בשר בחלב: הבדלים בין גרסאות בדף
(←הגדרה) |
(←הגדרה) |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
==הגדרה== | ==הגדרה== | ||
'''איסור לבשל, לאכול ולהנות מבשר בחלב''' (הסוגיות ב{{מקור|בבלי: חולין קד.}} והלאה)'''.''' | '''איסור לבשל, לאכול ולהנות מבשר בחלב''' (הסוגיות ב{{מקור|בבלי:חולין קד.}} והלאה)'''.''' | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== |
גרסה מ־17:27, 4 במרץ 2009
|
הגדרה
איסור לבשל, לאכול ולהנות מבשר בחלב (הסוגיות בחולין קד. והלאה).
מקור וטעם
מקורו מהפסוקים "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות כג, יט לאיסור בישול, שם לד-כו לאיסור אכילה והנאה).
יש בו שלושה איסורים: בישול, אכילה והנאה. ונחלקם לשלושה סעיפים נפרדים:
בישול
טעמו של איסור בישול הוא משום סייג לאיסור האכילה (כסף משנה טומאת מת פרק א, לקח טוב ח-ג)[1].
במהות האיסור חקרו האם אסור לבשלם (פעולה), או ליצור מהם תערובת ע"י בישול (תוצאה) (עיון בלומדות יג).
דיני הבישול הם כדיני בישול בשבת: כמאכל בן דרוסאי (מנחת חינוך צב-א [ג]), ועירוי מבשל כדי קליפה (לחלק מהדעות) (שם [ה]). אך בדין אחד נתן את האור ואחד את העצים וכו', שבשבת כולם חייבים (מדין בישול לשיטת הרמב"ם) הסתפק המנחת חינוך האם הוא הדין גם לגבי בשר בחלב (שם [ח]).
בשיעורו נחלקו אמוראים: לרב צריך כזית בשר וכזית חלב, וללוי אפילו חצי כזית בשר וחצי כזית חלב (חולין קח:, והלכה כלוי). וללוי אין צריך דווקא חצי כזית בשר וחצי חלב, אלא שיהיה בשניהם יחד כזית, ושאחד מהם יתן טעם בשני (מנחת חינוך צב-א [ב]).
אכילה
ביחס בין הבישול לאכילה חקרו האם איסור האכילה גורם לאיסור הבישול, או שאיסור הבישול גורם לאיסור האכילה (המידות לחקר ההלכה א-כא).
בטעמו חקרו האם הבשר בחלב אסורים משום שנתערבבו בעבר (וכעת כל אחד מהם אסור בעצמו גם אם יפרדו), או משום שהם מעורבבים כעת (ואם יפרדו יתבטל האיסור) (גר"ח על הרמב"ם מאכלות אסורות ט-לט ד"ה ונראה: רמב"ם - כל אחד מהם נאסר בעצמו, ראב"ד - אסורים משום שמעורבבים. המידות לחקר ההלכה ז-ה).
במהות האיסור חקרו האם אחד מהם אוסר את חבירו, או ששניהם נאסרים יחד (מפענח צפונות ח-ד. וכן חקר בשיעורי ר' שמואל מכות עמוד תפד כשהבשר לא נאסר (כגון נבילה) האם החלב נאסר).
הנאה
ביחס בין אכילה להנאה דנו האם האוכלם עובר בלאו אחד גם על האכילה וגם על ההנאה, או בשני לאווין נפרדים (קובץ שיעורים פסחים קא).
בדינו לרמב"ם לא לוקה על הנאה (מאכלות אסורות ט-א) ולרמב"ן כן לוקה (בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם שורש ב).
דיני ההנאה שווים לדיני האכילה: כדי להתחייב מלקות צריך שיעור כזית (מנחת חינוך קיג-א [ב] ד"ה והנה שיעור אכילה), וצריך להנות ממנו בכדי אכילת פרס (שם ד"ה ובהנאה)[2].