אנציקלופדיה תלמודית:נטירה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:21, 17 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''': האיסור לנטור איבה למי שנמנע מלעשות לו טוב.</span> == <span dir="rtl">הדין וג...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: האיסור לנטור איבה למי שנמנע מלעשות לו טוב.

הדין וגדרו

האיסור

המזכיר לחברו, לאחר שקודם לכן נמנע חברו מלהיטיב עמו, שאינו נוהג כמותו, אלא מיטיב עמו, הרי הוא עובר באיסור נטירה[1], וכן אמרו: איזו היא נטירה, אמר לו: השאילני קרדומך, אמר ליה: לא. למחר אמרו לו השאילני חלוקך, אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה[2]. על הנוטר איבה בלבו, ואינו מזכיר למי שהרע לו את איבתו כלפיו, שנחלקו בו אם אף הוא עובר באיסור נטירה, עי' להלן[3].

טעם האיסור

בטעם איסור נטירה, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שיתקיים בה יישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה[4]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא[5]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שלא יבוא לידי איסור נקימה*[6]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים, שהוא בכדי שלא יקבע האדם בלבו את מידת האכזריות[7].

על עשיית רעה

הנוטר לחברו רעה על רעה שעשה לו חברו, יש מן האחרונים שכתבו, שאינו עובר באיסור נטירה, ולדעתם לא נאמר איסור נטירה אלא בנוטר מחמת מניעת טובה[8]. אבל מדברי ראשונים נראה, שבכלל איסור נטירה אף נטירה הבאה על רעה שעשה לו חברו[9].

בתביעת חוב

העושה רעה אשר על ידה הוא מתחייב כלפי חברו – כגון המזיק את ממון חברו[10] – יש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שנטירה הבאה על רעה שעשה לו חברו בכלל איסור נטירה היא[11], מכל מקום אין בתביעת חובו משום נטירה[12], שהמזיק מעצמו מתחייב לשלם[13], וכן יש מן הראשונים שכתבו, שאף גואל הדם הרי הוא נוטר עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפט, ואין הוא עובר בנטירה[14].

במונע טובה שרגילים למונעה

דברים שמצוי שאדם מונע אותם מחברו – כגון מתנה או הלוואה שאין אדם בטוח בפרעונה[15] – ואין במניעתם בכדי ללמד על רוע לב נגד חברו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהנוטר איבה לחברו על מניעתן לא עובר באיסור נטירה, שנטירתו היא מן השפה ולחוץ ואינם אלא פטפוטי דברים, ולדעתם איסור נטירה אינו אלא במונע מחברו חפץ בשאלה או בשכירות החוזרת בעינה, שרגילים בני אדם להאמין זה בזה, להשאיל ולהשכיר להם, והמונע מחברו הרי זה מחמת רוע לבב[16]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בדברים שמצוי שאדם מונע אותם מחברו, הנוטר איבה על מניעתן עובר באיסור נטירה[17], וכן כתבו שהנוטר איבה לחברו מחמת שלא עשה עמו צדקה, הרי הוא עובר באיסור נטירה[18].

במקום שלא הרעו לו

הנוטר איבה לאדם שלא הרע לו או מנע טובה ממנו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף הוא עובר על איסור נטירה[19].

מחמת צער הגוף

נטירת איבה למי שגרם לו צער הגוף – כגון שביישו או קללו או הכהו[20] - אם בכלל איסור נטירה היא, נחלקו בדבר ראשונים: א) יש סוברים, שנטירת איבה הבאה מחמת צער הגוף אינה בכלל איסור נטירה, ולא נאמר איסור נטירה אלא בזו הבאה מחמת דבר שבממון[21], שמכיון שהכתוב: ולא תטר, נמצא בפרשה העוסקת ברובה באיסורי ממון – כגון באיסור גזל, ואיסור הלנת שכיר, וכיוצא בזה – דבר-הלמד-מענינו* הוא, שאף הכתוב עוסק בנטירת איבה מחמת דבר שבממון, ולא בנטירת איבה הבאה מחמת צער הגוף[22]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שמן הכתוב: בני עמך[23], למדים שאיסור נטירה אינו אלא כלפי עושה מעשה עמך, והמחרפו ומגדפו, אינו בכלל בני עמך[24]. ב) ויש סוברים שאף צער הגוף בכלל איסור נטירה[25].

