פרשני:בבלי:סוכה יט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה יט ב

חברותא[עריכה]

אמר (מתרץ) רבי יצחק בן אלישב: אין, אכן  יש כדבר הזה! טיט הנרוק (עפר מעורב במים, והוא רך כל כך שאפשר להוריקו מכלי לכלי) יוכיח, שמצטרף הוא לארבעים סאה, להשלמת שיעור מקוה, ואילו הטובל בו במקוה העשויה כולה מטיט הנירוק  359  לא עלתה לו טבילה, שאינו נחשב כמים ממש.

 359.  דין זה מבואר במשנה במסכת מקואות: אלו מעלין (משלימין לשיעור מקוה): השלג והברד, הכפור והגליד והמלח וטיט הנירוק. הרי למדנו, שטיט הנירוק משלים את המקוה. אבל אם טבל במקוה העשויה מטיט הנירוק לבדו לא עלתה לו טבילה, כן פירש רש"י. ותמהו התוספות: הרי אין הנידון דומה לראיה, שהרי גבי סוכה אנו באים לומר, כי אף שמצטרף האויר להשלים שיעור הסוכה מכל מקום אין ישנים תחתיו, ואילו בטיט הנירוק לא נאמר על מקוה שטיט הנירוק הצטרף להשלים שיעורה שאין טובלים בה?! ולפיכך פירשו התוספות, כי בשעה שטיט הנירוק מצטרף להשלים את שיעור המקוה, אין יכול לטבול אלא במים ולא בטיט הנירוק. וראה שם שהוכיחו כן בכמה הוכחות.
מתניתין:
העושה סוכתו כמין צריף (סוכה של ציידים שאורבים בו לעופות, ועשוי בצורה משופעת ככוורת, שגגו וקירותיו אחד הם), והיינו, שהעמיד שתי דפנות ממין הכשר לסיכוך זו כנגד זו כשהם מוטות באלכסון ודבוקות זו לזו בראשן, ואין לסוכה זו גג נפרד מדפנותיה, אלא הכל אחד.
או שסמכה לדופן סוכתו לכותל, שהטה את ראשי הקנים באלכסון, כאשר רגליהן מרוחקות מן הכותל, וראשיהן מונחים בזוית על הכותל.
רבי אליעזר פוסל סוכה זו מפני שאין לה גג, שאינו ניכר מהו הגג שלה ומהן הדפנות. שסבר רבי אליעזר, כמאן דאמר "שיפועי אוהלים לאו כאוהלים". כלומר, דין אוהל הוא רק כאשר יש לה גג רחב טפח, ולא כאשר ראשה משופע.  360  וחכמים מכשירין. וטעמם יתבאר להלן בגמרא.  361 

 360.  וביאור הדברים: מזה שהצריכה התורה שתהיה הסוכה עשויה בדפנות וסכך, יש ללמוד שצריך שתהיה הסוכה נחשבת כאוהל. וסבר רבי אליעזר שסוכה אשר אין מחיצותיה ניכרות לבדן וגגה לבדו, אינה חשובה אוהל. ואילו לדעת חכמים, כיון שהדופן משמשת גם כדופן וגם כסכך, נחשבת היא כאוהל אף שלא ניכר כל אחד מהם לבדו.   361.  וכתבו התוספות ד"ה העושה סוכתו כמין צריף, שמדובר שיש תחת השיפוע שבעה טפחים על שבעה טפחים בגובה עשרה, שכן הוא שיעור סוכה קטנה. והוסיפו: אפשר שאם היה בה שבעה טפחים בגובה עשרה, גם שאר השיפוע כשר לישיבת סוכה, אף שאינו גבוה עשרה, מדין "פסל היוצא מן הסוכה". ועיין עוד ילקוט מפרשים.
גמרא:
תנא, שנינו בברייתא: מודה רבי אליעזר הפוסל במשנתנו סוכה שאין לה גג, שאם הגביהה לסוכתו העשויה כמין צריף, והעמידה על גבי יתידות למעלה מן הקרקע טפח, שהיא כשרה אף שלא סתם אותו טפח במחיצה.
והטעם: משום דאמרינן "לבוד" מתחתיהן של הקנים לקרקע בקו ישר, וממילא נמצא שעל פני הקרקע לפני שמתחיל השיפוע יש דופן גבוהה טפח, ועל כן נחשבת הדופן המשופעת כגג, ודינה כאוהל,  362  הואיל וניכר בסוכה מהו הגג ומהן הדפנות. (ומה שצריך שתהיה הדופן טפח דוקא, משום שכן הוא שיעור אוהל בכל מקום).

