גרמא וגרמי

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

גְּרָמָא וגרמי הם סוגי נזק שאדם גורם לחבירו בעקיפין[1].

לדוגמא, מחיצת הכרם שבין כרמו לבין תבואתו של חבירו שנפרצה ולא גדרה, ולכן נאסרה תבואתו של חבירו מדין כלאיים, חייב משום שגרם לו את ההיזק[2].

החולקים בדין זה הם רבי מאיר וחכמים, שרבי מאיר מחייב בדינא דגרמי וחכמים פוטרים, והלכה כרבי מאיר[3] (בבא קמא ק, א).

שיטת הירושלמי[4] - כל מושגי הגרמא, בין בנזיקין ובין בשאר התורה, נמצאים רק בבבלי ולא בירושלמי (תורת ההיגיון בהלכה (הרב אליעזר ברקוביץ) סיכום ד):
  1. גרמא בנזיקין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים - גם הירושלמי סובר את דין זה, אך הביא רק את המקרים הללו ולא את המושג "גרמא בנזיקין פטור".
  2. גרמי - גם הירושלמי הביא שלדעת רבי מאיר חייב, אך לא קורא לזה "גרמי" אלא "קנסא דרבי מאיר".
  3. זה וזה גורם - הירושלמי מחשיב זאת כשאר תערובת של איסור והיתר.
  4. גרמא במום בכור - הירושלמי דורש את הפסוק "כל מום" לדרשה אחרת, וא"כ לשיטתו אין מקור לאיסור גרמא במום בכור.
  5. גרם כיבוי בשבת - יתכן שהירושלמי לא מבינו כמו הבבלי.

מקור וטעם[עריכה]

במקורו של חיוב גרמי יש שלוש דעות:
  1. מדאורייתא, והוא דינא (ולא קנסא) (רמב"ן בקונטרס דינא דגרמי ד"ה כתבתי, מגיד משנה חובל ומזיק ח-א בדעת הרמב"ם), ומקורו בחיוב שבת של נזיקין (שהמזיק לחבירו חייב לשלם לו על הימים שבהם אינו ראוי למלאכה כבידה מחמת ההיזק (בבא קמא פג:), ואע"פ שהוא נזק בעקיפין).
  2. מדרבנן, והוא קנסא (ר"ת בתוס' בבא קמא נד. ד"ה חמור, דעה שהביא הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי ד"ה ואע"פ, ש"ך חו"מ שפו-א בתחילתו), שקנסו חכמים כדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין (ריצב"א בסוף תוס' בבא בתרא כב: ד"ה זאת). והסוברים כך אינם צריכים לחלק חילוקים מה נקרא גרמי וחייב ומה גרמא ופטור (כדעה הקודמת), אלא שחכמים קנסו בדבר שהיה נראה להם שכיח ורגיל, ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו (ש"ך חו"מ שפו-א בתחילתו). וכן לדעה זו אינו משלם ע"פ עצמו, ככל קנס (ר"ח ורמב"ם כתבו שאינו משלם ע"פ עצמו, ופירש כנסת הגדולה שהוא קנס, הביאם הקצוה"ח לח-א).
  3. התומים חידש שאפשר לומר שהוא מדרבנן והוא דינא, שרבנן קבעוהו לדינא (וזו שיטה ממוצעת בין שתי השיטות דלעיל) (קיט-ב, שאף הפוסקים שהוא דינא יכולים לסבור שהוא דרבנן).

ההבדל בין גרמא לגרמי[עריכה]

בחילוק בין גרמא לגרמי האריכו הראשונים, שהרי בגרמי - כגון השורף שטרותיו של חבירו - נחלקו רבי מאיר וחכמים ופוסקים כרבי מאיר שחייב (בבא קמא ק.), ולעומת זאת בגרמא - כגון שזרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן - משמע מכמה גמרות שפטור לכו"ע (תוס' בבא בתרא כב: ד"ה זאת). ויש בזה ארבע דעות:
  1. גרמי הוא כשהאדם עושה בעצמו את ההיזק לממון חבירו, וגרמא הוא כשאינו עושה בעצמו (ר"י בתוס' שם בחילוקו הראשון).
  2. גרמי הוא שבשעת המעשה בא ההיזק, וגרמא הוא שההיזק בא מאוחר יותר (ר"י שם בחילוקו השני).
  3. גרמי הוא קנס שקנסו חכמים כדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין, ולכן קנסו רק בנזקים מצויים ורגילים לבוא והם נקראים גרמי, אך גרמא הם נזקים שאינם מצויים ולכן לא קנסו בהם (ריצב"א בסוף התוס' שם).
  4. שיטת רש"י שאין שום חילוק בין גרמא לגרמי, ובכל המקרים נחלקו רבי מאיר וחכמים, והגמרות שאמרו שגרמא בנזיקין פטור הם רק דעת חכמים, אך רבי מאיר יחלוק ויחייב גם בהן (כך כתב הרמב"ן בדעת רש"י, אמנם המהרש"ל סובר שגם רש"י מחלק בין גרמי לגרמא. הביאם ש"ך חו"מ שפו-ד, והוסיף שכל שאר הראשונים - רי"ף, רמב"ן, רשב"א, תוס', רא"ש, טור, שו"ע, ושאר פוסקים - כן מחלקים).