אף לסוברים שנטירה מחמת צער הגוף מותרת[26], כתבו ראשונים שמכל מקום כשפייסו ראוי למחול לו בלב שלם[27], וגדול שכרו, שכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו[28]. לא פייסו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שרשאי הוא לנטור איבה בלבו, אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו, תבוא עליו ברכה[29]. על תלמיד חכם שכשלא פייסהו צריך לנטור איבה בלבו ואסור לו למחול, ע"ע תלמיד חכם. מטעם זה יש מן הראשונים שכתבו, שראוי לכל אדם לומר קודם שכבו על מיטתו: הריני מוחל לכל מי שציער אותי היום[30].

בפגיעה בענינים הנוגעים לכבוד שמים

נטירת איבה לאדם שפגע בו בענינים הנוגעים לכבוד התורה ולכבוד שמים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם – לגירסתם בגמרא – שאינה בכלל איסור נטירה, ולא נאסרה אלא נטירת איבה על עניני חולין[31]. אבל מהרבה ראשונים נראה – לגירסתם בגמרא – שנאסרה נטירת איבה, על כל פגיעה, הן בעניני חולין והן בענינים הנוגעים לכבוד התורה ולכבוד שמים[32].

באינו מזכיר את האיבה

הנוטר איבה בלבו, ואינו מזכיר למי שהרע לו את איבתו כלפיו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאינו עובר על איסור נטירה, ולא נאמר איסור נטירה אלא במזכיר איבתו למי שהרע לו[33], ולדעתם זו היא שאמרו: אמר לו, הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך[34]. ויש מן הראשונים סוברים, שאפילו הנוטר איבה בלבו בלבד, הרי הוא עובר על איסור נטירה[35], ואותה שאמרו: אמר לו, הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך[36], לאו דוקא, ואפילו נטירה בלב בכלל[37].

נטירה בלא איבה

גדר הנטירה בלב – לסוברים שאף נטירה בלב, בכלל איסור נטירה היא[38] – יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאינו אלא שלא ינטור אדם איבה לחברו[39], וכן יש מן הראשונים שכתבו, כי אף שהזהיר הכתוב את האדם שלא יטור לחברו, מכל מקום אין צריך למחול לו[40]. ויש מן הראשונים סוברים, שאף מי שאינו שונא את חברו, אלא שהוא זוכר ונוטר חטאתו, הרי הוא עובר באיסור נטירה[41], וצריך למחול לחברו[42], ולמחות פשעו מלבו[43], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאדם שהיתה לו אהבה יתירה לחברו, ולאחר שעשה לו רעה שוב אינו אוהבו אהבה יתירה, אף על פי שעתה הוא אוהבו כשאר בני אדם, הרי הוא עובר באיסור נטירה[44].

זכירת עצם המעשה

זכירת עצם המעשה, כשמוחל האדם בלב שלם – כגון שמזכיר לחברו את רעתו דרך תוכחה, ולא דרך שנאה[45], או כגון שמתרחק מחברו כדי שלא ילמד ממעשיו[46] – אף לסוברים שנטירה בלב בכלל איסור נטירה היא[47], אינה בכלל איסור נטירה[48].

בגומר בדעתו שלא לנקום

הנוטר איבה לחברו, אולם גומר בדעתו שלא לנקום בו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו בכלל איסור נטירה[49]. ויש מן הראשונים סוברים, שאף הוא בכלל איסור נטירה[50].

בהטבה רבה

הנוטר איבה לאדם שמנע ממנו טובה, אולם מיטיב עמו יותר מן הטובה שזה מנע ממנו – כגון שלא הסכים להשאילו לו כלי שאינו חשוב כל כך, ואילו הוא משאיל לו כלי חשוב יותר[51] - אף הוא עובר באיסור נטירה[52].

בתוך המריבה

נטירת איבה תוך כדי שמצערים אותו צער הגוף – לסוברים שאף צער הגוף בכלל איסור נטירה הוא[53] – יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה בכלל איסור נטירה, ומותר להשיב לחורפיו דבר, ולא נאסרה הנטירה אלא לאחר שנח מרוגזו, שאי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכים[54], ומכל מקום אף לדעתם ראוי לאדם להשיב דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, ומידת חסידות היא שלא יענה אדם לחורפיו דבר אפילו בשעה שמבזים אותם, שמא יגבר עליו הכעס יותר מן המותר[55].

