אישה נידה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נִדה היא אִשה שיצא דם[1] ממקורה[2]. התורה קבעה שנדה טמאה ואסרה קשר גופני בין נדה לגבר.

איסור נדה[עריכה]

ערך מורחב - איסור נדה

התורה אסרה קירבה גופנית בין נדה לגבר (ויקרא יח, יט), וחז"ל הוסיפו גזירות והרחקות לאיסור זה. וכן נאמר באבות דרבי נתן (נוסחא א) ב, א: "איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב' (ויקרא י"ח י"ט). יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר 'לא תקרב'. יכול תישן עמו בבגדיה על המטה? תלמוד לומר 'לא תקרב'. יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה? תלמוד לומר 'והדוה בנדתה' (שם ט"ו ל"ג). כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו: כל המנולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכל המקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה".

טומאת נדה[עריכה]

ערך מורחב - טומאת נדה

הנדה טמאה ומטמאת כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא.



טומאת דם הנדות[עריכה]

ערך מורחב - דם נדה



מדברי חז"ל על הנדה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)[עריכה]

  • "קינין ופתחי נידה, הן הן גופי הלכות" (אבות ג, כב)
  • מדמה הקב"ה טומאת ישראל לטומאת הנידה, מה נידה ניטמאת ונטהרת, אף ישראל שנטמאו עתידים להיטהר (תנחומא מצורע ח).


הלכות ומנהגים נוספים[עריכה]

כבוד לספר תורה[עריכה]

מותר לנדה לגעת בספר תורה בידיים נקיות (רמב"ם פ"י מהל' ס"ת ה"ח וכ"ה בטור ושו"ע יו"ד סי' רפב סע' ט), שאין דברי תורה מקבלים טומאה (רמב"ם שם, והוא עפ"י לשון הגמ' ברכות כב. לגבי בעל קרי, - ב"י שם). ויש נשים שנמנעות מלגעת בספר[3] בימי נידתן (אור זרוע, ח"א, הל' נדה, סי' שס). ויש מי שכתב שאין מנהג זה עיקר (שו"ע הרב בעל התניא, או"ח סוף סי' פח).

נהגו הנשים – מכל הקהילות[4] – שלא לראות ספר תורה בימי נידתן (שו"ת בנימין זאב סי' קנג – מובא להלכה במג"א סי' פח ס"ק ב ובמ"ב שם ס"ק ו; ועוד) בשעה שהחזן מראה אותו לעם (האגור, הל' נדה, סוף סי' אלף שפח; ט"ז או"ח סי' פח ס"ק ב בשם המהרש"ל; מ"ב שם ס"ק ז; ועוד). ואין בזה איסור מן הדין (שאפילו לגעת בספר תורה מותר להן וכנ"ל), אלא בשביל לנהוג כבוד בתורה (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צח, עמ' סה). והדברים אמורים רק בשעה שהדמים מצויים (דרכי טהרה שם).

תפילה ודברי קדושה[עריכה]

במשנה סוף פרק מי שמתו (ברכות פ"ג מ"ו, כו.) מופיעה מחלוקת ביחס לאנשים הטמאים בטומאות שונות אם רשאים ללמוד תורה ולהתפלל קודם שיטבלו:

"זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראתה נדה - צריכים טבילה, ורבי יהודה פוטר".

מדברים אלו הבינו הראשונים שם (רי"ף ברכות (יז:) בסוף, רא"ש שם סוף פ"ג סי' נח, – הובאו בב"י או"ח ר"ס פח; פירוש המשנה לרמב"ם שם – מובא במאירי שם; תשב"ץ ח"א סי' קא; ועוד) שנדה שלא פלטה שכבת זרע - לכל הדעות רשאית ללמוד תורה ולהתפלל קודם שתטבול. והיות ואשה חייבת בתפילה (עי' מ"ב סי' קו ס"ק ד), א"כ הנדה חייבת להתפלל (ריקאנטי סוף סי' ז בדעת הרי"ף).

הרמ"א (או"ח סי' פח) הביא שיש שכתבו שאין לאשה נדה להתפלל או להזכיר השם (וכ"כ בס' האגור, הל' נדה, סי' אלף שפח, בשם 'שערים מדורא', וע"ש באגור).

