גניבת נפש

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מקורו מהפסוק "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא-טז).

במהותו חקר הפרי משה האם האיסור במכירה עצמה או בהשפלה שבמכירה (פרי משה גניבה וגזילה טו-א).

במניין המצווה נחלקו מוני המצוות האם איסור גניבת נפש ואיסור גניבת ממון הם לאו אחד או שני לאווין נפרדים (רס"ג, אזהרות ר"א הזקן, ר"י אלברגלוני, ר"ש בן גבירול: לאו אחד. רמב"ם ובה"ג: שני לאווין נפרדים. דן בדבריהם הגריפ"פ ל"ת צא בתחילתו (דף קכח עמוד ג בדפיו))[1].נכון

פרטי הדין[עריכה]

המכירה אינה מועילה כלל, שהרי לא יכול למכור את חבירו אם אינו עבד, אלא שהתורה חייבה על מעשה המכירה אע"פ שאינו מועיל (מנחת חינוך לו-א [ו] ד"ה והנה מכירה).

גנבו כשהיה פטור, כגון שהיה קטן או גוי, ומכרו לאחר שנתחייב, שהגדיל או התגייר, הסתפק בזה המנחת חינוך, האם כיוון שבשעת הגניבה לא היה בר חיוב פטור גם על המכירה, או שכיוון שהמכירה היא עיקר האיסור חייב (לו-א [טו] ד"ה ונראה לי).

מכרו לגוי - הכסף משנה כתב בדעת הרמב"ם שפטור (עדות כא-ט ד"ה העידו שניים שמכרו), והלחם משנה (שם ד"ה שמכרו) חלק עליו וכתב שגם לרמב"ם חייב. וכן המנחת חינוך כתב שגם המוכר לגוי חייב (לו-א [ו] ד"ה והנה מכירה).

הגוזל נפש למנחת חינוך פטור, שנאמר רק "וגונב" ו"לא תגנוב" (לו-א [יד] ד"ה וחיוב זה), ולגריפ"פ חייב (ל"ת צא בתחילתו (דף קכח עמוד ג בדפיו)).

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. בשאלה האם גוף האדם שייך לאדם כממונו דנו בערך בעלות בסעיף "הנכס" ד"ה גוף האדם.