פרטי הדין[עריכה]

בחיוב ארבעה דברים - צער, ריפוי, שבת ובושת - נחלקו הראשונים: הרמ"ה (הובא בקצוה"ח שלג-ב) סובר שגרמי מחייב רק בנזק אך לא בארבעה דברים, אך הרמב"ן סובר שגרמי מחייב גם בארבעה דברים, ואדרבה, מקורו של גרמי לדעתו בחיוב שבת (במחלוקתם דן בשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ מב בתחילתו).

מצמצם, כגון שצמצם את בהמת חבירו בשמש ומתה (סנהדרין עו:), הוא גרמא (אחיעזר ח"ג לז-א, ומביא שהרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי קרא למצמצם "גרמא").

אנוס בגרמי פטור, אע"פ שאונס בנזיקין חייב (רמב"ן, והקונטרסי שיעורים בבא קמא יד-יד הוכיח שגם הרמב"ם סובר כך). והטעם לזה הוא שאונס מגרע מהמעשה, וגם גרמי מגרע מהמעשה, ולכן כששניהם יחד - גם אונס וגם גרמי - פטור (קונטרסי שיעורים שם).

אנשים[עריכה]

גוי שהרג בגרמא חייב מיתה (רמב"ם מלכים ט-ד).

גוי שהזיק בגרמא, הסתפק האחיעזר האם חייב, אע"פ שישראל פטור, כיוון שגוי שהרג בגרמא חייב מיתה, וק"ו שיתחייב על גרמא בנזיקין (ח"ג לז-א).

גוי ששלח שליח להרוג את חבירו חייב, כיוון שגוי שהרג בגרמא חייב מיתה, וק"ו שיתחייב על מעשה שלוחו (אחיעזר ח"ג לז-א).

גרמי בנזיקין ע"י בהמתו הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי) מחייב והש"ך פוטר, משום שלשיטתו - שלא כרמב"ן - דינא דגרמי הוא קנס דרבנן, וכיוון שגרמי של בהמתו אינו שכיח - לא קנסו בו (חו"מ שפו-ה בשליש ד"ה אבל מאן, והביא את הרמב"ן).

בדינים שונים[עריכה]

ההורג בגרמא פטור (רמב"ם רוצח ג-י).

אך גוי הרוצח חמור יותר מישראל הרוצח, ולכן הוא נהרג גם אם רצח טריפה או גוסס בידי אדם, וגם אם הרג בגרמא (מנחת חינוך לד-א [ח] ד"ה עוד כתב הר"מ).

במצוות - קיום ע"י גרמא מועיל רק למצוות בתוצאה, שהרי התוצאה התקיימה בגרמתו, אך לא למצוות בפעולה, כי עדיין לא נחשב שעשה את המעשה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה בגדי כהונה הקורע מעיל. אמנם הר צבי על טור או"ח רסג הסתפק אולי גם במצוות עשה של פעולה יוצא ידי חובה בגרמא).

קניין משיכה - אם קרא לבהמה ובאה מועיל מדין משיכה (קידושין כב:). ובטעם לזה נחלקו האחרונים: הנתיבות המשפט (קפח-א) כתב שהוא מדין גרם משיכה, וגרם מועיל במשיכה ובהגבהה, והוסיף שלפי זה יועיל גם במשסה כלב בבהמה ורצה. והברכת אברהם (בבא מציעא עא בדפיו אות ג) חלק עליו וכתב שהגדרת משיכה אינה שימשוך את החפץ, אלא שיעשה מעשה שמביאה למקום אחר באופן שכך הדרך להוליכה, ומכיוון שגם לקרוא לה היא הדרך להוליכה, אם כן זהו המעשה עצמו ולא גרמא.

שכחת הלימוד - דברים המביאים לשכחה, כגון לאכול מכיכר שאכל ממנו חתול או עכבר, נחלקו הפוסקים האם יש בזה איסור, שהרי גורם לשכוח את תלמודו והוא דומה לשוכח מחמת שביטל תורה, או שאין בזה איסור כי הוא רק בגרמא, ולכן אינו כשוכח מחמת בטלה, אלא היא רק עצה לא לעשות את דברים אלו כדי שלא ישכח (יביע אומר ח"ב יו"ד ח, והביא דעות שהוא איסור, ודעת עצמו שאין בזה איסור).

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. בבא קמא צח, ב, ק, א, האריכו בזה הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי וש"ך חו"מ שפו-א והלאה)
  2. בבא קמא ק.
  3. בשאלה האם נחלקו גם לגבי גרמא עיין לקמן בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בחילוק.
  4. ור' תבנית:הידעת?/ג' כסלו ה'תשס"ט.