ותמה המגן אברהם (שם ס"ק ב) איך מותרת שלא לברך ברכת המזון ושלא לעשות קידוש שחיובם מן התורה בגלל מנהג שאין לו יסוד? ולכן כתב ש[למנהג זה[5]] תשמע מאחרים ותצא ידי חובתה ע"י שומע כעונה, ואם אין אחרים שתאמר זאת בלחש (וכ"כ בשו"ע הרב בעל התניא שם סע' ב).

גם הפרי חדש (שם) תמה על מנהג זה שכן במשנה הנ"ל ובמקומות נוספים בש"ס (ברכות כב.) ובפוסקים מבואר שנדה חייבת להתפלל, "מי הוא זה שיוכל לחלוק בזה ולפטור הנשים בימי נידתן מתפילה?!"

וכן שאר הפוסקים כתבו שכל המנהג הוא רק להימנע מלהיכנס לבית הכנסת ולהתפלל לפני חברותיהן[6] (מג"א הנ"ל בשם שו"ת בנימין זאב סי' קנג, והוסיף המג"א: "וכן עיקר"; שו"ע הרב בעל התניא שם סע' ב; מ"ב שם ס"ק ו בשם שו"ת בנימין זאב הנ"ל; ועוד), וגם זה הוא מחמת המנהג ולא איסור מן הדין (מג"א ומ"ב הנ"ל בשם שו"ת בנימין זאב הנ"ל, והסכימו לדבריו; שו"ע הרב הנ"ל; ביאור הגר"א שם ד"ה וי"א; ועוד). וכן הסכימו האחרונים שצריכה להתפלל בביתה ולברך כל הברכות, ובפרט ברכת המזון וקידוש שחיובם מן התורה (מ"ב שם; שו"ת יחווה דעת ח"ג סי' ח; שו"ת דברי ישראל, להגר"י וועלץ זצ"ל, או"ח סי' לז, מאחר שכן מסקנת הפר"ח הנ"ל; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' ח אות ב-ז; טהרת הבית, ח"ב, סי' יב סע' מב, עמ' רב-רג; ילקוט יוסף, ח"ד, או"ח סי' פב אות ב, עמ' תשו-תשז; ועוד – ור' להלן).

ולכן הנדה מותרת להתפלל אף בשעה שהדם זב ממנה (כ"ה משמעות הפוס' הנ"ל; וכ"כ בהדיא במעשה רב אות נח, - מובא בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל אות ד ד"ה וכזאת היא; ועוד), ואף שאסור להתפלל כשיוצא מגופו דבר מטונף כצוֹאָה (שו"ע או"ח סי' עו סע' ד-ה ובמפרשים שם) וכיו"ב, אך דם דינו שונה, שכבר כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סוף סי' שטו) שדם היוצא ממכה בפי הטבעת לא חשוב דבר מאוס, ואף כאן אין דם הנדה נחשב מאוס ויכולה וחייבת להתפלל, לברך ולקרא קריאת שמע ככל אשה (טהרת הבית שם ובמשמרת הטהרה הערה מב, עמ' רג-רד; ילקוט יוסף שם; ועוד).

ויש מי שכתב שגם למנהג שהזכיר הרמ"א בימים נוראים רשאית הנדה להתפלל ולברך, בין בבית הכנסת ובין בביתה (שו"ת שיח יצחק, הוצאת מכון ירושלים תשנ"ה, סי' מא).

ויש מי שכתב שהדברים אמורים רק בשעה שאין הדם זב מבשרה, אך בשעה שהדם זב מבשרה איננה יכולה ללמוד דברים שבקדושה או להתפלל (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, סוף פ"ה, סע' ק, עמ' סה, וטעמו שאין זה שונה מהמבואר ב שו"ע הנ"ל ובמפרשים לגבי צוֹאָה היוצאת מגופו).

והוסיף שאין לאשה המניחה צמר גפן וכד' על גופה כנגד אותו מקום ומִתמלא וסופג דם וזוהמה והוא מאוס או שיש בו ריח לא נעים, ללמוד דברים שבקדושה או להתפלל עד שתסירנו (דרכי טהרה שם סע' צט עפ"י שו"ע יו"ד סי' רפב סע' ט הנ"ל, וכן מבואר ב שו"ע או"ח סי' מ סע' ו-ז ומ"ב שם ס"ק טז - לגבי הרואֶה קרי). אך אם הדם בלוע בגופה (ע"י מוח דחוק או טמפון ספוג דם וכד') - יכולה ללמוד ולהתפלל כל עוד לא יצא הדם החוצה (דרכי טהרה שם).

