ספיקות

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף בירור והנהגה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מקרה שאין ידוע בוודאות מה דינו (בכל דיני הספיקות האריכו כמה וכמה ספרים שלמים: תקפו כהן, אורים ותומים, שב שמעתתא, קונטרס הספיקות, שערי יושר, ועוד).

לדוגמא, ספק האם הפרי ערלה, האם היום יו"ט, האם האשה מקודשת, למי שייך הממון, האם הבהמה קדושה, והאם הכלי טהור.

בערך זה נדון ביסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהן. בדינה של כל הכרעה בנפרד - כגון עדים, רובא דליתא קמן, חזקת הגוף, ספיקא דאורייתא, מוחזק ועוד - ע"ע.

מקור וטעם[עריכה]

במקורן של ההכרעות חידש הגר"ש שקאפ שלולא דמסתפינא הייתי אומר שכל הספיקות מסרן הכתוב לחכמים במה להחמיר ובמה להקל (שערי יושר א-ג בסופו בדעת הרמב"ם).

בחילוק בין הכרעות מסברא להכרעות מגזירת הכתוב נדון לקמן בסעיף "סברא וגזיה"כ".

חילוקים שונים[עריכה]

כל ההכרעות נחלקות לסוגים שונים, וישנם שלושה סוגי חילוקים:
  1. חילוק בין סברא לבין גזירת הכתוב.
  2. חילוק בין בירור לבין הנהגה.
  3. חילוק בין ודאי לבין ספק.

בין שלושת החילוקים הללו יש קשר, שבדרך כלל סברא היא בירור והיא ודאי, וגזירת הכתוב היא הנהגה והיא ספק. אמנם הקשר הנ"ל אינו מוכרח[1].

סברא וגזה"כ[עריכה]

מקורן של כל ההכרעות דאורייתא מתחלק לשני מקורות:
  1. סברא - כגון מוחזק (סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא (בבא קמא מו:)) וחזקת אומדנא.
  2. גזירת הכתוב (פסוקים או הלכה למשה מסיני) - כגון חזקה דמעיקרא (נלמדת מנגעי בתים (חולין י:)), ספק ערלה בחו"ל מותר (הלכה למשה מסיני (קידושין לט.)).

ונפק"מ, שהכרעה מגזירת הכתוב עדיפה על הכרעה מסברא, ותועיל גם במקום שהכרעה מסברא לא תועיל בו. כך הסביר הגר"א וסרמן (קובץ ביאורים שב שמעתתא ה) את הדעות (גליון התוס' רשב"ם וריצב"א, הובאו בקונטרס הספיקות ו-ד) שאע"פ שרובא דליתא קמן לא מועיל בממונות ("אין הולכין בממון אחר הרוב") - רובא דאיתא קמן כן מועיל. וביאר זאת על פי השיטה שרובא דאיתא קמן הוא גזירת הכתוב ולכן שייך גם בממונות, ורק רובא דליתא קמן הוא סברא ובממונות סברא זו לא מספיקה (אמנם בקונטרס החזקות (סוף סימן א ד"ה ונראה) כתב שחזקה מסברא עדיפה מחזקה מגזירת הכתוב. כמו כן יש שכתבו שהכרעת-בירור עדיפה מהכרעת-הנהגה)[2][3].

בירור והנהגה[עריכה]

כל ההכרעות נחלקות לשני סוגים:
  1. בירור (נקרא גם "מציאות", "הוכחה", או "כאנן סהדי") - ההכרעה מגלה את המציאות המסופקת, כגון למי היה שייך הממון מלכתחילה, והאם הבשר הוא בשר פרה או בשר חזיר (חזקת אומדנא, לרוב הדעות, שייכת לסוג זה).
  2. הנהגה (נקרא גם "דין", "גזירת הכתוב", או "הכרעה") - ההכרעה רק פוסקת את הדין אך לא מגלה את המציאות, כגון למי מותר להשתמש בממון, אף על פי שעדיין יתכן שהממון שייך לחבירו, והאם הבשר מותר באכילה, אע"פ שאיננו יודעים האם הוא פרה או חזיר (מוחזק, לרוב הדעות, שייך לסוג זה).

