נדר

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף בל יחל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

איסור שאדם אוסר על עצמו (הסוגיות בכל מסכת נדרים).

לדוגמא, האומר "קרבן שאני אוכל לך", "קונם שאני אוכל לך", כלומר שהאוכל יהיה אסור עלי כקרבן (נדרים ב. במשנה וברש"י).

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מפורש בתורה "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג).

במקור שיכול לאסור על אחרים מבואר בספרי זוטא שנלמד מ"ככל היוצא מפיו יעשה". וביאר הגר"ח (סטנסיל כתובות נט. מודר ומושבע מפי אחרים) שצריך את פסוק זה רק בנדר שלא ע"י התפסה, שלולא הפסוק הו"א שא"א לאסור על אחרים משום שהאדם האחר אינו ברשותו (ואע"פ שהנדר הוא על החפצא, עדיין האיסור הוא על הגברא, וצריך את צירוף הגברא). אך נדר ע"י התפסה, שדינו כהקדש - אינו צריך את הפסוק, ומועיל על אחרים מסברא (שהקדש הוא רק על החפצא ואינו צריך את הגברא כלל).

במהות האיסור מבואר בגמרא (כתובות כד.) שנקרא קדושת הגוף. אך הוסיף רש"י (שם ד"ה דקדושת) שאינו הקדש גמור (לתפוס פדיונו) אלא הוא איסור על אדם אחד.

וכתב הגר"א וסרמן שהאיסור אינו לעבור על המעשה, אלא לחלל את דיבורו. ולכן בנדר שאי אפשר לקיימו, כגון שלא אישן שלושה ימים - מכים אותו וישן לאלתר, שכיוון שכבר חילל את דיבורו בשעת הנדר (שהרי א"א לקיימו), כבר אין שום איסור לעבור על המעשה, ולכן ישן לאלתר (קובץ הערות יח-ב. וכן חקר דרכי משה דרך הקודש (ב-ט,י) האם איסור בל יחל הוא מצד הקבלה, שמתברר שקבלת הנדר לא היתה נכונה ועובר למפרע, או מצד הקיום, שלא קיים את דבריו ועובר בלהבא).

בחלות הנדר מפורש בגמרא (נדרים ב:) שהוא איסור חפצא. וכתב הגר"ח (סטנסיל כתובות נט. מודר ומושבע מפי אחרים, בתחילתו) שאע"פ שהוא בחפצא עדיין הוא נאסר על הגברא, כמו שנאמר "לאסור איסר על נפשו" (ולא כהקדש שאינו בגברא כלל אלא רק בחפצא, ולא כשבועה שהיא רק על הגברא) (ובחידושי ר' שמואל נדרים עמוד קד הוסיף (בדעת הר"ן) שאפילו נדר על דבר שאין בו ממש, כגון קונם שאני ישן, שחל מדרבנן - הוא איסור חפצא).

בבעלות על החפץ הנדור דנו הגמרא והאחרונים, ויש בזה ארבע שיטות: הוא רק כנדר, הוא ממון הקדש וקניין הממון נובע מהקדושה, הוא ממון הקדש והקדושה נובעת מהממון, אין בו קניין ממון להקדש כלל. וכל זה תלוי בסוגיית מעילה בקונמות[1].

פרטי הדין[עריכה]

הכח המחיל את האיסור (כח האדם או כח המעשה[2]) - נחלקו ראשי הישיבות האם האדם מחיל את האיסור (כח האדם, כגיטין קידושין וקניינים) (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה), או שהאדם רק אומר את לשון הנדר (מקבל על עצמו) והאיסור חל ממילא, שהתורה אסרה את מה שהאדם נודר (כח המעשה, כשחיטה) (שערי יושר ה-כא ד"ה אמנם, חידושי ר' שמואל נדרים עמוד כח, וכן דן בזה שם בעמוד כה, חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח (ד"ה ונראה) בדעת הר"ן והמחנה אפרים).

הנודר במחשבה לר"ת הנדר חל (הובא במהרי"ק קסא), אך בשו"ע (יו"ד רי-א) כתב שצריך דווקא שיוציא בשפתיו (והאחיעזר ח"ב כד-ט (ד"ה ומה שהעיר) הסתפק בדין זה, והביא את המהרי"ק הנ"ל).

