דבר שיש לו מתירין

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דבר שיש לו מתירין הוא דבר איסור שיש אפשרות להתירו, וכיוון שיש אפשרות להתירו אינו בטל בתערובת (הסוגיא בביצה ג:).

דוגמא:

  • ביצה שנולדה ביום טוב, אסורה באותו היום. אם נתערבה בביצים מותרות - אינה ניתרת בתערובת, כיוון שתותר ממילא לאחר יום טוב (ביצה ג:).

האם דין זה מוסכם על כולם - כתב הרמב"ן (במלחמות פסחים כט) שחכמים חולקים על דין זה ורק רבי שמעון סובר דין זה. וגליון הש"ס (ירושלמי תרומות ד-א בסוף ההלכה) הביאו וכתב שדבריו תמוהים מכמה מקומות.

מקור וטעם[עריכה]

בטעמו נחלקו הראשונים:
  1. שיטת רש"י (ביצה ג: ד"ה אפילו) שעד שיאכלנו באיסור (ע"י ביטול ברוב וכד') יאכלנו בהיתר (וביאר בקובץ שמועות (בבא מציעא כ ד"ה והנה גוף) שנקרא "יאכלנו באיסור" משום שביטול בתערובת אינו מתיר לחלוטין את סיבת האיסור, אלא סיבת האיסור קיימת ורק האיסור בפועל הותר).
  2. שיטת הר"ן (נדרים כב.) שבזה האיסור גם כן דומה קצת להיתר, שהרי גם הוא יותר לאחר זמן, ודבר הדומה לא מבטל אלא מחזק, כעין מין במינו. ונחלקו האחרונים בדעת הר"ן: מהרעק"א (בשו"ת מהדורא קמא כז וקפט) משמע שהר"ן אינו סובר את טעמו של רש"י כלל, והקובץ שיעורים (ביצה ד) וכן כתב כבר בצל"ח שם סובר שגם לר"ן טעם האיסור הוא כרש"י, שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, וחכמים רק סמכו את גזירתם על דין מין במינו, שכל גזירה דרבנן צריכה להסתמך על דין דאורייתא, דמילתא דליכא דכוותה באורייתא לא מתקני רבנן (במחלוקתם דן הפרי משה רוב נה-א,ג).

מקורו מדרבנן, אך מדאורייתא כן מתבטל. ולא רק לשיטת רש"י שרק חכמים החמירו שלא יתירנו כשיכול לאוכלו בהיתר (בבא מציעא נג. ד"ה דאורייתא, וביצה ג: ד"ה אפילו), אלא אף לשיטת הר"ן שהוא מדין מין במינו, משום שמדאורייתא אינו מין במינו, שהרי עכשיו הוא כן איסור בהיתר, ורק למחר יהיה היתר בהיתר (פרי מגדים משבצות זהב יו"ד קב-א).

בהכרעות שונות[עריכה]

בסעיף זה נפרט מה הדין בכל הכרעה בדבר שיש לו מתירין - מתי ההכרעה מועילה ומתי האיסור נשאר:

בתערובת מפורש בגמרא שיש דין דבר שיש לו מתירין (ביצה ג:).

רוב בספקות (דהיינו שמסתפק על חתיכה מסוימת האם היא באה מהרוב או מהמיעוט, ולא רוב בתערובת, שיש תערובת שרובה היתר ומיעוטה איסור), נחלקו המפרשים האם יש בו דין "דבר שיש לו מתירין" ומחמירים, ויש בזה שלושה צדדים:
  1. המגן אברהם (תקיג-יג) )אוסר.
  2. הר"ן (ביצה סוף פ"ג ד"ה ת"ר) )הביא צד שמותר (הסתפק בזה. וע"ע בתוס' ביצה ז: ד"ה כי דהקיל ברובא דליתא קמן).
  3. הצל"ח (פסחים ז. ד"ה ובגוף) כתב שבכל דפריש מרובא פריש (רובא דאיתא קמן, כגון רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה) מותר. ומשמע מדבריו שברובא דליתא קמן (כגון רוב בהמות אינן טריפות) אסור.

ספק דרבנן מפורש בגמרא שיש בו דין יש לו מתירין. ובגדר איסורו ביאר הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא, ולכן אסור.

חזקת היתר יש בה דין דבר שיש לו מתירין. ובגדר האיסור ביאר הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שהיש לו מתירין דוחה את החזקה ונשאר ספיקא דאורייתא לחומרא.

ספק דרבנן שיש בו חזקת היתר חידש הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שמותר. וביאר שכל מה שמחמירים בספק דרבנן ביש לו מתירין הוא משום שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא, אך כשמצטרפת חזקת היתר, גם לאחר שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא - עדיין נשארת החזקה, ומותר.

ספק ספיקא נחלקו האם אפשר לסמוך עליו להקל בדבר שיש לו מתירין (רמ"א יו"ד קי-ח).

בספיקא דדינא - כשאינו ספק במציאות אלא ספק בדין, דבר שיש לו מתירין אינו אוסר, אלא הוא אוסר רק בספק במציאות (רעק"א ברכות ב. ד"ה שם וממאי (בסופו) מביא פר"ח לגבי ספיקא דרבנן, ומוסיף מדעת עצמו גם לגבי ספק ספיקא).

פרטי הדין[עריכה]

דרכי ההיתר (כיצד יש לו מתירין) שמובאות בגמרא הן שלוש:
  1. ע"י זמן, כגון ביצה שנולדה ביום טוב ואסורה באותו היום, ולאחר יום טוב תותר ממילא (ביצה ג:).
  2. ע"י פעולה, כגון טבל, שאפשר להתירו ע"י הפרשת התרומות והמעשרות (נדרים נח.).
  3. ע"י מקום, כגון שנמצא חוץ לתחומו בשבת, ואפשר להתירו ע"י שיוליכנו לתחומו (ביצה לט., ורש"י ד"ה שיש לו מתירין).