הקשר בין בירור והנהגה לבין סברא וגזירת הכתוב הוא שבדרך כלל הכרעה שמקורה מסברא היא בירור, שהסברא יכולה לברר מה המציאות, אך לא לפסוק את הדין כשאיננו יודעים מה המציאות. ורק גזירת הכתוב יכולה להיות הנהגה (ע"פ קובץ שיעורים בבא בתרא קנג. אמנם יש מקרים בודדים של הנהגה מסברא, כגון: מוחזק, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכן חזקה דמעיקרא לשיטת הרמב"ם (פירוש המשניות נזיר ט-ב) וחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו לשיטת הקובץ שיעורים (בבא בתרא קנג), שמסברא אנו מוכרחים לפסוק על פיהם, שאל"כ נצטרך להסתפק על כל דבר, ועוד).

לגבי כל ההכרעות כמעט נחלקו המפרשים האם הן בירור או הנהגה (לדוגמא: אפילו חזקת אומדנא שכמעט לכו"ע היא בירור, לרוגאצ'ובר היא הנהגה. ומאידך, אפילו מוחזק שכמעט לכו"ע הוא הנהגה, לשערי יושר הוא בירור), ובמקרים רבים האחרונים נוטים לפרש שההכרעה היא בירור, וראשי הישיבות נוטים לפרש שהיא הנהגה (כגון בחזקה דמעיקרא ובמיגו).

נפק"מ בין בירור להנהגה:
  1. בבירור אי אפשר לפסוק כשתי הכרעות שיסתרו זו את זו, כגון אם התברר שהאם כשרה - על כורחך גם בתה כשרה, ואי אפשר לפסוק שהאם כשרה ובתה פסולה. אך בהנהגה אפשר שיהיו סתירות, וכך ביאר האפיקי ים (ח"א יג-ד) את מחלוקת האמוראים (כתובות יג) האם חזקת כשרות האם מועילה להכשיר גם את ביתה (וכן הסביר הגר"ש שקאפ (כתובות ט-א ד"ה אמנם נ"ל) את הדעה שלא מועילה לביתה - שהיא הנהגה).
  2. הכרעת-בירור עדיפה מהכרעת-הנהגה (גרנ"ט קעט ד"ה והנראה, שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סח ד"ה והנה הראשון) משום שלאחר שנתבררה המציאות כבר אין ספק, וממילא לא שייכת הכרעה אחרת, שהרי ההכרעה נאמרה רק במקרים שיש בהם ספק. וכך מובן מדוע רובא וחזקה רובא עדיף, ומדוע רוב וקרוב הלך אחר הרוב - שרוב הוא בירור, וחזקה דמעיקרא וקרוב הם הנהגות (קובץ שיעורים בבא בתרא עח, שרידי אש ח"א קיג-ד (לגבי רובא וחזקה), ומעין זה כתב בקונטרס החזקות סוף סימן א ד"ה ונראה, שחזקה מסברא עדיפה מחזקה מגזירת הכתוב)[4](. אך בכמה מקומות אין כלל זה קיים, למשל, מיגו במקום עדים לא אמרינן אפילו לדעות שמיגו הוא בירור ועדים הם הנהגה).
  3. בתרי ותרי, כלומר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, עוד הכרעת בירור לא תועיל אפילו מדאורייתא, שהרי אינה עדיפה מעוד עדים שלא יועילו להכריע - "תרי כמאה". אך הכרעת הנהגה תועיל מדאורייתא, ורק מדרבנן החמירו בה כספק ("ספיקא מדרבנן") (שב שמעתתא ו-כב, ר' חיים מטעלז גיטין א (עמוד נט) ד"ה והנה. אך רעק"א בשו"ת מהדורא קמא קלו מסתפק בזה, וכן הקובץ שיעורים בבא קמא מט כתב שנחלקו בזה תירוצי התוס').
  4. על סמך בירור אפשר להישבע, אך לא על סמך הנהגה, שהרי אינה מגלה את המציאות (קובץ שיעורים כתובות עד)[5].

ודאי וספק[עריכה]