ויש מי שכתב שאף הנשים (- מקצת מנשות ספרד) שלא מתפללות בשעה ששופעות דם נידות, מ"מ תקפדנה לברך את כל הברכות, ובפרט תזהרנה בברכת המזון שחיובה מהתורה (תורת המשפחה, הרב משה שטרנבוך שליט"א, פ"ב סע' ט, וע"ש בהערות 65-70).

הליכה לבית הכנסת ותפילה בפני אחרות[עריכה]

הורו הגאונים שנדה מותרת ללכת לבית הכנסת להתפלל[7]. ו[עוד] אמרו [הגאונים] הזבים והזבות והמצורעים ובעלי נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ובהגדות (ספר האשכול, מהד' אלבק, הל' בעל קרי, ב:).

אולם יש מי שכתב שהנשים נהגו סלסול (- מעלה[8]) ופרישות בעצמן שאינן נכנסות לבית הכנסת ואינן מתפללות בפני חברותיהן בימי נידתן (מרדכי ברכות שם סוף רמז פו בשם הראבי"ה; הגהות מיימוניות פ"ד מהל' תפילה ה"ד אות ג בשם הראבי"ה; וכעי"ז מצינו בכמה ספרים: הרוקח, הל' נדה, סי' שיז; אור זרוע, ח"א הל' נדה, סי' שס, ומש"כ שם בשם הראבי"ה, ומה שמצא כן בברייתא דנדה; דרשות מהר"ח אור זרוע, סי' כב בהגהה, ד"ה והר"ח אומר; ועוד).

ובשם רש"י הובא שאף שאין איסור לנדה להיכנס לבית הכנסת, ואין דין בית הכנסת כבית המקדש שאסור לטמאים להיכנס לשם, מ"מ מקום טהרה הוא בית הכנסת ויפה עושות הנשים הנמנעות מלהיכנס אליו (ספר האורה ריש ח"ב - הל' נדה לרש"י; מחזור ויטרי סוף סי' תצח; ספר ליקוטי הפרדס מרש"י דף ה ע"ב; אורחות חיים, הל' נדה, סוף סי' ב, בשם הר"ש; כלבו סי' פה ד"ה וכתב הר"ש ז"ל; ועוד).

ויש מי שכתב בטעם המנהג, שהנשים נמנעות מלהיכנס לבית הכנסת כדי שלא תראינה את ספר התורה (שו"ת בנימין זאב ריש סי' קנג).

והסכימו הפוסקים שמנהג זה איננו מן הדין, אלא הוא חומרא בכבוד בית הכנסת (דברי רש"י הנ"ל; הרוקח, הל' נדה, סי' שיז; אור זרוע, ח"א, הל' נדה, סי' שס; שו"ת בנימין זאב סי' קנג - הובא להלכה במג"א סי' פח סוף ס"ק ב ובמ"ב שם ס"ק ו; ביאור הגר"א שם ד"ה וי"א; לבוש שם; תורה תמימה ויקרא יב, ד הערה לה; ועוד. – ועי' תרומת הדשן סוף סי' קלב וספר האגור סי' אלף שפח שהביאו מח' בדבר).

למנהג זה כתבו הפוסקים כמה הגבלות (מובאות בדרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צז, עמ' סז-סח) בהן יכולה להיכנס לבית הכנסת:

