דבר הגורם לממון כממון דמי

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

דבר שאינו בבעלותו של האדם או שאינו שווה כלום, אך הוא גורם לו ממון בעקיפין, נחשב כממונו (הוזכר בפסחים ה:, כט., בבא קמא עא:).

החולקים בדין זה הם רבי שמעון וחכמים, שרק לרבי שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי, אך לחכמים לאו כממון דמי (בבא קמא עא:). רוב הפוסקים סוברים שהלכה כרבנן, אך בעל התרומה בשם הראב"ד פסק כרבי שמעון (קצוה"ח שפו-ז סוף ד"ה הרי). בערך זה נדון בדעת רבי שמעון שכן כממון דמי.

דוגמא לדבר שאינו בבעלותו של האדם: קודשים (קרבן) שהאדם חייב באחריותן, אינם שלו (אלא של הקדש), אך הם גורמים לו לממון, שאם מתו חייב להביא אחרים במקומם, ואם לא מתו נפטר בהם מחובתו. ולכן הגונבן מבית הבעלים, לרבי שמעון משלם כפל, שדבר הגורם לממון כממון דמי, ולחכמים פטור, שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי (בבא קמא עא: ורש"י).

דוגמא לדבר שאינו שווה כלום: גזל חמץ לפני פסח ובא אחר לאחר הפסח, שהחמץ כבר אינו שווה כלום, ושרפו. לרבי שמעון השורפו חייב לשלם לגזלן, שאע"פ שהחמץ אינו שווה כלום, הוא דבר הגורם לממון, שהגזלן חייב באחריותן לנגזל (בבא קמא צח:).

מקור וטעם[עריכה]

המקור לדעת רבי שמעון שכממון דמי הוא מסברא (לחם משנה גניבה ב-א).

במקור לדעת חכמים שלאו כממון דמי נחלקו האחרונים: הלחם משנה (גניבה ב-א בדעת הרמב"ם) כתב שמקורו מפסוקים, שמכפילות המיעוטים "רעהו - ולא של הקדש" ו"וגונב מבית האיש - ולא מבית הקדש" לומדים ש"רעהו" ממעט שהגונב קודשים שאינו חייב באחריותן פטור, ו"וגונב" ממעט שאפילו הגונב קודשים שחייב באחריותן פטור (ולא כסברת רבי שמעון שחייב מדין דבר הגורם לממון כממון), ולומדים מכך חכמים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי.

אך האחיעזר חלק עליו וכתב שלא ראינו בשום מקום שחכמים צריכים פסוק שלאו כממון דמי (ח"ג סב-א ד"ה דברי), אלא היא סברא.

בטעם לדעת רבי שמעון שכממון דמי חקר האפיקי ים (ח"ב י ד"ה ואשר) בין שתי אפשרויות:
  1. "גורם לממון" פירושו שהפעולה גורמת לבעלים להתחייב ממון, כלומר שע"י שמפסיד את הבעלים, כגון שגנב את הקודשים שחייב באחריותן, גורם לבעלים להתחייב ממון (להתחייב באחריותן), ולכן נחשב כאילו גנב מהבעלים את הממון שהבעלים מתחייב בגרמתו, וכגונב מעות (ו"גורם לממון" היא פעולת הגניבה).
  2. "גורם לממון" פירושו שהחפץ (בהמת הקודשים) גורם לבעלים זכות ממון, שכיוון שע"י הבהמה נפטר מחובתו, הבהמה עצמה נחשבת כשלו, שנחשב שיש לו בה זכות ממונית (ו"גורם לממון" הוא החפץ) (וכצד זה הסיק שם (ד"ה ונקטינן וד"ה אמנם) למסקנה).

(עוד הוסיף שם (ד"ה ואשר) שיש צד לחייב את הגונב קודשים גם מדין גרמא או גרמי (לרבי מאיר שמחייב בגרמי), שגרם הפסד לבעל הבית שחייב להביא את אחריותן).

בדינים שונים[עריכה]

בנזיקין נאמר בגמרא שדבר הגורם לממון כממון דמי, לגבי הגונב קודשים שחייב באחריותן (ודין גניבה כשאר דיני נזיקין) (בבא קמא עא:).

בקניינים חידש הפני יהושע (בבא קמא סו:) שגם בזה דבר הגורם לממון כממון, ולכן אדם יכול למכור קודשים שהוא חייב באחריותן, שהרי הם כממונו. אמנם הגר"ש שקאפ כתב שלגבי קניינים לא נאמר שכממון דמי, שדבר הגורם לממון רק עושה שיש לו שייכות ממון, אבל אינו כבעלים גמורים לכל דבר שצריך בעלים (בבא קמא טז בסופו ד"ה ומה, במחלוקתם דן הברכת אברהם פסחים ה: (עמוד כב בדפיו) סק"א ד"ה והנראה, ודעתו כגר"ש שקאפ, שכל דין כממון דמי הוא רק שיוכל לתבוע את התשלומין שהתורה זכתה לבעלים, ככפל וארבעה וחמישה).