בנוקם

העובר על איסור נקימה, יש מן האחרונים שכתבו, שעבר אף על איסור נטירה, שהרי מלבד מה שנוקם הוא בחברו הרי הוא נוטר את הרעה שעשה לו[56]. ויש מן האחרונים מצדדים, שאינו עובר על איסור נטירה, לפי שכנוקם הרי כבר שלם לחברו כגמולו, ונמחה העוון מלבו ואינו נוטר[57].

בתלמיד חכם

תלמיד-חכם*, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שלא נוהג בו איסור נטירה[58], ולדעתם זו היא שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם[59], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין הדברים אמורים אלא בתלמיד חכם שביזוהו בפרהסיא, שביזיון התורה הוא[60]. ויש מן הראשונים סוברים, שאף בתלמיד חכם נוהג איסור נטירה[61], ואותה שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם[62], היינו בנטירה על צער הגוף, שמותרת היא אף למי שאינו תלמיד חכם, לסוברים כן[63]. על חיובו של תלמיד חכם – באופנים מסוימים – לנטור כשאין איסור בנטירה, ועל גדרו של תלמיד חכם, ע"ע תלמיד חכם.


על נשים, שנחלקו בהם אם הן מצוות בלאו-שאין-בו-מעשה*, ע"ע אשה[64].

בין אדם לחברו או בין אדם למקום

האיסור לנטור, יש מן הראשונים סוברים, שהוא ממצוות שבין אדם לחברו[65], וכן נראה מדברי ראשונים שכתבו בטעם האיסור, שהוא כדי שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה[66]. ויש מן הראשונים סוברים, שהוא ממצוות שבין אדם למקום[67].

ענשו

איסור נטירה, אין בו עונש מלקות[68], לפי שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*, שלהלכה אין לוקים עליו[69]. על לאו שאין בו מעשה, שנחלקו אם לוקים עליו מכת-מרדות*, ע"ע. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאין בו עונש מלקות אף משום שהוא לאו-הניתק-לעשה* שאין לוקים עליו[70], לפי שלאו של נטירה ניתק לעשה להעביר השנאה מלבו[71]. על לאו הניתק לעשה, שנחלקו בו אם לוקים עליו מכת מרדות, ע"ע.

שכלפיהם נוהג האיסור

כלפי עכו"ם

נטירת איבה לא נאסרה אלא כלפי ישראל, אולם נטירת איבה לגוי מותרת[72], וכן שנינו בספרא: לא תקום ולא תטור את בני עמך, נוקם אתה ונוטר לאחרים[73], והיינו לעובדי כוכבים[74].

כלפי גר

איסור נטירה, יש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים, שאינו נוהג כלפי גר[75]. אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאיסור נטירה נוהג גם כלפי גר[76].

כלפי עבד

איסור נטירה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאינו נוהג כלפי עבד[77], שלשון הכתוב: לא תטור בני עמך[78], ועבד אינו בכלל עמך, לסוברים כן[79]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שלשון הכתוב: לא תטר בני עמך[80], היינו בני עושי מעשה עמך, והעבד הוא בנם של מי שאינם עושי מעשה עמך[81]. אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאיסור נטירה נוהג גם כלפי עבד[82].

כלפי אדם רשע

הנוטר איבה לאדם רשע ובעל עבירות שהרע לו, יש מן האחרונים סוברים שאינו עובר באיסור נטירה[83], שיש ללמוד מלשון הכתוב: ולא תטר וגו' את בני עמך[84], שאין האיסור אלא לעושים מעשי "עמך"[85], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף על פי שאף בצער הגוף נאמר איסור נטירה, לסוברים כן[86], מכל מקום מותר לאדם נטור איבה למבזהו בפרהסיא, לפי שהמלבין פני חברו ברבים הרי הוא רשע[87]. ויש מן האחרונים סוברים, שאסור לנטור איבה לכל אדם מישראל, ואפילו לרשעים[88], שלדעתם אף על פי שנתמעטו הרשעים מכלל "עמך"[89], מכל מקום לא נתמעטו מכלל "בני עמך", שאף הם בכלל בני עם ישראל[90]. בטעם הדבר שציותה התורה שלא לנטור איבה אף על הרשעים, יש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי שטעם איסור נטירה הוא כדי שלא לקבוע בלבנו את מידת האכזריות, לסוברים כן[91], ויש שכתבו, שהוא לפי שטעם איסור נטירה הוא כדי שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה, ולכך שייכת מצוה זו לכל בני העם[92].

