דרבנן

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף איסורי דרבנן)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

תקנות וגזירות שקבעו חכמים, ואינן מדאורייתא (הוזכר בברכות יט:).

בערך זה נדון בעניינים המיוחדים לדיני דרבנן. בערך דאורייתא דנו במושג ההפוך - דיני דאורייתא. במהות הדינים דנו בערך מצוות ובערך איסורים.

לדוגמא, נטילת ידיים (שבת יד:), איסור ליטול לולב בשבת (סוכה מב:).

מקור וטעם[עריכה]

במקורם נחלקו הראשונים:
  1. דעת הרמב"ם שהוא הפסוק לא תסור ("לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז-יא)), וכל העובר על דברי חכמים עובר בלאו הזה מדאורייתא. ולשיטה זו כשאין לא תסור אינו מצווה כלל בדיני דרבנן (שו"ת רעק"א מהדורא תנינא קנג ד"ה אמנם).
  2. דעת הרמב"ן שאין להם מקור מדאורייתא. ופירשו ראשי הישיבות שלפי זה מקור החיוב לקיימם הוא מסברא שזהו רצון השי"ת שהסכימה דעתם של חז"ל לדעתו (שערי יושר א-ז, דברי סופרים א-יח).
בסוג האיסור נחלקו האחרונים לשלוש דעות (דן בדבריהם אתוון דאורייתא י):
  1. איסורי חפצא (אתוון דאורייתא י בדעת עצמו).
  2. רק איסורי גברא, כי אין לחכמים כח לשנות את החפצא אלא רק לאסור על הגברא את המעשים (אתוון דאורייתא י בשם האחרונים, אבן האזל חמץ ומצה א-ז. וכן דן בבית האוצר ח"א קכב האם הם חפצא או גברא, והרוגאצ'ובר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה איסור דרבנן (אות קיח), וקונטרס מאה סברות בסוף מפענח צפונות א) כתב שיש בזה כמאה סתירות בש"ס. ובבית האוצר ח"א קכג דן לדעה שאיסורי דרבנן הם גברא, מה הדין באיסור דאורייתא שנתערב ובטל מדאורייתא ואסור רק מדרבנן - האם הוא גברא ככל דרבנן, או שרבנן גזרו שאיסור דאורייתא לא מתבטל וא"כ הוא חפצא. ובבית האוצר ח"א קכד דן לדעה שאיסורי דרבנן הם גברא, האם טומאה דרבנן היא חפצא או גברא. ופרי עץ הדר כרך א "איסור גברא ואיסור חפצא" בתחילתו (עמוד קעז: בדפיו) חידש שרק איסורי דרבנן שהם גם תלויים בזמן הם איסורי גברא, אך איסורי דאורייתא (אפילו אם הם תלויים בזמן) ואיסורים שאינם תלויים בזמן (אפילו אם הן מדרבנן) הם איסורי חפצא).
  3. המעשים עצמם אינם אסורים כלל, והאיסור הוא רק לעבור על דבריהם (דן בזה קובץ הערות ח-טו). ולפי זה הוסיף הנתיבות המשפט (רלד-ג, וכן כתב האבני נזר אה"ע נא-ח) שבשוגג אין שום איסור לעבור על דרבנן, שהרי המעשה עצמו אינו אסור, אלא האיסור הוא רק למרוד בדבריהם, ובשוגג לא מורד (דנו בדבריו האתוון דאורייתא י ד"ה והנה קצת, שערי יושר א-ז ד"ה ובהא, וקובץ הערות ח-טו).