יש חילוק נוסף שחילקו את כל ההכרעות:
  1. דין ודאי - ההכרעה פוסקת לנו פסק ודאי, ואין שום חשש שאינה נכונה (עדים שייכים לסוג זה).
  2. דין ספק - אף על פי שאנו פוסקים על פי ההכרעה, עדיין הדבר מסופק, אלא שאנו סומכים עליה (ספיקא דאורייתא לחומרא שייך לסוג זה)[6].
נפק"מ בין ודאי לספק:
  1. כל הדינים שיש בהם חילוק בין ודאי לספק. כגון בממזר האם נחשב ספק ממזר ולקולא או ודאי ממזר ולחומרא, וכן בספק עשירי (במעשר בהמה) (קובץ שיעורים כתובות עד).
  2. האם ההכרעה מוציאה מידי ודאי, שהרי אין ספק מוציא מידי ודאי, אך ודאי כן מוציא מידי ודאי (ע"פ קובץ שיעורים פסחים לו).
  3. יש שכתבו שדין ודאי מוציא ממון, ודין ספק לא. כך הסבירו האחרונים את המחלוקת האם הולכים בממון אחר הרוב - שאם רוב הוא ודאי יוציא ממון, ואם הוא ספק לא יוציא (שו"ת שם אריה (קונטרס רוב וספק בממון), ופני שלמה בבא בתרא כג: ד"ה אמנם)[7], וכך הסבירו את המחלוקת האם אומרים מיגו להוציא ממון - אם הוא ודאי יוציא, ואם ספק לא (חתן סופר כללי מיגו תג)[8].
  4. כאשר שתי הכרעות סותרות זו את זו, דין ודאי עדיף מדין ספק. כך הסביר המקנה מדוע רוב וקרוב הלך אחר הרוב - רוב הוא ודאי וקרוב הוא ספק, וודאי עדיף מספק (מט-א ד"ה הערה).

הקשר בין ודאי וספק לבין בירור והנהגה - הקובץ שיעורים (כתובות עד, וכן שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סח בעניין קרוב) תלה את שתי החלוקות הנ"ל זו בזו - שבירור נחשב ודאי והנהגה נחשבת ספק. אך ממפרשים אחרים משמע שלא רק הנהגה היא ספק, אלא גם בירור יכול להיות ספק, והתורה התירה אותו: לגרנ"טהיה פשוט שקרוב הוא בירור, אך הסתפק האם הוא דין ודאי או דין ספק (קעב ד"ה והנה בדברי), לחתן סופר מיגו בפשטות הוא בירור, ובכל זאת חקר האם הוא דין ודאי או ספק (כללי מיגו תב), לשרידי אש רוב הוא בירור אך אינו ודאי (קיג-ד).

העולה מזה, שלשיטת הקובץ שיעורים כל ההכרעות מתחלקות (חוץ מהחלוקה במקורן - בין סברא לגזיה"כ[9]) לשני סוגים: בירור-ודאי, והנהגה-ספק. ולחולקים עליו כל ההכרעות מתחלקות לשלושה סוגים: בירור-ודאי, בירור-ספק, והנהגה-ספק (הנהגה - לכו"ע היא ספק)[10].

בדינים שונים[עריכה]

לפני עיוור - כאשר המוכשל סומך על עדים או חזקה שהדבר מותר לו והמכשיל יודע שבאמת הדבר אסור, המכשילו עובר בלפני עיוור. וזו הסיבה שצריך את הפסוק "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט-יד), שהרי אם המוכשל יודע שהיא עבירה - לא צריך את הפסוק, שהרי המכשילו עובר גם מדין "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט-יז), שצריך אפילו להוכיחו כדי למנוע ממנו את האיסור (קובץ ביאורים לשב שמעתתא יג (דף צד. בדפיו)).

פרטי הדין[עריכה]

דררא דממונא - בכמה מקומות (כגון בדין "חולקין" ובדין "כל דאלים גבר") חילקו הש"ס והמפרשים בין מקרה שיש בו דררא דממונא למקרה שאין בו דררא דממונא. לדוגמא, שור שנגח את הפרה ואין ידוע אם נגחה לאחר שילדה (ופטור על הוולד) או לפני שילדה (וחייב גם על הוולד) - בזה יש דררא דממונא. אך שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה - אין דררא דממונא (בבא מציעא ב:).

ובפירוש המושג "דררא דממונא" נחלקו רש"י ותוס': רש"י (שם ד"ה דררא) ביאר שהוא חיסרון ממון, שבשור שנגח את הפרה, אם בעל השור ישלם שלא כדין יחסר ממונו, ואם יפטר שלא כדין יחסר ממונו של בעל הפרה. ותוס' (שם ד"ה היכא) פירשו "דררא דממונא" - שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין, שבשור שנגח גם בלי טענותיהם אנו רואים מהמקרה עצמו שיש בו ספק, שאין ידוע מתי נגח. אך בשניים שהרימו טלית - לולא טענותיהם בכלל לא היינו יודעים שהם מתווכחים.

