ספק רשות היחיד, טמא: הבדלים בין גרסאות בדף
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
(הוספת ענין) |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
מי שאנו מסופקים עליו אם הוא נטמא כשהיה ברשות היחיד, וניתן לשואלו על כך, כי יש בו דעת, אלא שבמקרה זה אין הוא יודע אם הוא אכן נטמא או לא - ספקו טמא.דבר המוטל בספק אם הוא נטמא, ולא ניתן לשואלו על כך, מפני שאין בו דעת - ספקו טהור אפילו ברשות היחיד, ולא אמרו חכמים "ספק רשות היחיד - טמא", אלא במקרה שהדבר שאנו מסופקים עליו אם הוא נטמא הוא דבר "שיש בו דעת להישאל", כלומר, שאם שואלים אותו אם הוא נגע בטומאה מסויימת, הוא יודע להשיב: "כן" או: "לא" או: "איני יודע", וכשאומר: "איני יודע" - ספקו טמא. אבל אם אין בו דעת להישאל - ספקו טהור אפילו ברשות היחיד<ref> זאת למדים מסוטה, שאסורה לבעלה מספק, כמו שאמרו בגמרא (סוטה כח, א): "מה תלמוד לומר [בסוטה] 'והיא נטמאה'~, 'והיא לא נטמאה'~? אם נטמאה, למה שותה? אם לא נטמאה, למה משקה? מגיד לך הכתוב, שהספק אסורה. מכאן אתה דן [קל וחומר] לשרץ [היינו לכל טומאה]: ומה סוטה, שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון, עשה בה ספק כוודאי; שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, אינו דין שיעשה בו ספק כוודאי?! וממקום שבאת [הואיל ואין למדים דין ספק טומאה אלא מסוטה, הרי ממקום זה חוזרים ולמדים]: מה סוטה רשות היחיד [שהרי נסתרה], אף שרץ רשות היחיד; ומה סוטה דבר שיש בו דעת להישאל [שיש בה דעת להישאל אם נטמאה], אף שרץ דבר שיש בו דעת להישאל. מכאן אמרו: דבר שיש בו דעת להישאל - ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור; ושאין בו דעת להישאל - בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו טהור".</ref>.לכן, למשל: חרש, שוטה או קטן שנמצאו ברשות היחיד במקום שיש בו טומאה, וישנו ספק אם נגעו בטומאה ונטמאו או לא - הרי אלו טהורים, לפי שאין בהם דעת להישאל, וכל שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור אפילו ברשות היחיד.כמו כן: חמור העומד בין הקברות, ויש ספק שמא נכנס במקום הטומאה ונטמאו שם כליו {{מקור|המרדעת והאוכף|כן}} על ידי שנגעו בקבר או האהילו עליו - כליו טהורים, לפי שאין בחמור ובכליו דעת להישאל. | מי שאנו מסופקים עליו אם הוא נטמא כשהיה ברשות היחיד, וניתן לשואלו על כך, כי יש בו דעת, אלא שבמקרה זה אין הוא יודע אם הוא אכן נטמא או לא - ספקו טמא.דבר המוטל בספק אם הוא נטמא, ולא ניתן לשואלו על כך, מפני שאין בו דעת - ספקו טהור אפילו ברשות היחיד, ולא אמרו חכמים "ספק רשות היחיד - טמא", אלא במקרה שהדבר שאנו מסופקים עליו אם הוא נטמא הוא דבר "שיש בו דעת להישאל", כלומר, שאם שואלים אותו אם הוא נגע בטומאה מסויימת, הוא יודע להשיב: "כן" או: "לא" או: "איני יודע", וכשאומר: "איני יודע" - ספקו טמא. אבל אם אין בו דעת להישאל - ספקו טהור אפילו ברשות היחיד<ref> זאת למדים מסוטה, שאסורה לבעלה מספק, כמו שאמרו בגמרא (סוטה כח, א): "מה תלמוד לומר [בסוטה] 'והיא נטמאה'~, 'והיא לא נטמאה'~? אם נטמאה, למה שותה? אם לא נטמאה, למה משקה? מגיד לך הכתוב, שהספק אסורה. מכאן אתה דן [קל וחומר] לשרץ [היינו לכל טומאה]: ומה סוטה, שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון, עשה בה ספק כוודאי; שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, אינו דין שיעשה בו ספק כוודאי?! וממקום שבאת [הואיל ואין למדים דין ספק טומאה אלא מסוטה, הרי ממקום זה חוזרים ולמדים]: מה סוטה רשות היחיד [שהרי נסתרה], אף שרץ רשות היחיד; ומה סוטה דבר שיש בו דעת להישאל [שיש בה דעת להישאל אם נטמאה], אף שרץ דבר שיש בו דעת להישאל. מכאן אמרו: דבר שיש בו דעת להישאל - ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור; ושאין בו דעת להישאל - בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו טהור".