחמים היהודים, שנלוו על הכובשים הפרסים, מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו גם יהודי סביבת ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ. יהודי א"י, עמדו בצדם של הפרסים, לפני שערי ירושלים. נקל לשער מה הייתה סערת הנפש של עשרות אלפי המתקוממים והלוחמים היהודים, בעמדם לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש מאות שנים רצופות, ואת התלהבותם לקראת ההסתערות על מעוז הנצרות, שנואת נפשם <ref>[http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/milhama1-2.htm מקור]</ref> במאה ה-7 כבש את הארץ מלך פרסי בשם "כורש". עזרו לידו 24 אלף חיילים יהודים בתקווה שיוכלו לשבת בעיר<ref name=A/>. | לפי אויטיחיוס היו רוב הלוחמים היהודים, שנלוו על הכובשים הפרסים, מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו גם יהודי סביבת ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ. יהודי א"י, עמדו בצדם של הפרסים, לפני שערי ירושלים. נקל לשער מה הייתה סערת הנפש של עשרות אלפי המתקוממים והלוחמים היהודים, בעמדם לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש מאות שנים רצופות, ואת התלהבותם לקראת ההסתערות על מעוז הנצרות, שנואת נפשם <ref>[http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/milhama1-2.htm מקור]</ref> במאה ה-7 כבש את הארץ מלך פרסי בשם "כורש". עזרו לידו 24 אלף חיילים יהודים בתקווה שיוכלו לשבת בעיר<ref name=A/>. | ||
== | ==המוסלמים== | ||
כאשר המוסלמים צרו על העיר, בשנת 636, היא נסמרה להם על-ידי הנוצרים בתנאי כי היהודים לא יכנסו אליה. הכובש בקר ב[[קרב דוד]] ומצא אותו מלא אשפתות "אשר מילאו הנוצרים בשנאתם ליהודים" <ref name=A/>. רק בשנת 638 הורשו היהודים לעיר, אחרי הקמת המסגד ב[[הר הבית]] ועשרה מהם "שרתו שם לטאטא בכל יום". עם זאת נחשבה תקופה זו לטובה עבור היהודים. | כאשר המוסלמים צרו על העיר, בשנת 636, היא נסמרה להם על-ידי הנוצרים בתנאי כי היהודים לא יכנסו אליה. הכובש בקר ב[[קרב דוד]] ומצא אותו מלא אשפתות "אשר מילאו הנוצרים בשנאתם ליהודים" <ref name=A/>. רק בשנת 638 הורשו היהודים לעיר, אחרי הקמת המסגד ב[[הר הבית]] ועשרה מהם "שרתו שם לטאטא בכל יום". עם זאת נחשבה תקופה זו לטובה עבור היהודים. | ||
גרסה מ־19:34, 8 במרץ 2009
|
|
רציפות היישוב היהודי בירושלים נשמרה כמעט מאז חורבן בית שני. לאחר החרבן נשארו בירושלים רק יהודים בודדים . מסופר על רבי עקיבא כי בעוד חבריו הצטערו ובכו בראותם את חורבנה של ירושלים ושממות מקדש ה' שעליו נאמר "והזר הקרב יומת" [1] וכעת "שועלים הלכו בו" הרי רבי עקיבא ראה בחורבן את התחלת קיום ייעודי הגאולה וכך ניחם אותם באמרו אליהם: " "תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב [2] - לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער - בזכריה כתיב [3] עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים - עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" [4]. התקווה לחידוש הישוב היהודי בירושלים לא פסקה מעולם.
לאחר מרד בר כוכבא, אדריאנוס קיסר הרס את שרידי העיר ובנה במקומה עיר אלילית ושינה את שמה ל"אליה קפיטולינה" [5] וגזר עונש מוות על היהודים שיבואו בתחומה [6]. . במרוצת השנים, היהודים הורשו, אחד לשנה, לבוא ולבכות על חורבן הבית.
במאה ה-4 יוליאנוס הקיסר הציע לבנות מחדש את בית המקדש. היו שנלהבו לכך. ביטוי לכך יש אולי בכתובת בכתובת עברית שנמצאה חקוקה על אבני הכותל המערבי, מתחת ל"קשת רובינסון" מאותה תקופה ובה נחרט "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה" [7]
הפרסים
צבאות כוסראו מלך פרס הגיעו לגבולות השלטון הביזנטי בסוריה ובארץ-ישראל. בקרב יהודי א"י וסוריה קמה תסיסה, אשר לא הייתה כדוגמתה מאז המרד בימי קונסטנטיוס וגלוס במאה הד' לספה"נ. המרירות והשנאה לאדום הרשעה היו עמוקים ביותר. העם שיווע לגאולה מידי ביזנץ, והנה הופיעו צאצאי עם כורש. מה תימה אם קבלו יהודי א"י את הכובשים בהתלהבות, אם התייצבו לימינם באלפיהם וברבבותיהם, אם לא ידעו לבלום את רגשות-הנקם העזים ומסוערים, שביקשו לעצמם מוצא מאז ומתמיד?
