דבר שאינו מתכוון

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף אינו מתכוון)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

האדם עושה מעשה שעלול לגרום עבירה, אך אינו מתכוון לכך (הסוגיות בשבת כט:, מו:, פסחים כה: (לגבי אפשר ולא מתכוון, ולא אפשר ולא מתכוון) ועוד).

בדיני שבת ושאר התורה[1].

לדוגמא, גורר אדם מיטה וספסל בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ (שבת כט:).

החולק על דין זה הוא רבי יהודה שסובר שדבר שאינו מתכוון אסור (ואין הלכה כמותו). ונחלקו הראשונים בדעתו בדיני שבת (שיטה מקובצת כתובות ה: ד"ה והרשב"א כתב וז"ל וד"ה ובשיטה ישנה וז"ל):
  1. אסור מדרבנן.
  2. פטור אבל אסור מדאורייתא.
  3. חייב מדאורייתא.
דינים דומים: יש שני פטורים בגלל חוסר ידיעה - מתעסק[2] (לדוגמא, סבר תלוש הוא והגביהו ונמצא מחובר) ודבר שאינו מתכוון (לדוגמא, גורר בשבת ואינו מתכוון לעשות חריץ). וביאר הקובץ שיעורים (ח"ב כג-ג) שצריך את שניהם, ואי אפשר ללומדם זה מזה:
  1. במקרה של מתעסק (סבר תלוש הוא והגביהו ונמצא מחובר) אי אפשר לפוטרו מדין דבר שאינו מתכוון, משום שבמתעסק חוסר הידיעה הוא בעבר, שחשב שהצמח כבר היה תלוש עוד לפני שהגביהו. ודבר שאינו מתכוון לא פוטר כשחוסר הידיעה בעבר אלא כשהוא בשעת המעשה, שאינו יודע האם הגרירה תיצור חריץ[3].
  2. במקרה של דבר שאינו מתכוון (גורר בשבת ואינו מתכוון לעשות חריץ) אי אפשר לפוטרו מדין מתעסק, משום שבדבר שאינו מתכוון האדם יודע את הספק, שהוא יודע שיש אפשרות שיעשה חריץ (אלא שאינו רוצה בכך). ומתעסק לא פוטר כשיודע את הספק, אלא רק אם אינו מסתפק כלל, שהוא בטוח שהצמח תלוש.

מקור וטעם[עריכה]

במקורו נחלקו האחרונים, ויש לכך שלוש אפשרויות:
  1. מסברא (קובץ שיעורים ח"ב כג-ז).
  2. מדין "מלאכת מחשבת" שנאמר בשבת, שפשוטו הוא שצריך כוונה. ומשבת דחמירא לומדים בק"ו לשאר התורה (יומא לד: תוס' ד"ה רבי אומר; פני יהושע שבת מב. (ד"ה בגמרא) בהסברו הראשון).
  3. מהפסוקים "לא תלבש שעטנז" (דברים כב-יא) ו"ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט-יט) לומדים שדבר שאינו מתכוון מותר בשעטנז ("מוכרי כסות מוכרין כדרכן"), וממנו לומדים לשאר התורה (פני יהושע שם בהסברו השני).
בטעמו נחלקו ראשי הישיבות (וכן חקר בזה בחידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד לח, קמט):
  1. לא נחשב שהיתה פעולה כלל, כלומר שאינה עשיית חריץ אלא רק גרירת כיסא (וכן כתב שערי יושר ג-כה באמצע ד"ה ובעיקר).
  2. היתה פעולה אך כאילו לא האדם עשאה אלא נעשתה מעצמה, כלומר שהחריץ נעשה מאליו. וכן כתב הקובץ שיעורים (ח"ב כג-ז), ולפי זה חידש שאינו מתכוון מתיר רק איסורים שבהם הפעולה אסורה, כגון שבת, שאותם אנו מתירים כיוון שלא נחשב שהאדם עשאה, אך איסורים שבהם התוצאה אסורה, כגון איסורי אכילה, רציחה, חלבים ועריות, אין בהם את ההיתר של אינו מתכוון, שהרי עדיין התוצאה קרתה[4].

בדינים שונים[עריכה]

בחלבים ועריות נחלקו הראשונים: לרמב"ם פטור ולר"ן חייב (והפני יהושע פסחים כה: (ד"ה שם איתמר) הוכיח כשיטת רמב"ם). הקובץ שיעורים (ח"ב כג-ז) ביאר את הסברא שחייב, שאינו מתכוון לא מועיל להתיר חלבים ועריות, משום שבהם התוצאה אסורה ולא רק הפעולה. ולפי זה הוסיף (שם אות ז) שגם ברציחה באינו מתכוון יהיה אסור, שהרי גם בה האיסור בתוצאה (אמנם המפענח צפונות יב-ה חקר בזה האם ברציחה האיסור בפעולה או בתוצאה). וכן כתב המידות לחקר ההלכה (ח"ג כג-עא) שאינו מתכוון לא פוטר בעבירות של תוצאה.

פרטי הדין[עריכה]

כשמתכוון לעבירה ולמטרה אחרת יחד, כגון שסוגר את דלת ביתו גם בשביל לשמור על הבית וגם בשביל לצוד את הצבי שבתוכו, נחלקו הראשונים, ויש בזה שלוש דעות (דן בזה הגר"ש שקאפ כתובות ד-ב):
  1. נחשב כמתכוון וחייב (ר"ן).
  2. נחשב כאינו מתכוון ומותר (רשב"א ע"פ שלטי גיבורים).
  3. במלאכת צידה נחשב כאינו מתכוון ומותר, אך בשאר מלאכות שבת נחשב כמתכוון וחייב (רשב"א ע"פ הגר"ש שקאפ כתובות ד-ב).

ראה גם[עריכה]

  • דעת (בכל הדינים הצריכים דעת - מצוות, עבירות, קניינים ועוד)

הערות שוליים[עריכה]

  1. אך יש חילוק בין שבת לשאר התורה, כדלקמן ד"ה החולק.
  2. ע"ע מתעסק.
  3. אמנם בערך פסיק רישא בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה ספק פסיק רישא) הבאנו שיש חולקים וסוברים שדבר שאינו מתכוון מתיר גם בחוסר ידיעה בעבר.
  4. בחילוק בין איסורים בפעולה לאיסורים בתוצאה ובנפק"מ ביניהם הארכנו בערך איסורים בפעולה ואיסורים בתוצאה.