כלפי המרע לחברו

האיסור לנטור איבה, נראה מדברי ראשונים שכשם שהוא נוהג כלפי מי שהרע לו, כך הוא נוהג כלפי מי שהרע לחברו[93].

הערות שוליים

  1. עי' להלן.
  2. תו"כ קדושים פ' פ"ד; ברייתא יומא כג א.
  3. עי' ציון 8 ואילך.
  4. רמב"ם דעות פ"ז ה"ח; עי' רמב"ן דברים ו יח; עי' החינוך מ' רמא בטעם שני לאיסור נקימה, ועי"ש מ' רמב, שענינם של מצוות נקימה ונטירה אחד הוא; עי' מנורת המאור נר ב כלל ז ח"ב פ"א.
  5. עי' החינוך מ' רמא, בטעם ראשון לאיסור נקימה, ועי"ש מ' רמב, שענינן של מצוות נקימה ונטירה אחד הוא.
  6. רמב"ם שם; ר"י בכור שור ויקרא יט יח; ר"א מן ההר יומא כג א.
  7. שם חדש על היראים סי' קצז-קצח, בד' היראים שם. ועי' כלי יקר ויקרא י טיח.
  8. עי' יד המלך דעות פ"ז ה"ז; עי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' נג. ועי' יד הקטנה דעות פ"ז אות ט ואילך, ע"פ הרמב"ן והרלב"ג ויקרא יט יח, שחילק כעי"ז, שלא נאמר איסור נטירה אלא בדבר שלא חייבה התורה את בני האדם, כגון מניעת שאילת כלי, אבל העושה לחברו דברים שהזהירה עליהם התורה, מותר לנקום בו, עי"ש הטעם, ועי' רמב"ן שם ול"מ כן מדבריו, ועי' משנת אברהם שבציון 66, שפי' דברי הרמב"ן באופן אחר. ועי' שפתי צדיק פ' קדושים אות ו שנסתפק.
  9. עי' סה"מ לרמב"ם ל"ת שד-שה; עי' רמב"ן ויקרא יט יח ומשנת אברהם על הסמ"ג ל"ת יב בדעתו; עי' החינוך מ' רמא; ביאור הר"י מקרמניץ על הסמ"ג ל"ת יא; עי' מסילת ישרים מידת הנקיות פי"א; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 18, שמותרת נטירה על צער הגוף.
  10. עי' רמב"ן דלהלן.
  11. עי' ציון 66.
  12. עי' רמב"ן ויקרא יט יח, ומשנת אברהם על הסמ"ג ל"ת יב ואמרי בנימין יומא כג א בדעתו; עי' רלב"ג ויקרא שם ומשנת אברהם שם בדעתו. ועי' לשון הרמב"ן שם: יתבענו בבי"ד וישולם לו, ועי' משנת אברהם שם, שאף באופנים שאי אפשר להוציא ממונו בבי"ד, כגון בכופר בפיקדון, מ"מ המשתדל בכל עוז להשיג את כספו אי"ז נטירה כלל, שאין חפץ אלא בהשבת כספו. ועי' יד הקטנה שבציון 21, ע"פ הרמב"ן והרלב"ג שם, שאף הנטירה שאינה לצורך השבת הכסף מותרת היא, וצ"ב.
  13. עי' רמב"ן שם.
  14. רמב"ן שם.
  15. עי' יד המלך דלהלן.
  16. יד המלך דעות פ"ז ה"ח, בד' הרמב"ם שם.
  17. עי' יראים שבציון הבא.
  18. יראים קצז-קצח. ועי' אחרונים שבציון 35, שאף המונע טובה שלא מחמת מניעת טובה, עובר באיסור נטירה, וכ"ש בנידון זה שהנטירה היא מחמת מניעת טובה.
  19. עי' סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שב וקה"י ערכין סי' ד בדעתו; ר"ש על תו"כ קדושים פרשה ב; ראב"ד על תו"כ שם; שו"ת חקרי לב יו"ד ח"ד סי' פ, בד' הרמב"ם בסהמ"צ שם והחינוך מ' רלח ורמא.
  20. עי' מאירי דלהלן.