במהותם חקרו האחרונים (דרכי משה דרך הקודש א-ד, ובעיון בלומדות א דן בזה לגבי שחוטי חוץ, איסורי דרבנן בשבת, ריבית סאה בסאה ואין מבטלין איסור לכתחילה, ובעיון בלומדות טז לגבי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה) )האם הם דינים נפרדים מדיני התורה, ודיני דאורייתא נשארו כמו קודם התקנה, או שתקנות דרבנן מצטרפות להיות כחלק מהתורה ומעין פירוש לדבריה, ודיני התורה עצמם משתנים על פיהן. כלומר, האם חכמים מוסיפים על התורה או משנים אותה. וצד זה, שדיני דרבנן מצטרפים להיות כחלק מהתורה, מסביר כמה כללים יסודיים בדיני דרבנן (וכן חלק מהדינים שנביא לקמן[1] יכולים להיתלות ביסוד זה) (ויש לזה גם מקור באגדתא: שמא תאמר אם יש בהן (בדיני דרבנן) ממש מפני מה לא נכתבו אמר קרא (קהלת יב-יב) עשות ספרים הרבה אין קץ (ערובין כא:). דהיינו שהקב"ה היה כותב בתורה עצמה גם את דיני דרבנן, לולא שזה היה מאריך אותה יותר מדאי):
  1. מצווה שלא כתקנת חכמים - כתב ספר המקנה שכאשר אדם עושה מצווה דאורייתא שלא כתקנת חכמים, כגון סוכה שכשרה מדאורייתא אך חכמים פסלוה, לא יוצא ידי חובה אפילו מדאורייתא. ומוכח שתקנות חכמים משנות את דיני התורה עצמן (ריש כלל נג).
  2. עקירת מצווה - ידוע שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה, כגון בשב ואל תעשה - לא ליטול לולב ולא לתקוע בשופר בשבת. אך אם אעפ"כ האדם כן עשה את המצווה, שתקע בשופר בשבת, מסתפק הקובץ הערות (סט-ג) האם קיים את המצווה מדאורייתא ורק עבר על איסור דרבנן, או שלא קיימה אפילו מדאורייתא, שגזירת חכמים משפיעה על דיני התורה.
  3. קיום דרבנן לעניין דאורייתא - האם המקיים מצווה מדרבנן יוצא ידי חובה גם מדאורייתא. וניתן לזה דוגמא מהלכה למעשה. אכל כזית לחם ולא שבע, ובירך ברכת המזון מדרבנן (כיוון שאינו שבע). ומייד אח"כ אכל עוד קצת עד ששבע. האם עכשיו חייב לברך מדאורייתא, משום שהברכה הראשונה לא הועילה לגבי דאורייתא, ועכשיו מתחייב מדין שבע. או שהברכה שבירך קודם מדרבנן פטרה את הכזית הראשון גם מדאורייתא, וא"כ יפטר מלברך שוב, שהאכילה השנייה לבדה (לולא הכזית הראשון) לא היתה בשיעור שביעה. ואפשר למצוא עוד כמה מקרים כאלה. ושיטת ה"ר טוביה מווינא שדין דרבנן פוטר דין דאורייתא, ופטור מלברך שוב (ומעין זה נחלקו הראשונים האם קניין דרבנן מועיל לדאורייתא[2]) (מרדכי מגילה תשצח, הובא במנחת חינוך ו-ג [יג]).