בל יחל (אם עבר על הנדר ונהנה) במקרה שראובן אסר את שמעון - "הרי אתה אסור בהנאתי" - נחלקו בו הראשונים: לרמב"ם איסור בל יחל הוא על המדיר, ולכן שמעון (המודר) לא לוקה, ואם ראובן גרם לו את ההנאה - ראובן (המדיר) לוקה (נדרים ה-א,ב). ולמאירי (נדרים טו. ד"ה והוא, והביא גם את הרמב"ם) ולר"ן (דן בדבריו מחנה אפרים נדרים לה) איסור בל יחל הוא על המודר, ולכן שמעון (המודר) לוקה, וראובן (המדיר) לא.

ואם אסר את עצמו להנות מחבירו - "הריני אסור בהנאה מחברי" - פשוט לכו"ע שלוקה, שהרי הוא עצמו גם המדיר וגם המודר (רמב"ם שם, והובא במאירי שם).

פעולה שאין בה הנאה, למשל האומר "זריקת צרור לים עלי", נחלקו הראשונים והאחרונים האם אדם יכול לאסור על עצמו, ויש בזה שלושה צדדים:
  1. אינו יכול לאסור על עצמו, ואין בזה בל יחל (מאירי נדרים טז. ד"ה ואחר), והזכר יצחק (ח"א מא ד"ה על) הוסיף לזה סברא, שהרי גם הקדש אסור רק אם יש בזה הנאה, ולא שייך שנדר יהיה חמור מהקדש.
  2. יכול לאסור על עצמו, ויש בזה איסור בל יחל (תוס', הובא במאירי שם. וכן הרשב"א שם ד"ה הא (השני) הביאם, והוא עצמו נשאר בצ"ע).
  3. מסתמא אינו יכול לאסור על עצמו וכוונתו לאסור רק הנאה, אך אם פירש - יכול לאסור על עצמו אע"פ שאין בה הנאה (מחנה אפרים נדרים כה ד"ה ובאומר).

שליחות - האריכו האחרונים האם יש שליחות לקבלת נדר (קצוה"ח קכג-ד כתב שאין שליח לנדר, ונשאר בצ"ע. נודע ביהודה מהדורא קמא יו"ד סז כתב שיש שליחות בנדר (ושבועה), וכן כתב בצל"ח ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת, והוסיף שהרמב"ן בבא בתרא קכו: (ד"ה ה"ז) הסתפק בזה). ובטעם הדעה שיש שליחות בנדר (וכן בשבועה) ביאר ר' שמואל, שנדר (ושבועה) הוא חלות מכח האדם[3], ולכן יש בו שליחות כמו בכל חלות מכח האדם, ורק בנזירות אין שליחות כי היא חלות מכח המעשה[4] (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה, ובלשונו: שבועה ונדר הם חלות איסור, אך נזירות היא קבלה. אמנם הביא שם שמהר"ן והמחנה אפרים מוכח שגם נדר הוא קבלה, אך תמה עליהם).

תנאי - אפשר להתנות בנדרים, אך אינו מדיני תנאים אלא משום שאם לא יתקיים התנאי ממילא אינו "האדם בשבועה", כמו נדרי שגגות וכמו נדר ופתחו עימו, וממילא הנדר בטל (גרי"ז ריש נזירות תחילת ד"ה והנה. וכן דנו בזה גר"ח סטנסיל רג וחידושי ר' שמואל נדרים עמוד מו, נד), ומעין זה כתב הרמ"א (יו"ד רכ-טו) שאין צריך תנאי כפול בנדרים, שתנאי שאינו כפול לא גרע מכוונת הנודר לידור רק על צד מסוים (ויש להוסיף שלדברי השערי יושר ה-כא שנדר הוא כח המעשה, ולדברי הקובץ הערות עו שבחלויות מכח המעשה אי אפשר להטיל תנאי, ממילא מוכרח שתנאי בנדרים לא יכול להיות מדיני שאר תנאים. אמנם מהצל"ח ברכות כא: (ד"ה בא"ד ור"ת) משמע שהוא כן מדיני תנאים, שהוכיח שיש בנדר (ושבועה) שליחות מכך שיש בו תנאי, ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי).