  1. המנהג רק בשעה שזב דם ממנה (הרוקח, הל' נדה, סי' שיז: "בעוד שרואה"), ולאחר מכן – בימי ליבונה – יכולה להיכנס לבית הכנסת אע"פ שלא טבלה עדיין (ר' רמ"א או"ח סי' פח; לבוש שם ובערוה"ש שם סע' ד וביו"ד סי' קצה סוף סע' כח).
  2. בימים הנוראים (תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' קלב; לקט יושר ח"ב יו"ד ריש עמ' כג; רמ"א או"ח סי' פח; דרכי משה יו"ד סי' קצה אות __________; לבוש שם; ערוה"ש שם סע' ד; ועוד), "כי היו להן לעיצבון-רוח ולמחלת-לב שהכל מתאספים להיות בציבור והמה יעמדו חוץ" כמו שהתירו לנשים לסמוך על הקורבנות כדי לרצותן[9] (תרומת הדשן ולקט יושר שם; ביאור הגר"א שם ד"ה בימים וכו'; ועוד). ומתחילת הסליחות נקרא 'ימים הנוראים' (מג"א שם ס"ק ג בשם מעגלי צדק; מ"ב שם ס"ק ח; ועוד).
  3. אִם משיאה את בנה או בִתה או שהיא בעצמה יולדת והולכת לבית הכנסת אחר ארבעה שבועות (מג"א סוף סי' פח; מ"ב שם ס"ק ח; ערוה"ש שם סע' ד; ועוד), וכן אם מתאספים לשמחה וכדומה ויגרם לה צער מהימנעותה להיכנס (לבוש שם; ערוה"ש שם; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צז, עמ' סה; ועוד).
  4. אם חוששת שבביתה לא תתפלל כראוי או לא תתפלל כלל (דרכי טהרה שם, עפ"י מש"כ הפוס' שנשים חייבות מדינא בתפילה וכנ"ל).

ויש שכתבו, שמנהג זה הוא אחד הטעמים שלא לערוך חופה בבית הכנסת (ר' שו"ת פרי השדה ח"ד סי' צז; שו"ת לבושי מרדכי סי' מז; חקקי לב חאו"ח סי' ג; ועוד). ויש מי שהשיג על טעמים אלו והתיר לערוך חופה בבית הכנסת, וזאת משום שנשים רבות לא נהגו כלל במנהג זה, ועוד שאפילו לנוהגות כן יש להתיר להיכנס לבית הכנסת בשעת החופה שלא יצטערו כמו שהתירו הכניסה בימים הנוראים (שו"ת יביע אומר ח"ג אה"ע סי' י אות ז).

אולם רבים מהפוסקים חלקו לגמרי על מנהג זה (ר' ספר האגור, הל' נדה, סוף סי' אלף שפח; טהרת הבית ח"ב סי' יב סע' מג ובמשמרת הטהרה באריכות; שו"ת יביע אומר ח"ג אה"ע סי' י אות ה-ז; ועוד), וכן מנהג מדינותינו שנשים נכנסות לבית הכנסת אף בימי נידתן (חיי אדם כלל ג אות לח; מ"ב סי' פח הנ"ל ס"ק ז; ודלא כערוה"ש שם סע' ד וביו"ד סי' קצה סע' כח שהעתיק ד' הרמ"א שבמדינותינו נהגו להחמיר).

הכותל המערבי[עריכה]

אין איסור לאשה נדה ללכת לכותל המערבי, שכן רחבת הכותל היא מחוץ להר הבית (שו"ת תפארת צבי, לרבי צדוק הכהן מלובלין, יו"ד סי' כז אות יב; שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כז באורך; שם ח"ט יו"ד סי' יא; ועוד), והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (יביע אומר שם בסוף התשובה). אך, למנהג שנשים אינן באות לבית הכנסת, אף לרחבת הכותל צריכה להימנע מלהיכנס, משום שאף היא דינה כבית הכנסת (פשוט).

נהגו הנשים שלא לגעת בכותל המערבי בימי נידתן בשעה שהדמים מצויים, ולא משום איסור אלא כדי לנהוג כבוד במקדש (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צח, עמ' סה). כמו כן לפי דיעות מקובלות בפוסקים, הכנסת היד בין כותלי הכותל המערבי שנבנה על פי דיעות רבות בשטח הר הבית כרוכה באיסור חמור שכן "ביאה במקצת שמה ביאה".

בית קברות[עריכה]

נהגו הנשים שלא ללכת בעת נידתן לבית הקברות ולהתפלל שם (פתחי תשובה יו"ד סי' קצה ס"ק יט בשם חמו"ד כת"י; ערוה"ש שם סע' כח; מ"ב סי' פח סוף ס"ק ז; ועוד). ויש שכתבו שראוי לנשים בכלל (- אף בימי טהרתן) להימנע מללכת לבית הקברות ובפרט אחר המיטה (ר' שו"ע יו"ד סי' שנט סע' א-ב ובש"ך שם ס"ק ב; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צו, עמ' סד, ובמהד' תשמ"ו - שם עמ' נז; וראה עוד טהרת הבית, ח"ב סי' יב סע' מד; י. דינרי, תרביץ, מט, תש"מ, עמ' 302 ואילך).

