אכילת קודשים

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

מצווה לאכול את הזבחים ואת המנחות (הוזכר בפסחים נט:, האריך בזה בית האוצר ח"א קסב-קסד).

לדוגמא, אדם שהביא קרבן שלמים - מצווה עליו לאכול את בשרו.

מקור וטעם[עריכה]

מקורה של המצווה לאכול זבחים מהפסוק (שמות כט-לא) "ואת איל המילואים תיקח, ובישלת את בשרו במקום קדוש וגו'. ואכלו אותם אשר כופר בהם" מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נט:, רמב"ם מעשה הקרבנות י-א).

מקורה של המצווה לאכול שיירי מנחות מהפסוק (ויקרא ו-ז) "וזאת תורת המנחה וגו'. והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה וגו' והקטיר המזבח וגו'. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" (לא הוזכר בגמרא, רמב"ם מעשה הקרבנות י-ב, הכסף משנה שם כתב "פשוט הוא", והרדב"ז שם הביא ספרא צו פרשה ב (הובאה בספר המצוות לרמב"ם עשה פח)).

מהות המצווה בתוצאה, דהיינו שהקרבן יאכל, ולא שהאדם יאכל אותו (שלא כמצוות אכילת קרבן פסח ומצה שהמצווה שהאדם יאכל אותם). ויש מכך שתי נפק"מ (בית הלוי ח"ג נא-ג):
  1. אין צריך לאכול כזית כשמחלקו להרבה אנשים, שהעיקר שכולו יאכל, ולא משנה מה כל אחד אכל (אך בפסח ובמצה, שהמצווה שהאדם יאכל, כל אדם חייב לאכול כזית) (אמנם האפיקי ים (ח"א בסופו מה-ה) והמנחת חינוך (קלד לגבי שיירי מנחות) כתבו שבקודשים מצווה לאכול כזית, ומוכח שהמצווה בפעולה).
  2. אין צריך כוונה באכילה, אפילו לדעה שמצוות צריכות כוונה, שהעיקר שהקרבן יאכל, ולמעשה הוא נאכל גם אם לא כיוון (אך בפסח ובמצה לא יוצא ידי חובה בלי כוונה, לדעה שמצוות צריכות כוונה) (בסברא שבמצוות בתוצאה אין צריך כוונה האריך הקובץ שיעורים ח"ב כג-ו).

האם אכילה זו נקראת עבודה, הסתפק בזה בית האוצר (ח"א קסג).

האם אכילה זו נקראת קודשים, גם בזה הסתפק בית האוצר, ונפק"מ האם יהיה בה דין דיחוי (שאם היו פסולים והוכשרו יהיו דחויים מהאכילה), שבקודשים יש דין דיחוי, ובשאר המצוות יש דעה שאין דיחוי (בית האוצר ח"א קסד).

בדינים שונים[עריכה]

בקודשים קלים הנאכלים לבעלים נחלקו הראשונים האם גם היא מצוות עשה, או שהמצווה רק בקודשי קודשים לכהנים: הרמב"ם לא הזכיר במצוותיו אכילת בעלים, וכן כתב הצל"ח (ביצה יט:) שאינה מצווה, וכן כתב הרדב"ז (על הרמב"ם מעשה הקרבנות י-א, אך הוסיף שאע"פ שאין בה מצווה יש בה גרירת מצווה). אך הרמב"ן (עשה א) כתב ששכחה הרמב"ם, וכן הרא"ש (נדרים ד: בפירושו ד"ה קא שריא) כתב שהיא מצווה (הביאם ודן בכל זה בית האוצר ח"א קסב), והיראים (שצה, ובדפוס החדש צז) אף הוסיף פסוק לזה - "רק קודשיך אשר יהיו לך ונדריך, תישא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'. ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל" (דברים יב-כו).