לפי אויטיחיוס יש מקום להנחה כי היהודים פתחו בהתקוממות ובמעשי נקם בשלטונות הביזנטיים ובמרדפיהם הנוצריים עוד לפני כניסת הפרסים לגבולות סוריה וא"י.עובדה זו יש בה כדי להעיד על כוח-אוכלוסין יהודי רב בארץ-ישראל ועל תקוות משיחיות נלהבות, שנתלקחו בקרב היהודים באותה פרשת מרד.
לפי אויטיחיוס היו רוב הלוחמים היהודים, שנלוו על הכובשים הפרסים, מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו גם יהודי סביבת ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ. יהודי א"י, עמדו בצדם של הפרסים, לפני שערי ירושלים. נקל לשער מה הייתה סערת הנפש של עשרות אלפי המתקוממים והלוחמים היהודים, בעמדם לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש מאות שנים רצופות, ואת התלהבותם לקראת ההסתערות על מעוז הנצרות, שנואת נפשם [8] במאה ה-7 כבש את הארץ מלך פרסי בשם "כורש". עזרו לידו 24 אלף חיילים יהודים בתקווה שיוכלו לשבת בעיר[6].
המוסלמים
כאשר המוסלמים צרו על העיר, בשנת 636, היא נסמרה להם על-ידי הנוצרים בתנאי כי היהודים לא יכנסו אליה. הכובש בקר בקרב דוד ומצא אותו מלא אשפתות "אשר מילאו הנוצרים בשנאתם ליהודים" [6]. רק בשנת 638 הורשו היהודים לעיר, אחרי הקמת המסגד בהר הבית ועשרה מהם "שרתו שם לטאטא בכל יום". עם זאת נחשבה תקופה זו לטובה עבור היהודים.
הכליף מעאד' אלמעז לדין אללה (953-975) נחשב לאוהד היהודים והעדה היהודית בירושלים גדלה [6].
בשנת 1071 נכבשה הארץ על-ידי הסלג'וקים, אשר שמו קץ למרכז היהודי בירושלים. עם מרבית יהודי ירושלים, שנפוצו לכל עבר, ברחה גם הישיבה הראשית, זה מרכז הגאונות הארצישראלית, והשתקעה בעיר החוף צור, שנשארה בידי השליטים הפאטימיים במצרים. אמנם, בישובים הקטנים, ובייחוד בכפרי הגליל, עוד נשארו יהודים, כנראה לא מעטים במקומותיהם.
הצלבנים
בשנת 1099 כבשו משתתפי "מסע הצלב הראשון" את ירושלים . ביום כ"ג תמוז ד"א התנ"ט (25 ביולי) העיר נכבשה ותושביה המוסלמים והיהודים נהרגו ביום השבת כ"ד תמוז. בשנת 1170 היו בעיר יהודים בודדים.
וכך מתואר בדף הקשר של ישיבת הר עציון] :" שיכורים מניצחונם, ערכו הצלבנים טבח נורא בתושבי העיר, שכמוהו לא ידעה ירושלים מעודה. גדודי הלוחמים שעטו ברחובות כאחוזי תזזית, דקרו ושחטו בדם קר כל מי שנקרה בדרכם, עד כי סוסי הצלבנים התבוססו בנחלים של דם עד ברכיהם. אורגיית הרצח, האונס והביזה הייתה כה נוראית, עד כי כרוניקאי צלבני מתאר:
"אי-אפשר היה לחזות במספר העצום של הנשחטים מבלי לחוש אימה ולהתחלחל; בכל מקום היו מושלכים חלקי גופות של בני אדם; האדמה הייתה מכוסה בדמם הניגר של ההרוגים. אבל נורא עוד יותר היה להביט במנצחים עצמם, מתבוססים בדם ונוטפי דם מכף רגל ועד ראש, מראה נורא שעורר אימה בקרב כל מי שפגש בהם".
כהמשך לפרעות תתנ"ו, היה גורלם המר של בני הקהילה היהודית. הם התכנסו כולם בצפיפות רבה בבית הכנסת הגדול ונשרפו על ידי הצלבנים בהיותם בחיים. כך באה לקיצה הקהילה הענקית של ירושלים, שישבה ברובע היהודי של התקופה, האזור שנקרא שנים לאחר מכן כמעט עד ימינו בשם "הרובע המוסלמי", וכעת נקרא "הרובע היהודי המתחדש".