מנהגי הרחקות נוספים (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)[עריכה]

מנהגי הרחקות נידה היו מקומות שבהם שהו נשים נידות, ונקראו בית הטומאות[10]. חז"ל מספרים שזקנים ראשונים היו אומרים, שכל המנוולת עצמה בימי נידתה, רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נידתה, אין רוח חכמים נוחה הימנה, עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה[11]. מהראשונים יש שתיארו את המנהגים בימים קדמונים הנוגעים לנשים בעת נידתן: הן היו מרוחקות מאד, היו יושבות בדד באוהל, האנשים והנשים ירחקו ממנה, לא תספר עם בני אדם, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם, ואף מבט שלה מוליד היזק, והיה מנהגן שלא תדרוך כף רגלה על הארץ[12]. ואסרו להסתכל על נידה בשעה שהדמים מצויים בה[13]; וכן - הנידה תהיה לבדה בבית, ונשרפים המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור - נטמא[14]; וכן - שנהגו הנשים אצלנו ובכל מקום ששמענו עליו, שתתרחק האשה בשעת נידתה או לידתה, ולא תגע בדבר אוכל ומשקה וכלים ובגדים וזולתם[15]. ויש מי שכתב, שעניין הריחוק מהנידה והזבה מפני המחלה שבהן, שמזקת הרבה בני אדם, וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רוב קרבתו עימהן ההיזק גדול יותר[16].

אכן בזמנינו אלה אין שום אדם נזהר בחומרות הרבות הללו של הרחקת הנידה[17], ומשפחות שבאו מחו"ל שנהגו בחומרות והרחקות שונות, יש לבטל מנהגן בלא שום התרה, כי החומרות הללו גורמות להפרת שלום בית, ויצא מהן תקלות וחיקוי המינים[18],

ומי שסובר שיש איסור נגיעה במאכל ובמשקה על ידי נידה, יצא מכלל הרבנים וכפר בתורה שבעל פה והולך בדרך הקראים, ורק אם נוהג כך מפני הזוהמה או מפני תוספת סייג כדי להתרחק מהנידה, מותר לו לעשות כן[19], ויש להקפיד רק על אותן הרחקות שנמנו בהלכה[20].

ביטול מעמד הנידות[עריכה]

ערך מורחב - טהרת הנדה

הנדה יכולה לחזור למצב הקודם להיותה נדה (טהורה, מותרת לבעלה וכו') ע"י תהליך הכולל שלושה שלבים:

  1. הפסקת זיבת הדם (ובדיקת הפסק טהרה)
  2. שבעה ימים (ומדרבנן - שבעה ימים נקיים) מהתחלת זיבת הדם (ומדרבנן - חמישה ימים אחר זיבת הדם)
  3. טבילה במקווה (ומדרבנן יש להקדים לטבילה - חפיפה)

בין נדה לזבה[עריכה]

ערך מורחב - זבה

יש מי שאומר שתקופת שבעת הימים של נידה הוא מצב רגיל, אבל ראיית דם אחרי זמן זה הוא מצב של מחלה, ולכן הבדילה התורה בין נידה לזבה (רמב"ן ויקרא פרק טו פס' יא: "הקל הכתוב בזוב האשה בעת נידתה ולא חייב בה קרבן, בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי. וטימא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, (אבל) [שכל] הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי. אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב).


היבטים לשוניים (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)[עריכה]

פירוש המילה 'נדה'[עריכה]

נדה פירושה מרוחקת (תרגום אונקלוס ויקרא טו, כה; רמב"ן ויקרא יב, ד).

מילים נרדפות למילה 'נדה'[עריכה]

דוה / דווה [21], שפירושה חולה[22].

מובא בגמרא (ר"ה כו. סוטה מב.) שיש מקומות[23] שקוראים לנידה גלמודה, היינו גמולה ומובדלת מבעלה.