  21. עי' מאה שערים לרי"ץ גאות סוף הל' תשובה, ויראים סי' קצז-קצח וסמ"ג ל"ת יב, ושו"ת חקרי לב יו"ד ח"ד סי' פ בדעתם, ושע"ת שער ג אות לח ומאירי יומא כג א ור"ן ר"ה (ד ב בדפי הרי"ף), ע"פ יומא שם: ההוא בממון הוא דכתיב, ועי' ציון 31, שיש שלא גרסו כן, ועי' ציון 30 שי"ס שחילוק זה לא נשאר למסקנא; עי' קרית ספר דעות פ"ז; עי' משנת חכמים דעות סי' ט-י צפנת פענח אות ג ויבין שמועה אות ב; שו"ע הרב או"ח סי' קנו ס"ג.
  22. עי' ח"ח פתיחה לאוין ח-ט, בד' היראים שם. ועי' שם חדש על היראים שם.
  23. ויקרא שם.
  24. תלמידי מהרי"ק על הסמ"ג סי' יא; מצות הלבבות הל' נקימה ונטירה דרך מצוותיך אות א, ושם שהמצער את חברו בצער הגוף, אין לו את סימני עם ישראל, ביישנים, רחמנים וכו'. ועי' ציון 84 ואילך, שי"ס שאין מתמעט מי שאינו עושה מעשה עמך, אלא מן הכתוב: עמך, ולא מן הכתוב: בני עמך. ועי' יד הקטנה דעות פ"ז אות ט ואילך ואות כ, שביאר החילוק לפי שלא נאסרה הנטירה אלא בדבר שלא הזהירה על כך התורה, כגון מניעת שאילת כלי, אבל בדבר שהזהירה התורה על כך, כגון צער הגוף, לא נאסרה בו הנטירה, עי"ש טעם החילוק, ועי' ציון 24.
  25. עי' רבינו אליקים יומא כג א; עי' החינוך מ' רמא; עי' הגר"י פערלא על הרס"ג ל"ת נג-נד וחקרי לב שם וח"ח פתיחה לאוין ח-ט ועבודת המלך דעות פ"ז ה"ז, בד' הרמב"ם דעות שם; הגר"י פערלא על הרס"ג עשה יט, בד' הרמב"ן ויקרא יט יז-יח; עבודת המלך דעות פ"ז ה"ז, בד' ר"ח יומא כג א והריטב"א ר"ה יז א. ועי' ציון 28, שהעמידה הגמ' שלא נאמר איסור נטירה אלא בממון, ועי' חקרי לב וח"ח ועבודת המלך שם בד' הרמב"ם שם, וחקרי לב וח"ח שם בד' החינוך שם, ועבודת המלך שם בד' ר"ח והריטב"א שם, שלמסקנה חזרה בה הגמ' מחילוק זה.
  26. עי' ציון 30 ואילך.
  27. מאירי יומא כג א ע"פ גמ' שם. ועי' דינא דחיי שבציון 36, לענין מחילה על צער הגוף כשאינו מפייסו, שמידת חסידות היא, וצ"ב אם אף במפייסו אי"ז אלא מידת חסידות, או שה"ז חיוב יותר ממידת חסידות, כפי שמשמע מהמאירי שם, שכ"ה ההנהגה הראויה.
  28. מאירי שם.
  29. מאירי שם; עי' סמ"ג ל"ת יב ודינא דחיי שם בדעתו: מידת חסידות היא להעביר על מדותיו.
  30. פסקי ריקנאטי סי' תקנז; עי' ספר היראה ד"ה בא מבית.
  31. עי' שו"ת מעשה ניסים סי' יג והמספיק לעובדי ה' מאמר אריכות אפיים. ועי' כד הקמח ע' שבועות ב ד"ה לא תרצח וריטב"א ר"ה יז א ויומא כג א ומגילה כח א ומגן אבות לתשב"ץ פ"ה מי"ב.
  32. עי' ראשונים שבציון 16 ואילך, שהיתה גי' ביומא שם: ההוא בממון הוא דכתיב, ולא חילקו בין "מילי דעלמא" ל"מילי דאורייתא".
  33. עי' סמ"ק סי' קלא, ושם שמנה מצוה זו כמצוה התלויה בפה; יראים סי' קצז-קצח: שלא להזכיר ולומר להם; ספר הבתים אזהרה שה; עיר הצדק על קיצור סמ"ג ל"ת יב; משכיל לדוד ויקרא יט יח; נר מצוה סי' יא אותיות קכז- קכח. ועי' רש"י משלי יז ט.
  34. עי' ציון 2. עי' ספר יראים שם; עי' ספר הבתים שם; עי' עיר הצדק שם; עי' משכיל לדוד שם; עי' נר מצוה שם.