 362.  ואף שלדפנות הסוכה אין די בדופן טפח או בגג טפח, די בזה להחשיבה אוהל. ורק לגבי שיעור אוהל נאמרה הלכה שיהיו הגג והדפנות ניכרים לבדן, אבל לעצם דין מחיצות וסכך של סוכה, אין צריך שיהיו ניכרים כל אחד לבדו.
או שהפליגה (הרחיקה) לדופן סוכתו מן הכותל טפח, וסמך ראשי הקנים ביתדות, ויש אויר טפח בין ראשי הקנים לכותל,
אף בזה מודה רבי אליעזר שהיא כשרה, משום דאמרינן "לבוד" מראשי הקנים לכותל, ונעשה אותו אויר כגג הסוכה, ושאר הצריף נידון כדופן, ומשום כך נידונת היא כאוהל, וכשרה.  363 

 363.  א. נתבאר על פי רש"י. אבל התוספות פירשו שעשה ממש מחיצה או גג בשווה, וכן פירש הרא"ש, והוסיף שאף על ידי לבוד לא יועיל. וראה תוספות שהוכיחו כדברי רש"י מן הירושלמי. ב. לאו דוקא שהפליגה לסוכתו העשויה כמין צריף או שהגביה את סוכתו הסמוכה לכותל, אלא הוא הדין אם הרחיק טפח בין שתי הדפנות העשויות כמין צריף, או שהגביה את דופן סוכתו הסמוכה לכותל.
ומבארת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן שהכשירו סוכה זו אף שאין הגג ניכר בה?
לפי שהם סוברים ששיפועי אהלים כגגות אהלים דמו. כלומר, אין צריך שיהיה ניכר הגג לבדו והדופן לבדה, אלא אף שהכל אחד נחשבת היא כאוהל.  364 

 364.  ומבואר, שרבי אליעזר הפוסל, סובר שיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו. והקשה הפני יהושע: הרי בהמשך הסוגיא משמע שגם לדעת אביי טעמו של רבי אליעזר הוא משום ששיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו, ולעיל דף ז ב אמר אביי שטעמו של רבי אליעזר הפוסל סוכה העשויה כצריף הוא משום שסוכה דירת קבע בעינן, וסוכה העשויה כצריף אינה ראויה לדיורין של קבע?! וכתב לישב, שאביי לעיל פירש כן לשיטתו, שגרס במשנה "רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירים", ולפיכך פירש, שנחלקו האם סוכה דירת קבע בעינן או דירת עראי, כדי להעמיד דברי חכמים אליבא דהלכתא דסוכה דירת עראי בעינן. אבל לפי המסקנא כאן, דברייתא איפכא קתני, לא רצו לפרש שחכמים פוסלים משום שסברו סוכה דירת קבע בעינן, שאם כן נמצא שאין הלכה כחכמים, ולפיכך פירש שנחלקו האם שיפועי אוהלים כאוהלים.
אביי אשכחיה (מצאו) לרב יוסף, דקא גני (שהיה ישן) בחג הסוכות, במיטה שהיתה פרוסה עליה כילת חתנים, שאין לה גג רחב טפח אלא עשויה בשיפוע כצריף, בסוכה. וסבר רב יוסף, שאין הכילה חשובה אוהל להפסיק בינו לסוכה, כיון שאין לה גג רחב טפח. אמר ליה אביי לרב יוסף: כמאן? כדעת מי אתה עושה כן? האם כרבי אליעזר במשנתנו, הפוסל סוכה עשויה כצריף משום דשיפועי אוהלים לאו כאוהלים, וכמו כן אין הכילה מפסקת בינו לסוכה, אם כן תיקשי לך: וכי שבקת רבנן ועבדת כרבי אליעזר? וכי מניח אתה את דברי חכמים הסוברים שיפועי אוהלים כאוהלים, ונוהג אתה כשיטתו של רבי אליעזר? ! אמר ליה רב יוסף לאביי: אכן, במשנה שנינו כדבריך. אבל בברייתא איפכא תני בה, (כלומר, מחלוקת חכמים ורבי אליעזר נשנית היא להיפך), וכך היא שנויה: רבי אליעזר מכשיר, וחכמים פוסלין, היות ולדעתם שיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו, ולפיכך נהגתי לישן תחת הכילה וכדברי חכמים. השיב לו אביי: אף אם שנינו בברייתא כדבריך, וכי שבקת מתניתין דידן ועבדת כברייתא? האם מניח אתה משנתנו הנוקטת שלדעת חכמים שיפועי אוהלים כאוהלים דמו, ונהגת כברייתא?! אמר ליה רב יוסף: מתניתין, יחידאה היא (תנא יחיד הוא ששנאה כך). אבל חכמים שבדורו היו חולקים עליו, ושנו: רבי אליעזר מכשיר, וחכמים פוסלים, וכמו ששנינו בברייתא.
וכדתניא: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי נתן אומר: רבי אליעזר פוסל סוכה זו, מפני שאין לה גג ושיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו. וחכמים מכשירין.
מתניתין:
נאמר בתורה (דברים טז יג) "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באספך מגרנך ומיקבך". ודרשו חכמים: בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. כלומר, בא הכתוב לומר כי סכך הסוכה צריך להעשות רק מהמינים שהם כעין "פסולת גורן ויקב", שיש בהם שני דברים, האחד, שגידולם מן הארץ, והשני, שאינם מקבלים טומאה. ולפיכך, כלים הראויים לקבל טומאה פסולים לסיכוך.
ולא רק כלי העשוי לקבל בתוכו אוכלין או משקין פסול לסכך בו, אלא גם מיטה, המשמשת למשכב, קרויה כלי לקבל טומאה.
מחצלת קנים גדולה, אף שהיא קשה ואינה נוחה כל כך למשכב,  365  אם עשאה כדי שתשמש לשכיבה עליה, הרי היא ככלי, הואיל וייחדה לכך בפירוש, ומקבלת טומאה, ולפיכך אין מסככין בה.  366 

