בעלות

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בעלות היא הזכות שיש לאדם על רכושו.

רכוש שבבעלותו של אדם הוא רכוש שקנה[1], קיבל, מצא[2] או ירש[3].

מקור וטעם[עריכה]

במקורה ייסד השערי יושר ג-ג וה-א) שבכל דיני בעלות וקניינים, דין גזל מוגדר ע"י סברות בני אדם ("תורת המשפטים"), ולכן כשהסברא מתירה להשתמש בחפץ - אין בו גזל. אך משמע מהרבה אחרונים (שהובאו בו) שחולקים עליו (והמידות לחקר ההלכה יח-ק מפלפל שיש בזה סתירה.

והביא השערי יושר שם שלוש נפק"מ:
  1. סיטומתא (קניין שהסוחרים תיקנו) - נחלקו המפרשים האם מועיל מדאורייתא או רק מדרבנן שו"ת הרמ"א פז, נתיבות המשפט קפד: דרבנן. שו"ת חתם סופר יו"ד שיד ד"ה נמצא, דבר אברהם ח"א א-א, קובץ שיעורים קידושין עט: דאורייתא, והשערי יושר (שם) הסביר שמועיל מדאורייתא, משום שזו סברא שיועיל, וממילא קנוי לו.
  2. המוציא מחבירו עליו הראיה - הקשו האחרונים קושיא מפורסמת, מדוע בספק ממון מתירים למחזיק להשתמש בו, ולא מחמירים מדין ספק גזל, כשאר ספיקא דאורייתא לחומרא. והרבה תירוצים נאמרו על זה[4]. ולשערי יושר (שם) - משום שמסברא המוציא מחבירו עליו הראיה - ממילא אין בזה משום איסור גזל.
  3. אין הולכין בממון אחר הרוב - נאמרו בזה כמה וכמה טעמים[5]. ולשערי יושר שם משום שרוב אינו סברא אלא גזירת הכתוב[6], ובדיני ממונות צריך סברות.

במהותה חוקר הפרי משה קניינים ב האם בעלות היא השליטה בחפץ והשימוש בו, או שמספיק רק מעשה הקניין בחפץ, גם אם אין בו שימוש.

ויש לכך הרבה מאוד נפק"מ - בכל מקרה שסיבה חיצונית (איסורים, קדושה, מצווה, או מציאות) משפיעה על יכולת השימוש בחפץ - האם היא משפיעה גם על דין הבעלות, ונביא כאן רק שלוש נפק"מ:
  1. איסורי הנאה (כגון בשר בחלב) - האם אינם שייכים לאף אחד ומותר לגוזלם, כי ממילא אין בהם שימוש, או שעדיין יש להם בעלים, כי נעשה בהם מעשה קניין ריטב"א סוכה לה. - לראב"ד אינם שלו, ולדעת עצמו כן. וכן נחלקו בזה עוד הרבה ראשונים, הובאו בפרי משה קניינים ב.
  2. איסורים, קדושה ומצווה - בכמה דינים האריכו האחרונים האם האיסורים (או הקדושה או המצווה) שבהם גורמים לקניין, שהרי האיסורים (והקדושה והמצווה) מתירים או אוסרים את השימוש בחפץ, ולכן אם בעלות תלויה בשימוש, ממילא יועילו לקניין. כגון: קידושין - אוסר את האשה על כל העולם, ודנו האם ממילא האשה קנויה לו[7]. גירושין - מתיר את האשה לכל מי שתרצה, ודנו האם היא קנויה לעצמה[8]. הקדש ונדר - אוסר את הנכס על כל העולם, ודנו האם תפקע ממנו הבעלות ויהיה בבעלות הקדש[9]. מצווה לקיים דברי המת - המצווה מחייבת את היורשים להרשות לזוכה להשתמש בחפץ, ודנו האם ממילא החפץ נהיה שייך לו[10].
  3. אדם הראשון - האם כל העולם היה שייך לו, כי רק הוא היה שולט עליו, או שהעולם היה הפקר, כי עדיין לא עשה בו מעשה קניין ספר המקנה עמוד ט: הכל היה שלו.
בטעמה יש לחקור האם מטרתה לתיקון העולם, כדי שאנשים לא יריבו זה עם זה, שלולא דיני בעלות כל אדם היה רוצה להשתמש בכל הרכוש שיש בעולם, או שהיא דין ככל התורה - שכמו שיש חפץ טהור וחפץ טמא, חפץ מותר וחפץ אסור, כך יש חפץ של ראובן וחפץ של שמעון. ואפשר לתלות בחקירה זו את המחלוקות הנ"ל במקור ובמהות בעלות[11]:
  1. במקור - אם היא לתיקון העולם א"כ מקורה מסברא, אך אם היא דין ככל התורה א"כ זו גזירת הכתוב.
  2. במהות - אם מטרתה רק לתיקון העולם א"כ במקרה שממילא לא יכול להשתמש בחפץ בטל כל הטעם, אך אם היא דין ככל התורה א"כ אינו תלוי בשימוש, כמו שחפץ טמא נשאר טמא גם אם א"א לגעת בו.