</ref>.לכן, למשל: חרש, שוטה או קטן שנמצאו ברשות היחיד במקום שיש בו טומאה, וישנו ספק אם נגעו בטומאה ונטמאו או לא - הרי אלו טהורים, לפי שאין בהם דעת להישאל, וכל שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור אפילו ברשות היחיד.כמו כן: חמור העומד בין הקברות, ויש ספק שמא נכנס במקום הטומאה ונטמאו שם כליו {{מקור|המרדעת והאוכף|כן}} על ידי שנגעו בקבר או האהילו עליו - כליו טהורים, לפי שאין בחמור ובכליו דעת להישאל. | ||
''''''ספק ספקא ברשות היחיד'''Bold text''''''''''''Bold text'''''' | |||
נחלקו הראשונים אם בספק ספקא ברשות יחיד ג"כ אמרינן ספקו טמא. עיין טהרות ו:ד, ו:ה, ר"ש שם,תוספות פסחים י., תוספות ב"ב נה:, רש"י ע"ז ע.-ע: | |||
==הערות שוליים== | ==הערות שוליים== | ||
<references /> | <references /> | ||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | [[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] |
גרסה מ־06:30, 8 בינואר 2018
|
מי שאנו מסופקים עליו אם הוא נטמא כשהיה ברשות היחיד, וניתן לשואלו על כך, כי יש בו דעת, אלא שבמקרה זה אין הוא יודע אם הוא אכן נטמא או לא - ספקו טמא.דבר המוטל בספק אם הוא נטמא, ולא ניתן לשואלו על כך, מפני שאין בו דעת - ספקו טהור אפילו ברשות היחיד, ולא אמרו חכמים "ספק רשות היחיד - טמא", אלא במקרה שהדבר שאנו מסופקים עליו אם הוא נטמא הוא דבר "שיש בו דעת להישאל", כלומר, שאם שואלים אותו אם הוא נגע בטומאה מסויימת, הוא יודע להשיב: "כן" או: "לא" או: "איני יודע", וכשאומר: "איני יודע" - ספקו טמא. אבל אם אין בו דעת להישאל - ספקו טהור אפילו ברשות היחיד[1].לכן, למשל: חרש, שוטה או קטן שנמצאו ברשות היחיד במקום שיש בו טומאה, וישנו ספק אם נגעו בטומאה ונטמאו או לא - הרי אלו טהורים, לפי שאין בהם דעת להישאל, וכל שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור אפילו ברשות היחיד.כמו כן: חמור העומד בין הקברות, ויש ספק שמא נכנס במקום הטומאה ונטמאו שם כליו (המרדעת והאוכף) על ידי שנגעו בקבר או האהילו עליו - כליו טהורים, לפי שאין בחמור ובכליו דעת להישאל.
'ספק ספקא ברשות היחידBold text'''''''Bold text' נחלקו הראשונים אם בספק ספקא ברשות יחיד ג"כ אמרינן ספקו טמא. עיין טהרות ו:ד, ו:ה, ר"ש שם,תוספות פסחים י., תוספות ב"ב נה:, רש"י ע"ז ע.-ע:
הערות שוליים
- ↑ זאת למדים מסוטה, שאסורה לבעלה מספק, כמו שאמרו בגמרא (סוטה כח, א): "מה תלמוד לומר [בסוטה] 'והיא נטמאה'~, 'והיא לא נטמאה'~? אם נטמאה, למה שותה? אם לא נטמאה, למה משקה? מגיד לך הכתוב, שהספק אסורה. מכאן אתה דן [קל וחומר] לשרץ [היינו לכל טומאה]: ומה סוטה, שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון, עשה בה ספק כוודאי; שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, אינו דין שיעשה בו ספק כוודאי?! וממקום שבאת [הואיל ואין למדים דין ספק טומאה אלא מסוטה, הרי ממקום זה חוזרים ולמדים]: מה סוטה רשות היחיד [שהרי נסתרה], אף שרץ רשות היחיד; ומה סוטה דבר שיש בו דעת להישאל [שיש בה דעת להישאל אם נטמאה], אף שרץ דבר שיש בו דעת להישאל. מכאן אמרו: דבר שיש בו דעת להישאל - ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור; ושאין בו דעת להישאל - בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו טהור".