 365.  כך פירש רש"י. ובשפת אמת תמה, שמלשון רש"י משמע שמשנתנו מדברת דוקא במחצלת של קנים שאינם נוחים לשכיבה, ולפיכך מחצלת גדולה סתמא לסיכוך, אבל במחצלת של קש או גמי שנוחות למשכב, אפשר שגם גדולה סתמא למשכב. ואם כן, תסתור משנתנו לברייתא המובאת להלן בגמרא, והאומרת "מחצלת של שיפא ושל גמי, גדולה מסככין בה. קטנה אין מסככין בה". ומשמע, שגם במחצלת של גמי מחלקים בין קטנה לגדולה? ! וצריך לומר, שלא נקטה כן משנתנו אלא לרבותא במחצלת קטנה, שגם מחצלת של קנים שאינה נוחה למשכב סתמא לשכיבה, אולם אליבא דאמת גם מחצלת של גמי גדולה אין סתמא לשכיבה.   366.  כתב המאירי: עשאה לשכיבה, מקבלת המחצלת טומאת מדרס לכשישכב עליה הזב, שהרי כלי המיוחד לשכיבה הוא. וכל שכן שתטמא מחצלת זו בשאר טומאות, כטומאת מת וכדומה, שכל הכלים טמאין בהן, ואינן צריכות כלי המיוחד לשכיבה דוקא. ואם עשאה לסיכוך, אינה מקבלת טומאת מדרס, הואיל ואינה מיוחדת לשכיבה. ואף בשאר טומאות אינה נטמאת, כיון שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה.
אבל אם עשאה לסיכוך, אין היא חשובה "כלי", ולכן מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ובגמרא יתפרש מה דין מחצלת שעשאה בסתמא, ולא יחדה בפירוש למשכב או סיכוך.
רבי אליעזר אומר: אחת מחצלת קטנה  367  ואחת גדולה, דין אחד להן: אם עשאה לשכיבה, הרי היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ואם עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.

 367.  שיעור מחצלת קטנה: כתב הר"ן שהוא כדי שכיבה. ופירשו האחרונים, שכל שהיא מעט יותר מקומת אדם בינוני זוהי קטנה. אבל אם רחבה יותר, מחצלת גדולה היא. בכורי יעקב סימן תרכט ס"ק ט.
ולהלן בגמרא יתפרש במה נחלקו, שהרי ודאי מודים חכמים לרבי אליעזר, שאם עשאה במפורש למשכב, בין קטנה ובין גדולה פסולה. ואם ייחדה לסיכוך, אף קטנה כשרה.
גמרא:
שנינו במשנה: מחצלת קנים גדולה, עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה:
ומקשה הגמרא: הא גופה קשיא (דברי המשנה סותרים עצמם מיניה וביה).
שהרי אמרת ברישא של המשנה: עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ומשמע, טעמא דעשאה לשכיבה, לפיכך נחשבת היא ככלי ומקבלת טומאה. הא אם עשאה בסתמא,  368  הרי היא כמי שעשאה לסיכוך בפירוש, ומסככין בה.