על מה חלה הבעלות (על החפץ או על הבעלים) - נקדים משל: כדי לסדר את שמות תושבי הערים יש שתי דרכים: [א] בתעודת הזהות של כל תושב יכתב לאיזו עיר הוא שייך. [ב] כל עירייה תרשום לעצמה את שמות כל התושבים השייכים לה. ומעין זה יש לחקור בעניין בעלות, האם חל על כל חפץ בנפרד (כביכול כתוב עליו) שהוא שייך לבעליו, או שחל על הבעלים (כביכול כתוב עליו) שכל חפציו שייכים לו מעין זה דן בשערי יושר ג-כג ד"ה ולפי"ז. ומעין זה חקר ר' חיים מטעלז (בבא בתרא יט עמוד רמג ד"ה ומשום) האם בעלות היא חלק מגופו של הבעלים וכלולה בגופו, או שנפרדת מגופו (והיא חלק מתכונות החפץ), והסיק שהיא חלק מגופו של הבעלים. והגר"ש שקאפ (בבא בתרא כה ד"ה אמנם נ"ל) כתב ששינוי בעלים הוא כשינוי החפץ, ומשמע שהבעלות בחפץ.

ונפק"מ לשני מקרים הפוכים - כשאין בעלים וכשאין חפץ:
  1. כשאין בעלים - כגון הפקר, הקדש, מת ובעלות שאינה מסוימת (רשות ממונית בפני עצמה, כגון בנק) - האם שייך לומר שעדיין יש בעלות. שהרי אם הבעלות חלה על הבעלים, א"כ כשאין בעלים - לא שייך שתהיה בעלות, ואם חלה על החפץ - שייך שתהיה בעלות הפקר: קצוה"ח רעג-א - לרמב"ם ורש"י אינו קניין, לתוס' כן. הקדש: אתוון דאורייתא ג. מת - קובץ שיעורים בבא בתרא תסג: מחלוקת ראשונים - לרשב"א ורא"ש מת קונה, לרמ"ה לא קונה. בעלות שאינה מסוימת - הקיבוץ בהלכה עמוד 189: מחלוקת הפוסקים.
  2. כשאין חפץ - כגון בעלות על יצירה (למשל הכותב ספר, האם יכול לאסור על אחרים להעתיקו). שהרי אם הבעלות חלה על החפץ, א"כ כשאין חפץ - לא שייך שתהיה בעלות, ואם חלה על הבעלים - שייך שתהיה בעלות המחשב לאור ההלכה עמוד עז: הדעות שאין בעלות על יצירה - חתם סופר יורה דעה חו"מ עט, כתב וחותם סח, ציץ אליעזר ח"ח פ. הדעות שיש בעלות על יצירה - שואל ומשיב מהדורא קמא ח"א מד, בית יצחק פ.

בזמן הבעלות חידש הגרנ"ט שבעלות אינה דין אחד על כל הזמן שנובע מהקניין (שקנה את החפץ), אלא בכל רגע ורגע החפץ נעשה שלו ע"י הקניין שעשה תחילה (בכל רגע חל קניין בפני עצמו). ולכן לא שייכת חזקה דמעיקרא בבעלות, כיוון שלא הבעלות הקודמת ממשיכה (שנאמר שמספק תמשיך) אלא בכל רגע היא בעלות חדשה[12] גרנ"ט קעז ד"ה והנה יש, אך הוא עצמו התקשה בסברא שכל רגע נעשה קניין חדש.