שלילה - כתב המידות לחקר ההלכה (ב-כ, אך מדבריו שם משמע שיש חולקים על יסוד זה) שמספק מעמידים כל דבר על שלילה, שהמעשה לא נעשה (מעין שב ואל תעשה). ואף הביא לכך (יב-ב) ראיהמפסוק מפורש באחי יוסף: "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב" (בראשית מד-ח) - שכוונתו שיותר מסתבר לא להשיב כסף (שלילה) מאשר לגנוב (חיוב). וזהו טעמם של חזקה דמעיקרא (שהשינוי לא קרה) וספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא[11] (שמספק לא נאסר). ע"פ יסוד זה ניתן להבין גם את טעמן של הכרעות נוספות: אין ספק מוציא מידי ודאי, כאן נמצא כאן היה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

דיני אדם ודיני שמיים - כדי להתיר איסור צריך שני תנאים: גם שהאדם ידע שמותר לעצמו, כדי לצאת ידי שמיים, וגם שבית דין ידעו שמותר לו, כדי שלא יכפוהו. ואם בית דין סוברים שהדבר אסור, לא יועיל לאדם אם הוא עצמו סובר שמותר, שהרי יכפוהו. אך אם בית דין מסופקים, והאדם סובר שמותר - ידיעתו מועילה להתיר לעצמו (שערי יושר ו-יח ד"ה ונראה).

ספק עצמי[עריכה]

דנו המפרשים האם שייך ספק שאינו ספק במציאות מחוסר ידיעה (כגון האם חתיכה זו של שומן או של חלב) ואינו ספיקא דדינא (כגון מחלוקת הפוסקים), אלא ספק עצמי.

ודוגמא לזה מסוגיית בית בביתי אני מוכר לך, שנותן לו את הפחות שבבתיו (מנחות קח:). ונחלקו בזה רש"י ותוס': לרש"י באמת קנה בית אחד, ורק אנו לא יודעים איזה, אך אליהו יכול לומר איזהו, ולתוס' הקניין חל על הגדרת בית אחד מתוך כל בתיו, אך לא על בית מסוים (קובץ שיעורים ח"ב לד-ג,ד). יוצא אם כן שלשיטת רש"י יכול להיות ספק עצמי, שהספק איזה בית נקנה אינו ספק במציאות מחוסר ידיעה, ואינו ספיקא דדינא, אלא הוא ספק עצמי. והקובץ שיעורים (שם) ביאר שזהו הטעם שתוס' חולקים על רש"י, שסוברים שלא שייך ספק עצמי, שהרי אין שום טעם שיחול הקניין על בית אחד יותר מחבירו (והרי לכאורה כל מסובב צריך סיבה שתקדם לו, כמו שפתח המידות לחקר ההלכה א-א. והקובץ שיעורים שם האריך וקישר זאת (בס"ק ה) גם לסוגיית ברירה. וכן קשור לגדר שותפין - האם שייך לומר שיש לכל אחד חצי מהנכס ואיננו יודעים איזה, דהיינו ספק עצמי).

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. כמו שביארנו בסעיף "בירור והנהגה" ד"ה הקשר בין בירור והנהגה לבין סברא וגזירת הכתוב, ובסעיף "ודאי וספק" ד"ה הקשר בין ודאי וספק לבין בירור והנהגה.
  2. במקרים רבים בירור הוא סברא והנהגה היא גזירת הכתוב, כדלקמן בסעיף "בירור והנהגה" ד"ה הקשר בין בירור והנהגה לבין סברא וגזירת הכתוב.
  3. בכל ערך של הכרעה נבאר בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה מקורו) האם היא סברא או גזירת הכתוב.
  4. במקרים רבים בירור הוא סברא והנהגה היא גזירת הכתוב, כדלעיל ד"ה הקשר בין בירור והנהגה לבין סברא וגזירת הכתוב.
  5. בכל ערך של הכרעה נבאר בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) האם היא בירור או הנהגה.
  6. יש מי שחידש שיש מקרה נוסף, שאינו דין ודאי ואינו דין ספק אלא מדרגה ממוצעת ביניהם, הובא בערך רובא דאיתא קמן#מקור_וטעם ד"ה לגבי ודאותו אות ד.
  7. אמנם יש לכך הסברים נוספים, ע"ע אין הולכין בממון אחר הרוב#מקור_וטעם ד"ה בטעם.
  8. אמנם יש לכך הסברים נוספים, ע"ע מיגו#חוזק ד"ה מוחזק.
  9. כדלעיל בסעיף "סברא וגזיה"כ".
  10. בכל ערך של הכרעה נבאר בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה לגבי ודאותו) האם היא דין ודאי או דין ספק.
  11. במחלוקת הראשונים האם ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן הארכנו בערך ספיקא דאורייתא#מקור_וטעם ד"ה במקורו.