בקודשים פסולים, כגון יוצא וטמא, שאסור לאוכלם, הסתפק המנחת חינוך האם עדיין יש עליהם מצוות אכילת קודשים, אלא שהיא מצווה הבאה בעבירה (שהרי יש עליהם גם איסור), או שאין עליהם מצווה כלל. והקובץ שיעורים (פסחים קנט, והביא את המנחת חינוך) כתב שרק בטמא שייך להסתפק, משום שהציץ מרצה עליו ומשווי ליה כשר (אע"פ שיש בו איסור), אך בשאר הפסולים פשוט שחוץ מהאיסור לאוכלם יש גם דין פסול, ולכן אין בהם מצווה כלל (וגם בטמא סיים שגם בזה יש לפקפק טובא).

פרטי הדין[עריכה]

בשיעור האכילה (בפסח, שאר קודשים, ושיירי מנחות) דנו האחרונים בין שלושה צדדים:
  1. מצוות העשה לאכול את כל הקרבן.
  2. המצווה היא רק על כזית, ואת שאר הקרבן צריך לאכול רק כדי שלא יבוא לידי נותר (אפיקי ים ח"א בסופו מה-ג, ומביא שאגת אריה צו, ומנחת חינוך קלד לגבי שיירי מנחות - כל אלה דנו בין שני הצדדים הנ"ל, והמנחת חינוך (שם לגבי שיירי מנחות) והאפיקי ים (שם סק"ה) הכריעו שהמצווה לאכול רק כזית).
  3. אין צריך אפילו כזית, משום שאכילת קרבנות היא מצווה בתוצאה, שהעיקר שהקרבן נאכל. ורק במצוות בפעולה, כגון אכילת מצה, צריך כזית, כי צריך שהאדם יאכל (בית הלוי ח"ג נא-ד לגבי אכילת קרבן).

היתר הקרבן באכילה, חקרו מה מתירו - האם העבודות גם מכפרות וגם מתירות את הקרבן באכילה, או שהעבודות רק מכפרות, והכפרה מתירה ממילא את הקרבן באכילה (המידות לחקר ההלכה ח-נג).

אסור לאוכלם קודם הקטרת אימורין, אך אם אבדו האימורין - מותר לאכול את הבשר. ובטעם לזה חקר ר' שמואל האם מצוות הקטרה אוסרת את אכילת הבשר, ולכן כשאבדו האימורין ופקעה מצוות ההקטרה, ממילא הבשר מותר. או שאיסור אכילת הקודשים נשאר עד הקטרת האימורין, שההקטרה היא המתירתו לכתחילה, ורק כשאבדו האימורין התורה התירתו בדיעבד בלא הקטרתם (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד צז, רז).

אסור לאוכלם קודם זריקת הדם. ובטעם לזה חקר ר' שמואל האם קדושת הקרבן אוסרת אותו באכילה עד שיקרבו מתיריו (מדיני קדושה), או שחיוב זריקת הדם אוסרו באכילה (איסור חדש, ולא מדיני קדושה) (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד צו, רו).

אנשים[עריכה]

על מי המצווה לאוכלם - הסתפק בית האוצר (ח"א קנח) בין בקודשים הנאכלים לבעלים ובין בקודשים הנאכלים לכהנים:

בקודשים הנאכלים לבעלים - האם המצווה שיאכלו הבעלים דווקא, או שיאכלו ע"י כל אדם, יהיה מי שיהיה. והסיק שהמצווה בבעלים דווקא[1].

בקודשים הנאכלים לכהנים - האם המצווה שיאכל הכהן העובד דווקא, או שיאכלו ע"י כל כהן, והכהן העובד רק צריך לדאוג שיתאכלו לכהנים וזכות האכילה שלו אם רוצה לאוכלם הוא, אך יכול ליתנם לאחר.


הערות שוליים[עריכה]

  1. עיין לעיל (ד"ה בקודשים קלים הנאכלים לבעלים) שיש דעה שבאכילתם אין שום מצווה.