הבעלים ושאר העולם - חקר הגרמ"א עמיאל המידות לחקר ההלכה ח-מג, יח-ק האם בעלות כוללת שני דינים - הזכות לבעלים והאיסור לשאר העולם, או שהבעלות היא רק דין אחד - הזכות לבעלים, והזכות הזו גורמת שאסור לשאר העולם.

הנכס[עריכה]

פחות משווה פרוטה - נחלקו המפרשים האם יש עליו בעלות המידות לחקר ההלכה מבוא ד-א.

בעלים לעניין אחד - דן הקובץ שיעורים בבא בתרא תסה האם אפשר להקנות לחבירו חפץ לדבר אחד בלבד, כגון להקנות לו אתרוג שיהיה שלו רק לעניין לצאת בו ידי חובה.

יצירה - נחלקו הפוסקים האם יש עליה בעלות, כגון האם הכותב ספר נעשה בעלים על תוכנו ויכול לאסור שלא יעתיקוהו המחשב לאור ההלכה עמוד עז: הדעות שאין בעלות על יצירה - חתם סופר יורה דעה חו"מ עט, כתב וחותם סח, ציץ אליעזר ח"ח פ. הדעות שיש בעלות על יצירה - שואל ומשיב מהדורא קמא ח"א מד, בית יצחק פ.

החיים בפשטות אינם שייכים לאדם, אך שיטת המנחת חינוך בכמה מקומות שכן, ונביא לכך חמישה מקורות:
  1. טעם איסור רציחה - למנחת חינוך הוא בין אדם לחבירו, ויש חולקים[13].
  2. אדם שרוצה לאבד עצמו לדעת - כתב המנחת חינוך שאפשר שאין צריך להצילו, שהרי הוא עצמו מוחל על חייו רלז-א [ב] קומץ מנחה ד"ה נראה, והרמב"ם בפירוש המשניות פאה א-א (ד"ה וענין) כתב ש"לא תעמוד על דם רעך" היא מצווה שבין אדם לחבירו.
  3. מעקה לגג שרק הוא נמצא בו - הסתפק המנחת חינוך אולי אינו צריך מעקה, שממילא רק האדם עצמו נמצא שם, ואם לא אכפת לו - פטור ממעקה תקמו-א [יב] ד"ה עוד.
  4. מאבד עצמו לדעת - לשיטת המנחת חינוך אינו עובר בלא תרצח (אלא רק ב"אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש") לד-א [ח] ד"ה והנה מאבד, ובפסיקתא רבתי פרשה כה בתחילתה מבוא שכן עובר (הובא בהערות על המנחת חינוך שם). ויש שכתבו שאפילו באיסור "את דמכם" לא עובר, ולדבריהם מותר לאדם לאבד עצמו לדעת (מרחשת ח"א כ והגריפ"פ ל"ת מז דף מה עמוד ד הביאו צד כזה). ופשוט שאינו הלכה למעשה[14].
  5. אדם שאמר לחבירו להורגו - בוודאי שאסור לו להורגו, ואם הרגו חייב עליו. אך הסתפק המנחת חינוך האם יש לו דין רודף לד-א [יג] ד"ה ואני מסופק.
גוף האדם בפשטות אינו שייך לאדם עצמו כמו ממונו, אך בכמה מקומות ראינו שדנו בכך, ונביא לזה חמישה מקורות:
  1. האם מותר לחבול בעצמו - אם גופו שייך לו כממונו אז מותר דנה בזה הגמרא בבא קמא צא:.
  2. אדם לא נאמן לחייב עצמו מלקות - ונחלקו הראשונים בטעם לזה - האם זו גזירת הכתוב, או שהוא משום שהאדם אינו הבעלים על גופו, וממילא אינו כלל הבעל דין רמב"ם: גזירת הכתוב, ר"י מיגאש: גופו לא שייך לו, האריך בהם גריפ"פ ח"ב ל"ת מז דף מה ד"ה וראיתי בתשובה.
  3. איסור גניבת נפש ואיסור גניבת ממון - נחלקו מוני המצוות האם הם לאו אחד או שני לאווין נפרדין, ותלוי בשאלה האם גופו של האדם שייך לו, והגונב את גופו דומה לגונב את ממונו רס"ג, אזהרות ר"א הזקן, ר"י אלברגלוני, ר"ש בן גבירול: לאו אחד. רמב"ם ובה"ג: שני לאווין נפרדים. דן בדבריהם הגריפ"פ ל"ת צא בתחילתו (דף קכח עמוד ג בדפיו).
  4. ייסד הקונטרסי שיעורים קידושין טו-א שיש חילוק בין מוכר עצמו לבין שאר הקניינים, שבשאר הקניינים לפני ההקנאה החפץ היה שייך למוכר, אך במוכר עצמו אין לו בעלות ממונית על גופו, שהרי גופו של האדם אינו שייך לו.
  5. הבעלים נאמן על קניין כספו, אך על עצמו אינו נאמן. ולכן, למשל, אין לאשה דין בעלים על הספירה והטבילה, שזה אינו קניין כספה אלא היא עצמה. ומוכח שהאדם אינו בעלים על גופו שב שמעתתא ו-ו ד"ה ובט"ז.