לשאר דינים שצריך בעלים, כגון הפרשת תרומה, שן ועין, שלושים של עבד, ויום או יומיים - כתב הברכת שמואל (יבמות יט-ג ד"ה עוד) שלא מועיל שגורם לממון, אלא צריך להיות בעלים ממש. והסביר שבכל הדינים הללו יש גזירת הכתוב שיהיה בעלים, ולכן צריך בעלים ממש, ורק לגבי תביעת כפל ושאר נזקי ממון, שאין גזירת הכתוב שיהיה בעלים, אלא צריך רק שתהיה לו זכות התביעה על ההיזק - לעניין זה דבר הגורם לממון כממון דמי.

אמנם הקצוה"ח כתב שדבר הגורם לממון מועיל גם לדין יום או יומיים (שפו-ז, במחלוקתם דן הברכת אברהם פסחים ה: (עמוד כב בדפיו) סק"א, ודעתו כברכת שמואל, שכל דין כממון דמי הוא רק שיוכל לתבוע את התשלומין שהתורה זכתה לבעלים, ככפל וארבעה וחמישה).

פרטי הדין[עריכה]

דבר שישנו בעין כתב הקצוה"ח (שפו-ז ד"ה ואיכא) שלכו"ע לאו כממון דמי. לדוגמא, ראובן שמכר את עבדו לשמעון על מנת שימשיך לעבוד את ראובן שלושים יום, במשך השלושים יום אין לשמעון דין יום או יומיים (בבא קמא צ.), ולא אומרים בזה דבר הגורם לממון כממון דמי (שהרי העבד גורם לשמעון לממון שלאחר השלושים יום יהיה שלו), שכיוון שהעבד בעין אין בו דין גורם לממון. ודין גורם לממון נאמר רק כשאינו בעין, כגון שהזיקו או גנבו, שע"י זה יפסיד הבעלים ממון, ולכן כממון דמי.

אמנם האחיעזר (ח"ב מו-א,ט) חולק על הקצוה"ח וסובר שגם כשישנו בעין, אם יהיה בוודאי שלו לאחר זמן - כממון דמי.

כשאינו חייב באונסין לא נחשב גורם לממון. ולכן הגונב משומר שכר, שפטור מאונסין וחייב רק בגניבה ואבידה, אינו חייב כפל. ורק הגונב משואל, שחייב גם באונסין, חייב כפל (שיטה מקובצת בבא מציעא לד. בשם הראב"ד).

דבר שיהיה ממון בעצמו לאחר זמן ורק כעת אינו ממון, כגון חמץ של הקדש בתוך הפסח, שכעת אינו ממון, שהרי אסרתו תורה, אך לאחר הפסח הוא עצמו יהיה ממון, שראוי לפדותו ולאוכלו. הגמרא (פסחים כט:) תלתה גם את דין זה במחלוקת האם דבר הגורם לממון כממון דמי. אך נחלקו בזה המפרשים: יש אומרים שזוהי מחלוקת רבי שמעון ורבנן, כשאר דבר הגורם לממון (הקצוה"ח, וכך משמע מהר"ח שם). ויש אומרים שזו מחלוקת אחרת, שכאן אותו החמץ עצמו יהיה ממון לאחר זמן, ואינו כשאר דבר הגורם לממון שהדבר בעצמו לא יהיה ממון, אלא שהוא גורם לממון אחר (כמו הגונב קודשים, שהקודשים עצמם לא יהיו ממון, אלא שהם גורמים לממון אחר - לאחריות הבעלים) (ברכת אברהם פסחים כט: אות א, ובאות ב הביא את הקצוה"ח והר"ח).

וכתב הגר"ש שקאפ (שערי יושר א-ט ד"ה ועד"ז (מאמצע הדיבור והלאה), וכן בחידושיו לבבא קמא טז-ב ד"ה ונראה) שאינו דומה לדבר שאינו ראוי היום לתשמישו ויהיה ראוי לאחר זמן בדרך הטבע (כגון מעיל בקיץ - שיהיה ראוי רק בחורף, או ברזל - שיהיה ראוי רק לאחר שייצרו ממנו כלי), שלגביו אין מחלוקת האם כממון דמי, שהוא ממון ממש ולא רק גורם לממון. וביאר את החילוק, שדבר שאינו ראוי לתשמישו היום, יהיה ראוי לאחר זמן ע"י דרך הטבע, ולכן נחשב שיש בו כבר עכשיו כח שראוי להנות ממנו לאחר זמן, והוא ממון ממש. אבל איסור תורה (כגון החמץ בפסח), שכל מה שיהיה ראוי לאחר זמן הוא ע"י היתר התורה (אך בינתיים התורה עשאתו כסם המזיק וכחפץ שאין בו צורך כלל ובטלה ממנו דין ממון), היתר זה הוא חידוש שיחול לאחר הפסח, ולכן אין בו עכשיו כח שיהיה ראוי לאחר זמן, ואינו ממון ממש אלא דבר הגורם לממון.

דבר שברשות אחרים, כגון שנתן לכותי חמץ במתנה על מנת להחזיר לאחר הפסח, לא נחשב גורם לממון, כיוון שעכשיו הוא קנוי לאחר (לכותי) ורשות אחרים עליו, ועל כורחך הוא יוצא מרשותו, אינו ממונו עכשיו. וגורם לממון נאמר רק כשעכשיו אין לשום אדם זכות בו, שרובע עליו איסור (כגון חמץ), והיא רק אפקעתא דמלכא שנאסר בהנאה, ועל זה אומרים שאם גורם לממון יכול להיחשב כממון.