שומע כעונה דן הצל"ח (ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת) האם יש בנדר (ושבועה), והביא צדדים לכאן ולכאן. והוסיף שגם לדעות שאין בהם שליחות[5] - אפשר שיהיה בהם דין שומע כעונה, כי שומע כעונה אינו מטעם שליחות.אין שליח לדבר עבירה, דנו הפוסקים מה הדין בנדרים שבועות ונזירות. למשל, נשבע שלא לקדש אשה מסוימת ואח"כ שלח שליח לקדשה (מחנה אפרים שלוחין ט, נודע ביהודה עז, ספר המקנה יח-יב).

דברים שבלב בנדרים - להחיל אותם במחשבה - כיוון שכתוב בהם "לבטא בשפתיו" אפילו אומדנא דמוכח לא תועיל, שאע"פ שאינו דברים שבלב (כיוון שהוא מוכח), עדיין אינו "לבטא בשפתיים" (אחיעזר ח"ב יט-ג בשם ר"ן ורא"ש. והקצוה"ח (יב-א) כתב רק שנדר צריך דיבור ממש, ולא פירט).

דברים שבלב בנדרים - להתנות עליהם במחשבה - תורת הנזיר (א-ח ד"ה ונראה וד"ה ויעויין) תלה זאת במחלוקת התלמודים, שלבבלי יש בנדרים דין דברים שבלב אינם דברים (וכן דעת הראב"ד בפירושו לתורת כהנים פרשה ז), ולירושלמי כן הוו דברים בנדרים (ושו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד כז (סוף ד"ה החקירה) כתב שדברים שבלב לא הוו דברים גם בנדרים).

אומדנא דמוכח בנדרים - לבטל את הנדר בלי התרת חכם - אומדנא של חיסרון ידיעה (שאילו היה יודע את האמת לא היה נודר) ואומדנא של תנאים (שהתכוון לידור על דעת תנאים מסוימים) מועילות לבטל את הנדר. אולם לגבי אומדנא שנולדה לאחר זמן נחלקו המפרשים: לרשב"א ולבית יוסף גם היא מבטלת את הנדר, אך למהר"ם מרוטנבורג ולדרכי משה אינה מבטלת את הנדר (קונטרסי שיעורים קידושין כא-ז). וביאר הקונטרסי שיעורים (שם אות ח ד"ה ונלענ"ד) שלדעתם תנאי שאינו מפורש אלא הוא רק מחמת אומדנא לא מועיל בנדרים, ולדעתם אומדנא שנולדה לאחר זמן היא מדין תנאי[6] (שלא כאומדנא של חיסרון ידיעה או תנאים שהן מדין טעות), ולכן היא לא מועילה בנדרים.

דבר שיש לו מתירין - נדר הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי יכול להישאל על נדרו. וביאר הגר"ש שקאפ (כתובות א ד"ה ולפ"ז, וכן הביא מהרא"ש) שההתרה נחשבת "דבר שיש לו מתירין" משום שעיקר התרת הנדר היא מכאן ולהבא, ואע"פ שהחכם עוקרו מעיקרו, מכל מקום עד היום היה אסור (מכאן ולהבא למפרע[7]).

נדר לזמן - כתב הדרכי משה שכל רגע ורגע שבתוך הזמן אסור (מהפרטים מצטרף הכלל), ולא שיש איסור אחד, והזמן מגביל אותו שיחול רק עד הזמן (מהכלל מסתעפים הפרטים) (דרכי משה דרך הקודש ג-יח).

נדרי שגגות מותרים, כגון שאכל ושכח ונדר "אם אכלתי", ואחר כך נזכר שאכל (נדרים כה:). וחקר ר' שמואל האם הוא מדין טעות ככל התורה (כבקניינים), או דין בפני עצמו שצריך פיו וליבו שווין (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד כט, רד).

מעילה בקונמות - ע"ע.

ראה גם[עריכה]

  • [[מעילה בקונמות (ותלוי במהות הנדר)[8]]]

הערות שוליים[עריכה]

  1. הארכנו בזה בערך מעילה בקונמות#מהות_הקונם.
  2. בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
  3. אמנם עיין לעיל (ד"ה הכח המחיל את האיסור) שנחלקו האם נדר הוא כח האדם או כח המעשה.
  4. בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
  5. כדלעיל ד"ה שליחות.
  6. את המחלוקת בזה הבאנו בערך אומדנא דמוכח#מקור_וטעם ד"ה בטעם.
  7. את יסודו "מכאן ולהבא למפרע" ביארנו בערך למפרע#מקור_וטעם ד"ה במהותו אות ב.
  8. כמו שהארכנו שם בסעיף "מהות הקונם".