שימוש מושאל במילה 'נדה'[עריכה]

המושג נידוי, שהוא הרחקה של אדם מהחברה בגלל מעשים בלתי מקובלים[24]. כמו כן משמש המושג נידה באופן מושאל מצב של זוהמה וטומאה[25].

בדברי חז"ל והראשונים על הנדה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)[עריכה]

סיבות לדם נידה דם נידה יכול לבוא בזמנו כדרכו באופן טבעי, ויכול לבוא כתוצאה מגירוי חיצוני ("ווסת הבא מחמת אונס"), כגון קפיצה[26], פחד פתאומי, חימוד תשמיש המיטה, וכן אכילת שום, בצל או פלפל[27]. מאידך יש דברים חיצוניים המונעים את דם הווסת, כגון פחד ממושך[28], אך יש מי שכתב, שאין כל הדעות שולטות להכריע בין פחד ממושך לבהלה פתאומית[29].

ריבוי דמים כשם ששאור יפה לעיסה, כך דמים יפים לאשה, וכל אשה שדמיה מרובים, בניה מרובים[30].

הייתה הנחה שדם הנידה הוא הזרע של האשה[31].

הווסת מלווה בכאבים, ודם נידה הוא אחד מעשר קללות שנתקללה חווה באותה שעה[32].

בין חכמי התלמוד היו מומחים בראיית דם נידה, וידעו לקבוע דם חימוד, ולהבדיל בין דם נידה לדם כינה[33]. כמו כן היו מחז"ל שקבעו שאפשר להבדיל בין דם נידה לדם בתולים[34].

סיבות לדם נידה יש מחז"ל ומהראשונים שהסבירו את העובדה שיש לנשים דם נידה כעונש על שחווה שפכה את דמו של אדם הראשון[35].

הרגשת ווסת על פי חז"ל והפוסקים יכולות להיות לאשה שתי סוגי הרגשות הקשורות במחזור:

  1. הרגשה ביום הווסת או לפניה ("ווסת הגוף"), כגון פיהוק, עיטוש, כאבי בטן מרכזיים ותחתוניים, תחושת צמרמורת, רעידות, תחושת חום, תחושת כבדות בראש ובאיברים (בבלי:נדה סג א נדה סג. וראה שיעורי שבט הלוי סי' קפט סק"י), או תחושות אחרות הקבועות אצל אותה אשה שמתרחשות בעת הווסת, כולל דיכאון, דאגה, נִמנום (פיהמ"ש לרמב"ם נידה ט, ח; וראה גם בפסקי הרא"ש נדה פ"ט סי' א), או לחץ בחזה (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פד);
  2. ויכולה להיות הרגשה בזמן יציאת הדם (נדה נז:), שקשורה בפתיחת המקור, בזעזוע הגוף, או בתחושת זיבת דם לח (ר' פת"ש סי' קפג סק"א). לעתים יכולה הרגשה זו להתפרש כהרגשת מי רגלים, ולא כהרגשת דם ווסת ( נדה שם וכן שם ג.).

ראה גם[עריכה]


לקריאה נוספת[עריכה]

מלבד לימוד מסכת נדה בבבלי והלכות נדה ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרקים ד-יא; הלכות מטמאי משכב ומושב פרקים א-ה), בטור ובשולחן ערוך (יורה דעה סי' קפג-קצז) ומפרשיהם, ניתן ללמוד ולהרחיב בעניין הנדה והלכותיה במקורות הבאים:

  • ספרי ראשונים (- כמובן, יש לזכור, שזוהי דעת המחבר, אך בהלכות מסוימות נחלקו עליו שאר הראשונים והלכה כמותם):
  • ספרי חכמי זמנינו:
    • אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך וסת, עמ' תקב ואילך; כרך ז, ערך דם נדה, עמ' תקז ואילך.
    • טהרת ישראל, הרב ישראל יאנובסקי זצ"ל, (מהד' ראשונה – בילגורייא עת"ר, מהד' שנייה – פייטרקוב תרפ"ב, בשני כרכים)
    • טהרת ישראל, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל (בעל החפץ חיים), (מהד' ראשונה - פיעטרקוב תרפ"ד; מופיע בדר"כ בסט 'כל כתבי החפץ חייים השלם')
    • טהרת בת ישראל, הרב קלמן כהנא זצ"ל, (יצא לאור בשמונה מהדורות: תש"ג, תשי"ד, תשכ"ג, תשכ"ה, הוצאת פלדהיים, שבט תשכ"ט, ..., ..., הוצאת פלדהיים, ירושלים תשל"ט.
    • תורת המשפחה, הרב משה שטרנבוך שליט"א, ירושלים תשכ"ח.
    • דרכי טהרה, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הוצאת ת"ת סוכת דוד, ירושלים, יצא לאור בשלוש מהדורות: תשד"ם, תשמ"ו ותשס"ז.
    • שיעורי שבט הלוי הלכות נדה, שיעורי הרב שמואל הלוי ואזנר שליט"א שנערכו ע"י הרב ברוך מרדכי שנקר ובהשתתפות הרב מרדכי גרוס שליט"א, יצא לאור בשלוש מהדורות: תשמ"ו (עם קונטרס הוספות ותיקונים - י"ל בניסן תשנ"ב), תשנ"ב ותשנ"ח}}.
    • בדי השולחן הלכות נדה, הרב שרגא פייוול כהן, (ארה"ב?) תשמ"ז.
    • טהרת הבית, הרב עובדיה יוסף שליט"א, ג' כרכים, יצאו לאור בירושלים (ח"א יצא לאור בשנת תשמ"ח?, ח"ב יצא בשנת תש"נ, וח"ג - בשנת תשס"ו).
    • תורת הטהרה, הרב דוד יוסף שליט"א, עפ"י פסקי אביו הרב עובדיה יוסף שליט"א (נדפס הן בפני עצמו והן בצירוף לספר טהרת הבית).
    • קנה בֹשם הלכות נדה, שיעורי הרב מאיר בראנדסדאפער שליט"א, ג' כרכים, נערכו ע"י ת"ח ובהם בנו הרב יששכר נר"ו, הוצאת מכון שערי אורה, ירושלים (ח"א יצא לאור בשנת תשנ"ו, ח"ב - בשנת תש"נ, וח"ג - בשנת תשס"ו).
    • אורחות הבית, הרב משה שטרנבוך שליט"א, ירושלים תשנ"ה, חלק שני {{מקור{|(מעמ' קנג ואילך)}}
    • משמרת הטהרה, הרב משה מרדכי קארפ שליט"א, ב' כרכים, ירושלים תשס"ה.
    • נטעי גבריאל הלכות נדה, מאת הרב גבריאל ציננער שליט"א, ב' כרכים, ירושלים תשס"ה.
    • שערי אורה, הרב שלמה לוי שליט"א (ראש הכולל בישיבת הר עציון), הוצאת ישיבת הר עציון, אלון שבות שבגוש עציון.
    • לבושי עז, שיעורי הרב עזריאל אוירבעך שליט"א, נערכו ע"י הרב אהרן זאב ווייס נר"ו, טבת תשס"ז ירושלים.
    • שיעורי טהרה, שיעורים מאת הרב מרדכי גרוס שליט"א, קריית ספר - ירושלים תשס"ז(?)