 368.  כתב השפת אמת: נראה לפרש, שמדובר באומן העושה מחצלות למכור, ולכן כשעשה מחצלת סתמא, אמרינן שעשה כדעתם של הקונים, וכיון שרגילות היא לקנות מחצלות גדולות לסיכוך וקטנות לשכיבה, דנים כאילו עשה כן בפירוש. אבל בעושה לעצמו לא שייך סתמא, שהרי העושה יודע לאיזה צורך עשה. אך מדברי הרא"ש הוכיח שלא כדבריו, וראה ילקוט מפרשים.
והדר תני בסיפא של המשנה: עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ומשמע, טעמא דעשאה להדיא לשם סיכוך, הא אם עשאה בסתמא, הרי היא כמי שעשאה לשכיבה?!
מבארת הגמרא: הא לא קשיא:
כאן, ברישא מדובר, במחצלת גדולה, שסתמה לסיכוך, ולפיכך, דוקא אם ייחדה למשכב נעשית היא ככלי לקבל טומאה.
אבל כאן, בסיפא מדובר, במחצלת קטנה, שסתמה למשכב, וראויה היא לקבל טומאה,  369  ולפיכך, דוקא אם ייחדה בפירוש לסיכוך בטל ממנה תורת כלי וכשרה לסיכוך.  370 

 369.  ופירשו התוספות: אין כוונת הגמרא לומר שהרישא והסיפא של המשנה לא מדברים באותה מחצלת, אלא ברישא קתני "עשאה לשכיבה פסולה", לפי שיש מחצלות שאינן נפסלות אלא אם עשאן בפירוש לשכיבה, ובסיפא קתני "עשאה לסיכוך כשרה", מפני שיש מחצלות שאינן כשרות אלא אם כן עשאן בפירוש לסיכוך. וראה היטב לשון רש"י כאן, ובהמשך הסוגיא ד"ה אמר רב פפא.   370.  ובערוך לנר העיר: כיון שמעמידה הגמרא שלא דיברו הרישא והסיפא באותה מחצלת, אם כן עדיף היה להעמיד את הרישא במחצלת קלועה כמעשה עבות שסתמא לסיכוך כמבואר בגמרא להלן, והסיפא במחצלת ארוגה שנוחה למשכב וסתמא לשכיבה, ולפי זה לא תקשה קושית הגמרא בסמוך מדברי רבי אליעזר?! ועיין מה שתירץ.
ומקשה הגמרא: בשלמא לרבנן, לא קשיא רישא וסיפא, וכמו שפירשנו. אלא לרבי אליעזר, עדיין קשיא רישא לסיפא?!
דתנן, ששנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אחת מחצלת קטנה ואחת גדולה - אם עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ומשמע, טעמא דעשאה לשכיבה בפירוש, הא אם עשאה בסתמא, לסיכוך היא עומדת, ואינה נחשבת ככלי לקבל טומאה.
והרי אימא סיפא: עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ומשמע, טעמא דעשאה בפירוש לסיכוך, הא אם עשאה בסתמא, לשכיבה היא עומדת, ופסולה לסיכוך?! ולדבריו אי אפשר לתרץ כמו שתרצנו לרבנן - כאן בגדולה כאן בקטנה, שהרי בדברי רבי אליעזר שנינו "אחת קטנה ואחת גדולה", ומבואר, שגם הרישא וגם הסיפא נאמרו בין בקטנה ובין בגדולה.
אלא, אמר רבא, כך יש ליישב את סתירת דברי המשנה מהרישא לסיפא, בין לרבנן ובין לרבי אליעזר, באופן אחר: מה ששנינו במשנה בין בדברי רבנן ובין בדברי רבי אליעזר "לסיכוך", אין פירושו שייחדה בפירוש לסיכוך, אלא שעשאה סתם.  371 

 371.  ולשון המשנה מתפרש כך: מחצלת שעשאה בפירוש לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ואם אנו יכולים לומר בה שהיא לסיכוך, וכגון שלא פירש לשם מה עשאה, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. תוספות.
וביאור מחלוקתם הוא:
במחצלת גדולה, כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך. שהרי תנא קמא, המדבר במחצלת גדולה, פסלה לסיכוך דוקא אם עשאה בפירוש למשכב, אבל בסתם הרי היא כשרה. ואף רבי אליעזר לא אמר אלא שאם עשאה בפירוש לשכיבה הרי היא פסולה.
כי פליגי - במחצלת קטנה:
תנא קמא, שחילק בגדולה בין אם עשאה לשכיבה לעשאה סתם, סבר, דוקא במחצלת גדולה מחלקים כן, אבל בקטנה סתם מחצלת קטנה לשכיבה היא עומדת, ופסולה לסיכוך.
ורבי אליעזר, שחילק גם במחצלת קטנה בין עשאה לשכיבה לעשאה סתם, סבר, סתם קטנה נמי לסיכוך היא עומדת.

דרשני המקוצר[עריכה]