"חינוכנו לקיצוניות" - אגרת החזון איש
|
|
"חינוכנו לקיצוניות" הוא ביטוי מפורסם, שמקורו באחת מאגרות החזון איש[1]. אגרת זו עוסקת בהגדרת החינוך הנכון לתורה, כחינוך לשימת יסודות האמונה, התורה, והמצוות, במרכז החיים של כל יהודי, והשתתה של החיים על שאיפה לקצה העליון האפשרי לכל אדם, באמונה, בתורה ובמצוות.
האיגרת מבטאת ביקורת כלפי חינוך ששולל עיקרון זה, ומחנך לממוצעות בנושאים אלה.
הדרישה החינוכית היא למצות, להגיע לקצה העליון האפשרי, באמונה, בתורה, בשמירת המצוות, ולראיית הקיצוניות 'בנושאים אלה כאידיאל.
איגרת זו מתארת עיקרון שהחזון איש מנחה אליו, ושמגדיר את החברה החרדית.
תוכן האיגרת
כשם שהפשטות והאמת הם שמות נרדפות, כן הקיצוניות והגדלות שמות נרדפות. מכונן הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא. הדוגל בהבינוניות, ומואס בקיצוניות, חלקו עם הזיפנים[2] או עם חדלי תבונה[3].
אם אין קיצוניות - אין שלמות[4], ואם אין שלמות - אין התחלה[5]. ההתחלה היא בקושיות ופרכות מתמידות[6], והתמימות היא התרצן החריף המכונן דבר דבור על אפנו ועל אמתתו[7].
רגילים אנחנו לשמוע בחוגים ידועים, כמכריזים על עצמם שאין חלקם בין הקיצונים, ומשאירים בכל זה לעצמם זכות ישראלי נאמן באמונה מספקת לתורה וד"ת[8]. ומרשים אנחנו לעצמנו להגיד מנקודת משפט: כמו שאין באוהבי חכמה אהבה למיעוטה ושנאה לרב חכמתה[9], כן אין באוהבי תורה ומצוה, אהבה לאמצעיות ושנאה לקיצוניות.
כל יסודי האמונה, י"ג העיקרים, והמסתעפים, המה תמיד בסתירה נמרצה עם המושכלות הקלות ושטף החיים המפותחות תחת השמש, והכרתם הבהירה, והמתורצת, והמושיטה דוקנות יתירה באמנותם, היא נועם הקיצוניות.
ואלה שמעידים על עצמם שלא טעמו מתק קיצוניות, מעידים יחד עם זה שהם חדלי אמונה בעיקרי הדת לפי כח עיוני ורגש נפשי, רק בחבלי יחוס-מה הם מתיחסים אליה, והקיצונים, לעמק נפשם, בכל רצון היותר כביר לחמלה על חדלי הקצה, לא ירחשו כבוד ויקר לאלה מתנגדיהם, והתהום המפסיק ביניהם, כאשר נפגש במעשים ממשיים המחוללות בהכרח טבען מריבות וקטטות, יוסיף את הקרע לאין מרפא.
הבינוניות שיש לה זכות הקיום, היא מדת הבינונים האוהבים את הקיצונות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצונות, אבל מה עלובה הבינונית הסואנת בוז לקיצונות.
חובת חינוכנו לקיצונות! הזיון של החינוך הוא, לטעת בוז וגיעול נפש להמתעוללים בקיצונות.
אמנם, לרוח הרותח בלב הנוער, לא יבצר להוציא משפט מרותח על האישים הפרטיים של המתעוללים, ובמדת ההפרזה, אך התפתחות הנוער לאהבת תורה באמת, הדרושה להתפעלות נפשי ונעימות שמימי, לא יתן לתת מעצורים על דרך החיים המוליכים ליושבים בעטרות ונהנים מזיו.
אלה המכוננים בתי חינוך ממוצעים, לא הצליחו, בשביל הזיוף שיש באמצעיות, ולב משכיל הולך ומזניח את הזיוף, החינוך שלהם, נותן את הצדק להחניך לפנות עורף להחוקים המושלכים עליו שלא לרצונו, ולהאמונות המעיקות לבו, נגד זרם החיים, ואת סוד הקיצונות גזלו ממנו, בהתעולל בה גם הוריו ומוריו.
הערות שוליים
- ↑ , אגרות חזון איש, ח"ג איגרת סא
- ↑ זייפנות - הצהרה על אהבת והערכת נושא מרכזי בחייו, כאשר בעצם נראה שאין הוא מעריך את הנושא, שאילו היה מעריך ואוהב היה שואף לשלימות בו.
- ↑ חדלי תבונה - הצהרה על אהבת והערכת נושא מרכזי בחייו, כאשר אין הוא מחפש שלימות בו, היא הטעייה עצמית, וחוסר בהבנת הדברים, שהרי ראיית נושא כמרכזי ואהוב, מחייבת שאיפה להשתלמות בו.
- ↑ כמו שהגדיר לפני כן - "הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא"
- ↑ כשאין שלימות משמעות הדבר שאין גם התחלה. אדם שאינו חותר לשלימות קיצונית, וחי עם הדברים כפשטם בלי לדקדק בהם עד קצה גבול יכלתו, מציאותו היא שהוא חי בהכחשה והדחקה של השאלות והפירכות שבאופן מוכרח צריכות להיות - כמו שיוסבר במשפט הבא.
- ↑ הטוענים נגד הקיצוניות מציגים עצמם כהולכים בתמימות בתורה, בנועם ובקלות ואינם מחפשים פלפול והתחכמות בדברים. אך זו אשליה: בתחילה יש קושיות ופירכות, ועל כן ההתעלמות מהם אינה תמימות אלא הדחקה, הכחשה והתעלמות. התמימות היא התירוץ החריף המעמיד כל דבר במקומו ויוצר שלימות קוהרנטית של הפרטים כולם יחד. על כן, אם אין שלימות - אין התחלה.
- ↑ הדברים מתייחסים כפי הנראה הן לתחום הדקדוק במצוות - השאיפה להבין את פרטי הדין על פי הגמרא והפוסקים ולקיים את המצווה בפירוט הרב ביותר, בשלימות האפשרית מבחינת דקדוק פרטי הדינים. כמו כן הדברים מתייחסים לדרך החיים - השאיפה להעמיד במרכז החיים את קיום התורה והמצוות ולימוד התורה.
- ↑ באמירתם המתפארת בכך שאין חלקם עם הקיצונים, הם מקדשים את הבינוניות בתחום קיום המצוות, ורואים בהקפדה על דקדוקי הדינים, ובמאמץ להגיע לחקר הדינים, הגזמה שאינה ראוייה ואינה אהובה.
- ↑ כשם שאדם המעריך ואוהב חכמה, משתדל להגיע עד תכליתה, ואינו רואה בבינוניות בידיעת חכמה זו מעלה, כי אם חיסרון, וכשם שהוא שואף להתמקצעות בחכמה שהוא אוהב, ואם אינו יכול להתמקצע בה אינו מתפאר בהיותו בינוני בהשגת החכמה, כך אהבת תורה ומצוות תבוא בהכרח לידי ביטוי בשאיפה לקיים את הדברים בשלימותם, בפרטי הדינים, בידיעה שלימה, ברצון מלא.