דינם של איסורי דרבנן הוא שמועילים בדיעבד (תוס' קידושין נה: ד"ה אין, והלקח טוב ה-יב (ד"ה ודע) דן בזה והביא לכך מקורות רבים. לעומת דיני דאורייתא שבדרך כלל לא מועילים אפילו בדיעבד (האריך בזה לקח טוב ה)).

בדינים שונים[עריכה]

בעניינים רבים יש חילוק בין דיני דאורייתא לדרבנן, ונפרטם כעת:

אין מבטלין איסור לכתחילה. ונחלקו הראשונים האם מותר לבטל איסור דרבנן, וארבע דעות בעניין:
  1. אם אין לו עיקר מן התורה, כגון מוקצה - מותר לבטלו לכתחילה, ואם יש לו עיקר מן התורה, כגון תרומה, שמחויבים בה מדאורייתא בדגן תירוש ויצהר - אסור לבטלו לכתחילה (גם בשאר מינים שמחויבים רק מדרבנן) (תוס' ביצה ד: ד"ה ותנן, הובאו גם בתורת הבית בית ד שער ג).
  2. יש מחמירים שגם איסור שאין לו עיקר מן התורה מותר רק אם כבר נתערב בהיתר אלא שאין בו כשיעור לבטלו, ורוצה להוסיף עליו עוד ולבטלו (תורת הבית שם).
  3. אם מיקלא קלי איסורא, דהיינו שהאיסור עצמו ישרף, כגון עצי מוקצה שרוצה לערבן בעצים מותרים ולהסיקן - מותר לבטלו לכתחילה, אך אם האיסור ישאר קיים - אסור לבטלו לכתחילה (רא"ש ביצה ד: (פ"א סימן ב)).
  4. אסור לבטל לכתחילה את כל איסורי דרבנן, ורק בתרומת חו"ל התירו (רמב"ן המובא בתורת הבית שם).

מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. והמתנה על דין דרבנן, כתבו רוב הפוסקים שתנאו קיים (מהרשד"ם המובא במשנה למלך אישות ו-ט, וכן יד המלך גירושין ח-יג בסופו הוכיח כמותו, וכן משמע מהקצוה"ח רט-יא ד"ה אמנם, והב"ש אה"ע לח-יג כתב כך בשם כל הפוסקים, מחנה אפרים ריבית לח (ד"ה מתנה) הביא ר"ן והוכיח כך מפשטות הגמרא), אך יש שכתבו שגם בדרבנן תנאו בטל, שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון (רמ"א אה"ע לח-ה בשם הגהות מרדכי ריש פרק הכותב. וכן כתב הרמב"ם, והמגיד משנה ביארו שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה (דן בדבריהם מחנה אפרים ריבית לח ד"ה מתנה)).

אין אדם משים עצמו רשע. ונחלקו הראשונים האם משים עצמו רשע בעבירה דרבנן: לראב"ד גם בזה אומרים אין אדם משים עצמו רשע, ואינו נאמן לומר שעבר על דרבנן, ולרמב"ן ולרשב"א כן משים עצמו רשע ונאמן (שדי חמד ח"א א-לג עמוד 23).

מצוות לאו להנות ניתנו. ונחלקו המפרשים האם גם במצוות דרבנן אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, כגון המודר הנאה משופר, שמותר לתקוע בו תקיעות דאורייתא משום שמצוות לאו להנות ניתנו - האם יהיה מותר לתקוע בו גם תקיעות דרבנן (בעל המאור ראש השנה כח: לא אומרים לאו להנות ניתנו, ר"ן: כן אומרים לאו להנות ניתנו, הובאו בשערי יושר א-ז ד"ה ובדרך. מחנה אפרים נדרים כד, שדי חמד ח"ד מ-צח). ובטעם הדעה שבדרבנן לא אומרים לאו להנות ניתנו, ביאר השערי יושר (א-ז בסופו ד"ה ועפי"ז) שרק במצוות דאורייתא המצווה לעשות את המעשה עצמו, אך במצוות דרבנן המצווה היא רק לשמוע בקול חכמים, והמעשה עצמו הוא רק אמצעי לשמוע בקולם[3].

העוסק במצווה דרבנן פטור אפילו ממצווה דאורייתא (שדי חמד ח"ד ע-מה ד"ה ועוסק, עמוד 436), אך הקובץ שיעורים הסתפק בזה (ח"ב לב).

לפני עיוור - המכשיל את חבירו באיסור דרבנן, כגון המושיט לחבירו בשר עוף בחלב, דנו המפרשים האם עובר בלפני עיוור רק מדרבנן או מדאורייתא: תוס' (חגיגה יח.) כתבו שעובר על לפני עיוור רק מדרבנן. אך הקובץ הערות (עה-ב) והמנחת חינוך (רלב-ד בקומץ המנחה) כתבו שעובר מדאורייתא, והוסיף המנחת חינוך (שם) סברא, שהרי אינו גרוע ממכשיל את חבירו בעצה רעה שעובר מדאורייתא.