  35. רש"י יומא כג א ד"ה איני; רשב"ם ויקרא יט יח; רמב"ם דעות פ"ז ה"ח; רמב"ן עה"ת ויקרא שם; החינוך מ' רמב; שע"ת שער ג אות לח; חרדים פ"א אות כא; דינא דחיי ל"ת יא; גבורת ארי יומא שם; יד הקטנה דעות פ"ז אותיות יד, טו, ועי"ש אות יד שהנטירה בפה חמורה יותר מהנטירה בדיבור, שבאופן זה עובר על "לא תשנא את אחיך בלבבך"; רי"פ פערלא על הרס"ג ל"ת נג-נד; קב זהב (דף טו א), ועי"ש שכ"מ מפשטות הכתוב: לא תטור, שעל עצם הנטירה הקפיד הכתוב; עי' שו"ע הרב או"ח סי' קנו ס"ג; אהבת חסד פ"ד אות ה.
  36. עי' ציון 2.
  37. גבורת ארי שם; יד הקטנה שם אות טו, ועי"ש שנקטה הברייתא ציור זה, להשמיענו שאין האיסור משום החשש לנקימה, אלא אפילו כשהוא משאילו ונתברר שאין חשש לנקימה, מ"מ איסור יש בדבר מפני עצם השנאה והקפידא, ועי' ציון 6, שי"ס שאיסור נטירה הוא מפני החשש שיבוא לידי איסור נקימה.
  38. עי' ציון 6.
  39. עי' ריטב"א דלהלן; עי' רש"י ור"י בכור שור ויקרא יט יח ואזהרות לר"ש אבן גבירול ל"ת אות כא, שהזכירו באיסור זה את נטירת האיבה. ועי' אונקלוס ויקרא שם, שתרגם: ולא תטר דבבו, ועי' סדר משנה דעות פ"ז ה"ח שצידד בדעתו שלא נאסרה אלא נטירת איבה.
  40. עי' ריטב"א ר"ה יז א.
  41. עי' ראשונים דלהלן; רמב"ן ויקרא שם; החינוך מ' רמב: זכירת חטאו בלב לבד נמנענו.
  42. חזקוני ויקרא שם.
  43. רמב"ם דעות פ"ז ה"ח; רמב"ן שם. ועי' ציון 20 ואילך, שעצם זכירת המעשה מותרת.
  44. סדר משנה דעות שם, בד' הרמב"ם והרמב"ן שם והסמ"ג ל"ת יב. ועי' יד הקטנה דעות פ"ז אות טו, שהמזכיר לחברו רעתו, שלא מחמת שנאה, אלא דרך תוכחה שאינו נוהג כראוי, מותר הדבר ואין בזה משום נטירה, וצ"ב אם היינו דוקא שעכ"פ מוחל לגמרי.
  45. עי' יד הקטנה דלהלן.
  46. עי' מצות הלבבות דלהלן.
  47. עי' ציון 10 ואילך.
  48. עי' יד הקטנה דעות פ"ז אות טז; עי' מצות הלבבות הל' נקימה ונטירה סעי' יא; עי' משנת אברהם על הסמ"ג לאוין יב ס"ק ב, בד' הרמב"ם דעות פ"ז ה"ח והחינוך מ' רמב, ועי' משנת אברהם שם, שאף שלשון הרמב"ם והחינוך שם, שהציווי הוא שלא לזכור, אין הכוונה שהאדם מצווה לשכוח, שאי"ז בידו, אלא שלא לעשות פעולות שיגרמו לו שלא לשכוח.
  49. עי' הדר זקנים ויקרא יט יח, בשם תוס'; עי' מאירי משלי כ כב; עיר הצדק על קיצור הסמ"ג ל"ת יב, בד' קיצור הסמ"ג שם.
  50. החינוך מ' רמב; דבר המלך שער י פ"ה; יד הקטנה דעות פ"ז אות טו.
  51. עי' ריטב"א דלהלן.
  52. ריטב"א יומא כג א (תי' א), ע"פ לשון הברייתא שם.
  53. עי' ציון 25.
  54. עי' חפץ חיים פתיחה באר מים חיים לאוין אות ח, בד' החינוך מ' שלח. ועי' שו"ת מהר"ח או"ז החדשות סי' ד ושו"ת מהר"י וייל סי' כח וים של שלמה ב"ק פ"ח סי' מב. ועי' שו"ת בנימין זאב סי' רמז.
  55. עי' החינוך שם.