אנשים[עריכה]

מת - יש דעות שהוא יכול להיות בעלים במקרים מסוימים (אמנם יש חולקים על כך, כדלקמן בדוגמאות), ונביא לכך חמש דוגמאות:
  1. נכסים שהמת צריך אותם, כגון תכריכים - לא פקע קניינו מהם במיתתו, שכל דין ירושה נאמר רק על נכסים שאינו צריך קובץ שיעורים ח"ב יא-א,ב, גרש"ש בבא מציעא כו-ו ד"ה אמנם.
  2. מותר המת (ממון שגבו לצורכו) - כיוון שגבו לצורך המת קנה המת ומוריש לבניו קובץ שיעורים בבא בתרא תסג, והביא שיש חולקים.
  3. הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה - ומת הבן בחיי האב, במיתת האב קונה בנו (שכבר מת) מדין מתנה ומוריש לבניו קובץ שיעורים שם, והביא שיש חולקים.
  4. משמוש נחלה - המת יורש בקבר ומוריש לקרוביו קובץ שיעורים בבא בתרא שלג, והביא צד שחולק.
  5. תפוסת הבית (ירושה) - הנכסים עדיין שייכים למת עד שיחלקו חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד עב, קמד, והביא צדדים שחולקים.

ראה גם[עריכה]

חצי עבד וחצי בן חורין, מוחזק, קניין ציבורי, קניינים, שותפין, תפוסת הבית (ירושה) לגבי החילוק בין חומר לשווי ע"ע [[קניינים פרטי הדין|קניינים]] בסעיף "פרטי הדין" ד"ה חומר ושווי. לגבי הקניינים השונים עיין בערכו של כל קניין.


הערות שוליים[עריכה]

  1. (קידושין כו.)
  2. (בבא מציעא כא.)
  3. (בבא בתרא קח.)
  4. הובאו בערך מוחזק בסעיף "מקור וטעם" ד"ה מה שאין מחמירים בו מדין ספק גזל.
  5. הובאו באריכות בערך אין הולכין בממון אחר הרוב בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם.
  6. אמנם יש הסוברים שרוב הוא כן סברא, המחלוקת בזה הובאה בערך רובא דליתא קמן בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.
  7. הבאנו את השיטות בזה בערך קידושין בסעיף "קניין ואיסור" ד"ה במהות הקידושין.
  8. הבאנו את השיטות בזה בערך גירושין בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהות הגירושין אות א.
  9. את השיטות לגבי הקדש הבאנו בערך הקדש בסעיף "קדושה ובעלות" ד"ה במהותו. את השיטות לגבי נדר הבאנו בערך מעילה בקונמות בסעיף "מהות הקונם".
  10. הבאנו את השיטות בזה בערך מצווה לקיים דברי המת בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהותו.
  11. שהובאו לעיל ד"ה במקורה וד"ה במהותה.
  12. בערך חזקת מרא קמא בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה ואת טעם הדעה שאינה חזקה דמעיקרא) הבאנו טעמים נוספים לכך שבבעלות אין חזקה דמעיקרא.
  13. דנו בזה בערך רוצח בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.
  14. נחלקו הראשונים האם מותר לאדם להחמיר על עצמו וליהרג ולא לעבור על שאר התורה (חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים). הובאו בערך יהרג ואל יעבור בסעיף "פרטי הדין" ד"ה בשאר עבירות.
  15. שם בסעיף מקור וטעם (ד"ה בטעם הדעה שאינם שייכים לאף אחד) הבאנו דעה שתולה את דינם בגדרי בעלות.