פסיק רישא בדרבנן נחלקו הראשונים האם גם בזה מחמירים כמו בדיני דאורייתא (תוס' פסחים כד: אוסרים, רא"ש ומהר"ם חלאווה שם מתירים, וכן נחלקו בזה עוד ראשונים רבים, והמשנה ברורה שטז-יח פסק שאסור, ובשער הציון שם הביא תרומת הדשן שמתיר).

מצוות צריכות כוונה - יש פוסקים שבמצוות דאורייתא צריך כוונה ובמצוות דרבנן היא מחלוקת, ויש אומרים שאדרבה, במצוות דרבנן פשוט יותר שצריך כוונה (שדי חמד ח"ג י-לד ד"ה והנה מה, עמוד 58. וכן הביא ספר המקנה נג-ב שיש פוסקים הסוברים שלכו"ע אין צריכות כוונה, ויש חולקים).

דבר שבערווה מדרבנן - האחיעזר (ח"א ה-ח) הביא ראיות שדינו כדבר שבערווה וצריך עדי קיום (והביא שכן דעת השו"ת חמדת שלמה), אך דחה אותן.

אין שליח לדבר עבירה נאמר גם על עבירה דרבנן (נודע ביהודה מהדורא קמא עה ד"ה ואם שייך, משנה למלך רוצח ב-ב. והמהרי"ט ח"א קטז (הובא במשנה למלך שם) הסתפק בזה. וכן דן בזה ספר המקנה יח-ז).

כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני - חידש הפנים מאירות שבאיסור דרבנן לא אומרים לא מהני, אלא הוא כן מועיל, אך הרעק"א כתב בדעת התוס' שגם בדרבנן לא מהני (שו"ת מהדורא קמא קכט ד"ה וי"ל, והביא גם את הפנים מאירות, ובאות כ הביא שמלוא הרועים הסתפק בזה).

קנס דרבנן, כגון גרמי לדעה שהוא קנס מדרבנן, נחלקו בו הראשונים: לשיטה מקובצת גם בזה אומרים שהמודה בקנס פטור, ולמרדכי חייב בו (קצוה"ח שפח-יא).

מצווה דרבנן הבאה בעבירה נחלקו האחרונים האם יש עליה דין מצווה הבאה בעבירה (דהיינו האם היא נפסלת ע"י עבירה), כגון האוכל מרור גזול (שדי חמד ח"ד עמוד 156 אות ו).

מצווה הבאה בעבירה דרבנן נחלקו האחרונים האם יש בה דין מצווה הבאה בעבירה (דהיינו האם היא פוסלת את המצווה), כגון הגוזל מצה מחרש שוטה וקטן (שדין גזל מהם הוא רק מדרבנן משום דרכי שלום) (שדי חמד ח"ד עמוד 162 ד"ה וגם, ושם אות ז, וכן הסתפק בזה מנחת חינוך רצט-ה [כ] ד"ה והנה לדעת הר"מ).

נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול - עדותן בטילה. וכן פסול דרבנן פוסל את כל העדות כפסול דאורייתא (תומים לו-יא).

רשע פסול לעדות. והעובר על עבירה דרבנן פסול מדרבנן (שו"ע חו"מ לד-ג).

טועה בדבר מצווה במצווה דרבנן דנו בו האחרונים: טעם המלך (שופר פ"ב ולולב פ"ח) סובר שאין בו פטור של טועה בדבר מצווה, והאחיעזר דן בזה (אחיעזר ח"ג פג-א (ד"ה מה) הביא שאחיו הסתפק בזה, ודן בזה. והביא שם גם את טעם המלך).