  56. יד הקטנה דעות פ"ז אות יט; מצות הלבבות הל' נקימה ונטירה אות ג ודרך מצוותיך שם אות ג; קה"י ערכין סי' ד. ועי' גבורת ארי יומא כג א ותוספות אהבה על היראים סי' מ אות א.
  57. הגר"י פערלא לאוין ל"ת נג-נה, בד' הסמ"ג שם.
  58. עי' בעה"ט ויקרא יט יז; עי' כלי יקר ויקרא שם יח; עי' שו"ת חקרי לב יו"ד סי' פ ד"ה אכן מדברי וחפץ חיים פתיחה לאוין ח-ט באר מים חיים ד"ה אבל ומנחת סולת מצוה רמא, בד' הרמב"ם דעות פ"ז ה"ח והחינוך מ' רמא.
  59. יומא כג א. עי' ראשונים ואחרונים הנ"ל. ועי' להלן ציון 45, שהעמידה הגמרא די"ז של ת"ח שצריך לנטור, בצער הגוף, שבו מותרת הנטירה אף למי שאינו ת"ח, ועי' חקרי לב וחפץ חיים, בד' הרמב"ם והחינוך שם, שלמסקנא נדחה חילוק זה, ונאסרה הנטירה אף בצער הגוף, ודין מיוחד הוא בת"ח שהותרה בו הנטירה, ועי' עבודת המלך שבציון 30, בד' ר"ח והריטב"א שבציון הנ"ל, שאף הם נקטו שחילוק זה נדחה למסקנא, ונ' שאף לדעתם דין מיוחד הוא בת"ח.
  60. חפץ חיים שם, בד' הרמב"ם והחינוך שם.
  61. עי' סמ"ג ל"ת יב; עי' סמ"ק סי' קלא; עי' שע"ת שער ג אות לח; עי' תורת המנחה פ' תצוה; עי' ריטב"א יומא שם ור"ה יז א ומגילה כח א; עי' שו"ע הרב או"ח קנו ס"ג.
  62. עי' לעיל.
  63. עי' ציון 28 ואילך. עי' יומא כג א, בביאור החילוק בין איסור נטירה לדין ת"ח, ועי' ראשונים ואחרונים הנ"ל שנקטו חילוק זה להלכה.
  64. ציון 71 ואילך.
  65. עי' פיהמ"ש לרמב"ם פאה פ"א מ"א, שמנה איסור זה בין המצוות שבין אדם לחברו; פרישה יו"ד סי' רכח ס"ק טו; יד הקטנה דעות פ"ז אות לד; חפץ חיים לה"ר כלל ה אות א.
  66. עי' ראשונים שבציון 1.
  67. עי' חובות הלבבות שער התשובה פ"ט, שמנה איסור זה בין המצוות שבין אדם למקום; מנחת סולת מצוה רמב. ועי' מנחת סולת שם, שאף לסוברים שאיסור נטירה אינו אלא במזכיר ומראה את האיבה לחברו, ולא בחושב בלבו בלבד, עי' ציון 4, מ"מ חשוב כמצוות שבין אדם למקום, לפי שסו"ס לא מנע טובה מחברו. ועי' ראשונים שבציון 2, שכתבו בטעם איסור נטירה, שהוא בכדי שידע האדם שהכל מאת ה' ברוך הוא, וצ"ב אם לדעתם נטירה הוא ממצוות שבין אדם למקום, ועי' החינוך מ' רמא, שהביא טעם זה וטעם הנ"ל וצ"ב, ועי' חיבור התשובה למאירי משיב נפש מאמר א פ"ז ד"ה ומעתה, לענין איסור לא תשנא.
  68. עי' ראשונים דלהלן.
  69. ע"ע לאו שאין בו מעשה, ושם מח' תנאים. רמב"ם סנהדרין פי"ח ה"א; סמ"ג מ"ע קה; מאירי מכות יג א; עי' החינוך מ' רמא, לענין נקימה, ושם מ' רמב, שדיני הנטירה כדיני הקימה. ועי' יבין שמועה ונר מצוה בד' החינוך שם, ששייך אופנים של נטירה ע"י מעשה, ומ"מ אין לוקים לפי שלאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה, אין לוקים עליו אף בעשה מעשה, לסוברים כן (ע"ע הנ"ל ציון 708 ואילך), ועי' נר מצוה שם, שתמה כיצד שייך לעבור על נטירה במעשה, והלא אינה תלויה אלא בדיבור.
  70. ע"ע לאו הניתק לעשה: פטור העובר עליו ממלקות.
