בישולי גויים

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף בישולי נכרים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איסור בישולי גויים או "בישולי נכרים",הוא איסור הלכתי לאכול דברים שנתבשלו על ידי גויים. האיסור חל גם כאשר הגוי בישל דברי מאכל כשרים בכלים כשרים.

אטימולוגיה[עריכה]

במקור הדין, במשנה מסכת עבודה זרה ב,ו – האיסור נקרא "שלקות" של גויים.

הנוסח המקובל בספרות ההלכה, על פי הצנזורה הנוצרית, הוא: "בישולי עכו"ם" – עובדי כוכבים ומזלות, וזאת כדי שישתמע שהאיסור חל רק על עובדי עבודה זרה, ולא על נוצרים.

מקור הדין ומהותו[עריכה]

מקור הדין הוא במשנה מסכת עבודה זרה ב,ו. איסור בישולי גויים אינו מן התורה, אלא הוא איסור מדרבנן[1]. טעם האיסור הוא משום "חתנות" (יחסי חיתון), כלומר כדי למנוע קשרים ידידותיים מדי, העלולים להביא לנישואי תערובת. עם זאת, יש שכתבו טעם אחר – האיסור נגזר כדי שיהודי לא יהיה רגיל לאכול אצל הגוי, וכך יגיע לידי אכילת דברים שאינם כשרים.[2]

האיסור חל גם על מאכלים שנעשה בהם טיגון או צלייה על ידי גוי. לעומת זאת, מאכל שהוכשר על ידי גוי במליחה, עישון או כבישה – אינו בכלל האיסור.[3] דבר שנאפה על ידי גוי אינו כלול באיסורי בישולי גויים, אלא באיסור פת גויים, שלו דינים שונים.

המאכלים הכלולים באיסור[עריכה]

בתלמוד מובאות שתי מימרות בשם האמורא רב, כאשר כל מימרא נשנתה בבית מדרש אחר. בסורא אמרו, שהאמורא רב שמואל בר רב יצחק אמר בשם רב: "כל הנאכל כמות שהוא חי (כלומר: כל מאכל שנוהגים לאוכלו גם ללא בישול) – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים (ומותר לאוכלו גם אם נתבשל על ידי גוי)", בעוד שבפומבדיתא אמרו שרב שמואל בר רב יצחק אמר בשם רב: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת (כלומר: כל מאכל שאנשים חשובים ומכובדים אינם נוהגים לאוכלו) – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים". רוב הראשונים[4] קבעו שהלכה כשתי המימרות הללו להקל, ולכן כל מאכל שנאכל חי, או שאינו עולה על שולחן מלכים – אין בו משום בישולי גויים. הרמב"ם (שם) הסביר את טעם הדבר, שמאכלים שאינם עולים על שולחן מלכים – אינם חשובים, ואין אדם מזמין את חברו כדי לאכול עמו ממנו, ולכן אין חשש שאכילת מאכלים אלו שנתבשלו על ידי הגוי – תביא לידי חיתון עימו. גם דבר שנאכל כשהוא חי הותר מטעם זה, שאין אדם מזמין את חברו לאכול עימו ממנו.[5]

דבר הנאכל כשהוא חי[עריכה]

דברים שאין נהוג לאוכלם כשהוא חיים, כגון בשר וביצים, אורז ומיני דגן – אסורים באכילה אם נתבשלו על ידי גוי, אבל דברים שנהוג לאוכלם כשהם חיים, כגון תפוחים ושזיפים, שנתבשלו על ידי גוי – מותרים. מעמדו של המאכל אינו נקבע על ידי כל אדם ואדם, אלא לפי מנהג האכילה המקובל באותו מקום.[6] תבשיל שיש בו תערובת של דבר הנאכל חי ודבר שאינו נאכל חי – דינו נקבע על פי הרוב; אם רוב התבשיל נאכל חי – הוא מותר, ואם רובו אינו נאכל חי – הוא אסור.[7]

דבר שאינו עולה על שולחן מלכים[עריכה]

דברים שאין נהוג לאוכלם בסעודות חשובות של אנשים חשובים – אין בהם משום איסור בישולי גויים. דין זה תלוי גם הוא במנהגי האכילה המקובלים, והוא עשוי להשתנות במהלך הזמן. כך למשל, כתב הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל "ערוך השולחן",[8] שתפוחי אדמה אינם נחשבים "עולים על שולחן מלכים", משום ש"ידוע שהיא אכילה פשוטה ורק דלת העם אוכלים אותה למרבה, מפני עניותם ודוחקם", ויש שחלקו בדבר.[9] כיום, ודאי תפוחי אדמה הם "עולים על שולחן מלכים".