יהרג ואל יעבור - באיסורי דרבנן בשלוש העבירות (עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים), כגון חלוצה לכהן, שהיא עריות מדרבנן, וכן בעבודה זרה דרבנן, נחלקו הפוסקים האם יהרג או יעבור (שדי חמד ח"ג עמוד 50 אות י).

יעבור ואל יהרג - בשאר עבירות (חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים), שדינם שיעבור ואל יהרג, אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג נחלקו הראשונים האם רשאי (לרמב"ן ולרמב"ם אסור להחמיר, לתוס' רשאי. דנו בזה חידושי ר' שמואל פסחים יב-י (ד"ה ונראה) ושדי חמד ח"ג עמוד 50 אות ו). וגם לסוברים שרשאי הוא רק באיסורי תורה אך לא באיסורי דרבנן (שדי חמד ח"ג עמוד 50 אות ח).

חזקה שליח עושה שליחותו - נחלקו בה האמוראים: רב נחמן סובר שחזקה זו מועילה רק לדיני דרבנן, ורב ששת סובר שמועילה גם לדיני דאורייתא (ערובין לא: לב., ולהלכה נחלקו בזה בעלי התוס' (תוס' ערובין לב. ד"ה רב ששת))[4].

ברירה - יש דעות בגמרא (ביצה לח.), וכן הלכה, שבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא לא. בטעם החילוק בין דרבנן לדאורייתא נחלקו המפרשים לשתי שיטות:
  1. הר"ן כתב שהוא ספיקא דדינא האם יש ברירה או לא, ולכן מחמירים בדאורייתא ומקילים בדרבנן (וכן כתב המידות לחקר ההלכה כב-ח), והוסיף החזון איש (דמאי טז-ו ד"ה ומיהו (והביא שם את הר"ן)) שלפי זה במקרה שהברירה לחומרא - נפסוק שבדאורייתא יש ברירה, כדי להחמיר.
  2. הים של שלמה (הובא בחזון איש שם) כתב שאינו מדין ספק, אלא שמעיקר הדין אין ברירה, ולכן בדאורייתא אין ברירה אפילו אם הברירה היא לחומרא. ורק בדיני דרבנן הקלו חכמים לסמוך על ברירה (ומעין זה כתב השאגת אריה (צ בתחילתו ד"ה מיהו) שהיא קולא שהקלו חכמים לסמוך בשל דבריהם על ברירה, והוסיף שלפי זה הוא רק כשהברירה לקולא, אך כשהברירה לחומרא - נפסוק שאין ברירה בדרבנן, כדי להקל).

פרטי הדין[עריכה]

להסמיך על דאורייתא - הקובץ שיעורים (ביצה ד) כתב כלל יסודי בכל דיני דרבנן, שכל תקנת חכמים צריכה שני תנאים:
  1. שיהיה טעם למה לתקן.
  2. שהתקנה תהיה מוסמכת על דין דאורייתא, אך מילתא דליתא דכוותה בדאורייתא לא מתקני רבנן.

לאסור את המפורש בתורה שמותר - כתבו המפרשים שכל מה שחכמים יכולים לאסור דבר המותר מדאורייתא, הוא רק אם הוא לא נזכר בתורה כלל. אך דבר שמפורש בתורה שמותר, חכמים לא יכולים לאוסרו (כסף משנה מלכים ג-ז, ט"ז חו"מ ב-ב, אך מתוס' יבמות סו. (ד"ה אלא, לדעת הספרים דגרסי) מוכח שחכמים יכולים לאסור גם את המפורש).

עקירת מצווה לגמרי - האריכו הרבה מפרשים שכל מה שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה הוא רק לעקור פרט מהמצווה, כגון לא ליטול לולב בשבת. אך אינם יכולים לעקור את מצווה לגמרי, כגון לא ליטול לולב כלל (מנחת חינוך ט-א [א] בשם הרבה מפרשים).