  71. פרי"ד ב"מ צ א, ואפשר שהיינו עשה של ואהבת לרעך כמוך.
  72. עי' להלן.
  73. ספרא קדושים פרשה ב פ"ד אות יב. ועי' כעי"ז במדרש רבה קהלת פרשה ח. ועי' בר"ר פרשה נה סי' ג.
  74. עי' ראב"ד ור"ש משאנץ ורבנו הלל וקרבן אהרן, לספרא שם.
  75. ביאור ר"י מקרמניץ לסמ"ג לאוין יב, בד' הסמ"ג שם. ועי' קב זהב סי' ג (טו א), בד' פנים יפות ויקרא יט יח, שלא נאמר איסור נטירה כלפי גר, שהכתוב: בני עמך, בא למעט בני מי שאינם עושי מעשה עמך, ועי' בספרו מנחת סולת מ' רמב, שצידד שאין למעט גר מטעם זה, שאף הוא חשוב בני עושה מעשה עמך, שאבות העולם הם אבותיו.
  76. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 37 ואילך, שפי' דברי הספרא: נוקם אתה ונוטר לאחרים, היינו לעובדי כוכבים, ומ' שגרים בכלל האיסור; עי' קב זהב ומנחת סולת שם. ועי' מדרש רבה שבציון הנ"ל.
  77. ביאור ר"י מקרמניץ לסמ"ג לאוין יב, בד' הסמ"ג שם; עי' קב זהב (טו א) ד"ה אולם בכ"ז, ע"פ ריטב"א מכות ח ב; עי' פנים יפות ויקרא יט יח וקב זהב שם בדעתו.
  78. ויקרא שם.
  79. ע"ע עבד כנעני. קב זהב שם ע"פ ריטב"א שם. וע"ע הנ"ל שי"ח וסוברים שאף עבד בכלל עמך, וצ"ב אם לדעתם נאמר איסור נטירה אף כלפי עבד, או שמותרת נטירה כלפי עבד, מן הטעם דלהלן.
  80. עי' לעיל.
  81. פנים יפות שם.
  82. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 37 ואילך, שפי' דברי הספרא: נוקם אתה ונוטר לאחרים, היינו לעובדי כוכבים, ומ' שעבדים בכלל האיסור. ועי' מדרש רבה שבציון הנ"ל.
  83. שו"ת בנימין זאב סי' רמ ד"ה אמרינן וסי' רפב ד"ה ונחזור; עי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' נג, לענין נקימה, ונ' שה"ה לענין נטירה.
  84. ויקרא יט יח.
  85. שו"ת בנימין זאב שם; ועי' ועי' שו"ת מהרש"ג שם, שלמדים מאיסור קללה לכל המצוות שבין אדם לחברו, שלא נאמרו אלא בעושה מעשה עמך. ועי' אחרונים שבציון 39 ואילך, שמיעטו מן הכתוב בני עמך, את המצער צער הגוף, וצ"ב אם בכלל מיעוט זה כל רשע שאינו עושה מעשה עמך, או דוקא מי שאין לו את סימני עם ישראל: רחמנים וביישנים וכו'.
  86. עי' ציון 28.
  87. עי' קב זהב (ד' יג ע"א וע"ב), בד' החינוך מ' רמא.
  88. עי' שו"ת חקרי לב יו"ד ח"ד סי' פ; עמודי הארזים על היראים סי' קצז-קצח אות ב; עבודת המלך דעות פ"ז ה"ח, בשם יש מי שכתב; מהר"ם שיק מצוה רמג; שם חדש על היראים שם; עי' כלי יקר ויקרא יט יח; ברית משה על הסמ"ג שם אות א.
  89. עי' סנהדרין פה א.
  90. ברית משה על הסמ"ג שם; עבודת המלך שם. ועי' פנים יפות ויקרא יט יח.
  91. עי' ציון 4. שם חדש על היראים שם; עי' צביון העמודים סי' קי"ב (עמ' רנג). ועי' כלי יקר שם.
  92. עי' ציון 4. עבודת המלך שם.
  93. עי' רמב"ן ויקרא יט יז-יח, לענין נקמת גואל הדם. ועי' שפתי צדיק פ' קדושים אות ז, שנסתפק.