ברשות ישראל[עריכה]

יש שכתבו שכאשר הגוי מבשל בביתו של היהודי – אין בתבשיל איסור, משום שבאופן זה אין לחוש ליחסי חיתון; אולם רבנו תם חלק על דעה זו,[10], וכך נתקבל להלכה.[11] עם זאת, יש הסוברים שניתן לסמוך על דעה זו בדיעבד.[12]

הבישול[עריכה]

כאשר חלק מהבישול נעשה על ידי יהודי, כגון שהיהודי ערבב את התבשיל בעת בישולו, או שהיהודי הניח את התבשיל על האש – התבשיל מותר, גם אם כל שאר הבישול נעשה על ידי הגוי. הפוסקים נחלקו במקרה שהיהודי רק הדליק את האש, ואילו הגוי הניח את התבשיל על האש ועסק בבישול עד סיומו. לדעת ראשוני ספרד, ובעקבותיהם השולחן ערוך – הנחה על האש אינה מספיקה, והתבשיל אסור (וכך נוהגים הספרדים) ואילו ראשוני אשכנז, ובעקבותיהם הרמ"א, מקלים וסוברים שהתבשיל מותר.[13]

לשאלה זו השלכות במתן כשרות לבתי מזון בזמננו, שכן בבתי מזון רבים (אף בישראל, וכל שכן במקומות אחרים), עובדי המטבח אינם יהודים. בדרך כלל, בבתי מזון הנתונים תחת השגחה מהודרת יש משגיח בכל שעות העבודה, והוא מניח את המאכלים על האש, כדעת השולחן ערוך. לעומת זאת בהכשרים רגילים נוהגים להסתמך על הדעה המקילה – לפיה די בהדלקת האש על ידי יהודי. כמה מפוסקי זמננו[14] הורו שניתן לתת הכשר לבית מזון שהבישול בו נעשה על ידי גויים, ורק הדלקת האש נעשית על ידי יהודי, אף שחלק מהאוכלים והקונים הם בני עדות המזרח, המחוייבים לפסיקתו המחמירה של השולחן ערוך, וזאת משום שבמקרה זה ניתן לצרף שיקולים נוספים להיתר, כמו הדעה שדבר שהתבשל על ידי גוי בבית ישראל – מותר (ראה לעיל).

דין הכלים[עריכה]

כלים שגוי בישל בהם – נאסרים בשימוש, כמו כלים שבישלו בהם איסורים אחרים, עד שיוכשרו על ידי הגעלה. עם זאת, יש קולא מיוחדת בהכשרת כלים שנאסרו על ידי בישולי גויים (משום שמדובר באיסור שאין לו יסוד בתורה שבכתב) – אם גוי בישל בכלי חרס, ניתן להכשירם על ידי עריכת הגעלה שלש פעמים, למרות שבאיסורים אחרים לא ניתן להכשיר כלי חרס.[15]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ראה בסוגיית התלמוד הבבלי מסכת עבודה זרה לז,ב, המנסה למצוא מקור לאיסור זה מן הפסוקים, אך מגיעה למסקנה שהאיסור הוא מדרבנן, ודרשות הכתובים בעניין זה אינם אלא "אסמכתא".
  2. רש"י עבודה זרה לח,א.
  3. שולחן ערוך יורה דעה קיג,א; רמ"א שם.
  4. תוספות עבודה זרה לח,א ד"ה איכא; רא"ש עבודה זרה פרק ב' סימן כ"ח; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יז,יד-טו, ועוד.
  5. טורי זהב, יורה דעה קיג,א.
  6. חכמת אדם סו,ד.
  7. שולחן ערוך יורה דעה קיג,א.
  8. יורה דעה קיג,יח.
  9. חכמת אדם סו,ד.
  10. ראו שתי הדעות בתוספות עבודה זרה לח,א ד"ה אלא.
  11. ראו שולחן ערוך יורה דעה קיג,א.
  12. איסור והיתר הארוך מג,יג. הובא בש"ך יורה דעה קיג,ז ובט"ז שם סעיף ג.
  13. שולחן ערוך יורה דעה קיג,ז; רמ"א שם. בשורש המחלוקת עומדת ההלכה הקובעת שבאיסור פת עכו"ם די בהדלקת האש; המחלוקת היא אפוא האם יש ללמוד מדין פת עכו"ם לדין בישולי גויים, או לא.
  14. הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת ה,נד; הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק ז,סב.
  15. שולחן ערוך יורה דעה קיג,טז.