כשבטל טעם התקנה דנו המפרשים האם גם בטלה התקנה עצמה. וחילקו שתלוי באופן התקנה: אם בשעת התקנה תיקנו מכח ודאי - גם כשיבטל הטעם לא תיבטל התקנה, אך אם מראש כל התקנה היתה מכח ספק - כשבטל הטעם בטלה התקנה (כגון מים מגולים שמותרים בזמן הזה) (פתחי תשובה אה"ע קמה-ט).

ובדומה לזה היה מי שחילק שאם בשעה שתיקנו חז"ל תיקנו בכל המקומות - לא תיבטל התקנה גם כשיבטל הטעם, אך אם כבר בשעת התקנה היו מקומות שלא היה שייך החשש ולא תיקנו בהם, א"כ בזמן הזה, שאין חשש כלל - בטלה התקנה (שואל ומשיב ח"א קיא ד"ה והנה שח).

כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון - בפשטות הטעם לזה הוא כדי לפשט את הדינים ולא להרבות בחילוקים, מעין "לא פלוג". אך ספר ידי אליהו כתב שכלל זה נאמר רק לגבי התנאים ולא לגבי האמוראים, ומשמע שהוא כח מיוחד שהיה לדורות הראשונים (וסברתו מובנת אם נאמר שכעין דאורייתא הוא שהתקנה מצטרפת להיות כחלק מהתורה ולכן יש לה גדרים כמו דין התורה, ולזה צריך כח מיוחד)[5] (ידי אליהו תיקון צב, מובא ביד מלאכי סימן שלא).

אנוס מדברי חכמים, כגון שהניח פת בתנור בערב שבת, ואסרו עליו חכמים לרדותה, וכעת נאפית - פטור (תוס' שבת ד. ד"ה קודם), וביאר האחיעזר (ח"ג פג-א בסופו) שהוא מדין אונס.

כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני (מחלוקת אמוראים בתמורה ד:). ובאיסור דרבנן חידש הפנים מאירות שלא אומרים לא מהני, אלא הוא כן מועיל, אך הרעק"א כתב בדעת התוס' שגם בדרבנן לא מהני (שו"ת מהדורא קמא קכט ד"ה וי"ל, והביא גם את הפנים מאירות. וכן ספר המקנה כד-ה אות יד הביא בזה מחלוקת הפוסקים).

דין הנלמד משלוש עשרה מידות חידש הש"ך שלחלק מהדברים הוא חלש יותר מדין דרבנן, שבדין דרבנן עובר על לא תסור ("לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז-יא)) וממילא כאילו הוא מפורש בתורה, אך דין הנלמד משלוש עשרה מידות אינו מפורש בתורה (יו"ד שלט-כ, דן בדבריו ספר המקנה כד-ה אות יט).

איסור חצי שיעור, יש דעות שאיסור דרבנן חמור ממנו, כיוון שחצי שיעור לא מפורש בתורה, ואיסור דרבנן כן מפורש - "לא תסור" (ש"ך יו"ד רלט-כ).

מנהג נגד איסור דרבנן - נחלקו בזה הפוסקים האם המנהג יכול לבטלו (שדי חמד ח"ד מ-לח עמוד 80 והלאה)[6].

אנשים[עריכה]

גוי - המשנה למלך הסתפק האם בית דין גזרו סייגים וגדרים לגויים. אך בתקנות חכמים אין הגויים מחויבים (רמב"ם נחלות ו-י. הביאם ודן בכל זה ספר המקנה ח-ה ד"ה סנהדרין).

ראה גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. בסעיף "פרטי הדין".
  2. כמו שהבאנו בערך קניינים דרבנן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה האם מועיל לדאורייתא.
  3. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בסוג האיסור) שנחלקו בזה.
  4. בטעמו של רב נחמן הארכנו בערך חזקה שליח עושה שליחותו בסעיף "רב נחמן".
  5. כדלעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהותם.
  6. כמו כן יש כמה וכמה דעות במנהג נגד הדין, ע"ע מנהג בסעיף "פרטי הדין" ד"ה מנהג נגד הדין.