הערות שוליים

  1. לאורך ערך זה - נעשה שימוש במילה 'דם', אך אין הכוונה לתרכובת המכונה בפי הרופאים בזמנינו דם, אלא כל הפרשה היוצאת מהמקור וצבעה טמא נקראת בלשון חז"ל והפוסקים דם (שמעתי מת"ח, וכן מקובל בין הפוסקים, וכן שמעתי מת"ח נוספים), וכך השימוש גם בערך זה.
  2. הרחבה מדעית והיסטורית (לאו דווקא תורנית) נמצאת לקראת סוף הערך ווסת.
  3. לא ברור אם הכוונה רק לס"ת, או לכל ספר קודש.
  4. אף אלו הנוהגות לבוא לבית הכנסת בימי נידתן.
  5. ר' להלן שדעתו שלא לנהוג כך, אלא רק שלא להיכנס לבית הכנסת.
  6. ר' להלן בכותרת: הליכה לבית הכנסת ותפילה בפני אחרות.
  7. וזה לא כמה שהביא הרוקח (סוף הל' נידה, סוף סי' שיח) בשם ספר 'מעשה הגאונים' שהנדה אסורה ליכנס בבית הכנסת עד שתטבול במים. שהרוק מטמא בנדה. (ור' להלן בשם הרוקח סי' שיז דברים אחרים, וצ"ע).
  8. כ"ה ברש"י (קידושין עח: ד"ה סלסול; בכורות ל: ד"ה סילסול.
  9. עי' חגיגה טז ב חגיגה טז: ועוד.
  10. ראה משנה נידה ז ד, ובפי' רע"ב שם; ואולי היא סוכת הנשים בתוך סוכות גנב"ך - בבלי סוכה ח ב. בין יהודי אתיופיה נהג מנהג זה עד ימינו, ומקום מיוחד לנידות נקרא מרג'ם גוד'ו - בית הטמאות.
  11. בבלי שבת סד ב; אבות דרבי נתן ב א.
  12. רמב"ן עה"ת בראשית לא לה; ויקרא יב ד. וראה עוד ברמב"ן עה"ת ויקרא יח יט, בתיאור הנזק שהנידה גורמת בראייתה. אמנם ראה בהערות הרב ח.ד. שעוועל על הרמב"ן בראשית לא לה, ובאנציקלופדיה עברית, כרך כד, ע' נדה, עמ' 860, שכנראה 'הברייתא' המובאת בדברי הרמב"ן בתיאור הנהגות אלו מקורה בכת מינית דומה לקראים, ואכן להלכה לא נזכרו חומרות יתירות אלו על ידי אף אחד מהפוסקים, כולל הרמב"ן עצמו בספרי ההלכה שלו.
  13. ס' חסידים (מהד' מרגליות) סי' תתשכו.
  14. הרמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ז, מנהג אנשי ה'צאבה', ועיי"ש שדחה מנהגים אלו. וראה עוד מנהגי הרחקות שונים באגרות הרמב"ם (הוצאת שילת), כרך א, עמ' תיב-ג, וכרך ב, עמ' תקעו.
  15. שו"ת הרמב"ם, בלאו, ח"א סי' קיד. וכתב שם, שיש לערער על מנהגים אלו, ולפיו מורים, ומי שלא ירצה לשנות מנהגו, אין כופים אותו על זה. וראה עוד מנהגי חומרה שונים בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כ.
  16. ס' החינוך מ' קפב. וראה עוד שם מ' קסו.
  17. שו"ת חת"ס חאו"ח סי' כג. וראה בפתיחה לס' שיעורי שבט הלוי על הלכות נידה בטעמי הדבר.
  18. שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כ.
  19. שו"ת הרמב"ם, בלאו, ח"ב סי' שכ.
  20. ראה להלן הע' 253 ואילך.
  21. ויקרא כ יח.
  22. א"ע ויקרא שם.
  23. בגמ' ר"ה שם כתוב: "בגליא", ואילו בסוטה כתוב "בכרכי הים", יתכן שניתן לשער מכאן שגליא היא 'כרכי הים' (או לפחות אחד מהם), או שמא בשני מקומות אלו קוראים לנדה גלמודה.
  24. ראה ישעיה סו ה; עמוס ו ג.
  25. ראה - יחזקאל ז יט; איכה א יז; עזרא ט יא.
  26. נידה יא א.
  27. נידה כ ב; שם סג ב; שם עא א; מגילה טו א.
  28. נידה לט א; שם עא א.
  29. מאירי נידה ט א.
  30. בבלי כתובות י ב; נידה סד ב. יש להניח, שמאמר זה מבוסס על התפיסה שדם הווסת הוא 'זרע' האשה – ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך זרע הערה 263 ואילך, ולפיכך ריבוי דם הווסת הוא סימן לריבוי ילדים, אך מבחינה מדעית בזמננו לא ידוע על קשר כזה.
  31. ראה רמב"ן עה"ת ויקרא יב ב; שם יח יט. וראה בנידון באנציקלופדיה הלכתית רפואית ע' זרע הע' 263 ואילך.
  32. בבלי עירובין ק ב.
  33. נידה כ ב.
  34. נידה סה ב.
  35. ראה ירושלמי שבת ב ב; בראשית רבה סוף פר' יז; ס' חסידים (מהד' וויסטינעצקי) סי' תתשעט.
  36. נוהגים לכנותו ר' אהרן הכהן מלוניל, אך כנראה שבאמת מוצאו היה מ מנרבונה שבפרובנס.