והראשונים נחלקו לגבי דרך נוספת, והיא שהדבר מותר בשימוש אחר, כגון פת שאפאה עם הצלי בתנור, שאסור לאוכלה בחלב, אך היא מותרת גם כעת לאוכלה בלא חלב. הרי"ף והר"ן (נדרים לב., והביא גם את הרי"ף) סוברים שגם הוא נחשב דבר שיש לו מתירין ואסור, ויש חולקים (הביאם הר"ן שם).

כשיש ספק אם יהיו לו מתירין, ואינו בידו להתירו בלי הפסד, כגון ביצת ספק טריפה, שיש ספק האם התרנגולת תחיה עוד י"ב חודש ויתברר שאינה טריפה וביצתה מותרת, והיתר זה אינו בידו - נחלקו האם נחשב לדבר שיש לו מתירין ואסור (שו"ע יו"ד קב-ב הביא מחלוקת. ספר המקנה לח-ג אות ה: מותר, מנחת כהן (הובא בספר המקנה שם): אסור).

כשהמאכל יתקלקל עד שיהיו לו מתירין, לרמב"ם נחשב שיש לו מתירין ולמרדכי לא (רמ"א יו"ד קב-ד).

היתר שיחזור ויאסר, כגון חמץ בפסח, שאמנם יש לו היתר לאחר הפסח, אך יחזור ויאסר בפסח הבא שוב, נחלקו בו האם נחשב יש לו מתירין (לרמב"ם נחשב שיש לו מתירין ולמרדכי נחשב שלא. דנו במחלוקתם רמ"א יו"ד קב-ד וספר המקנה לח-ג אות ב).

יש לו מתירין רק לאחרים, למשל המבשל בשבת במזיד, שמותר במוצאי שבת רק לאחרים ולא לו - המגן אברהם סובר שנקרא יש לו מתירין ואסור אפילו לו, ויש מקילים. אך לאחרים לכו"ע נקרא יש לו מתירין, שהרי להם כן יהיה מותר (משנה ברורה שיח-ה).

כשההיתר בא על ידי הוצאת ממון[עריכה]

מבואר בתוס'[1] דברי ר"ת שדבר שיכול להתירו על ידי טורח והוצאה, אינו נחשב לדבר שיש לו מתירין.

מתוך עיקרון זה פסק בשו"ע יורה דעה סימן קב סעיף ג, שכלי שנבלע בו בליעת איסור, ונתערב בכלים אחרים, אף על פי שאפשר להתירו על ידי הגעלת כל הכלים, אין זה נחשב לדבר שיש לו מתירין, והכלי בטל ברוב. הרמ"א שם מבאר שזה משום שיש הוצאות[2] בהגעלת כל הכלים[3].

אמנם, מבואר בש"ך שיש להמתין עד לאחר מעת לעת כדי שהכלי יהיה נותן טעם לפגם שאז אין איסורו מדאורייתא, שלגבי איסורא דאורייתא שניתר מאליו, הוי דבר שיש לו מתירין.

בדבר ששימושו רב פעמי[עריכה]

כתב בפתחי תשובה יורה דעה סימן קב ס"ק ו שדבר שיש לו מתירין שייך במאכל, שיכול לאכלו היום או מחר, וכיון שיכול לאכלו מחר בהיתר, אין לבוא לידי ביטול לאכלו היום. אבל, כלי ששימושו רב פעמי, הרי יכול להשתמש בו היום וגם מחר, ולגבי השימוש שרוצה להשתמש היום, אין לו מתירין, וזה שיכול להשתמש מחר אינו תחליף לשימוש היום, ולכן אינו נחשב לדבר שיש לו מתירין[4]

בכלי שנבלע בו איסור שאין לו מתירין ונתערב הכלי באחרים[עריכה]

מבואר ביורה דעה סימן קב שכלי שנבלע בו איסור ונתערב באחרים, לא הוי דבר שיש לו מתירים, למרות שאפשר להגעיל אותו, כיון שההגעלה היא הוצאת ממון, ודבר שיש לו מתירין היינו ללא הוצאת ממון. הט"ז מקשה מדוע צריך טעם זה, הרי הבלוע בכלי הוא איסור שאין לו מתירין, שהרי הטעם לעולם לא יותר, וא"כ מדוע יאסור את הכלי שבלוע בו, יותר ממה שהוא עצמו היה אוסר[5]. לפי דברי הט"ז גם אם ניתן להכשיר את הכלים ללא טרחה וטורח לא ייצטרכו לעשות כך כיון שאין זה דבר שיש לו מתירין ובטל. הט"ז משיב על כך שדבר שיש לו מתירין אינו בטל גם כאשר נאסר מכוח דבר שאין לו מתירין, שלעולם, עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר[6]

דינים שונים[עריכה]

נדר הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי יכול להישאל על נדרו. וביאר הגר"ש שקאפ (כתובות א ד"ה ולפ"ז, וכן הביא מהרא"ש) שההתרה נחשבת "דבר שיש לו מתירין" משום שעיקר התרת הנדר היא מכאן ולהבא, ואע"פ שהחכם עוקרו מעיקרו, מכל מקום עד היום היה אסור (מכאן ולהבא למפרע).

נזירות אינה דבר שיש לו מתירין. לדוגמא, יין גפן שנתערב ביין תאנים, והנזיר רוצה לשתותו. אע"פ שאפשר להישאל לחכם לא נחשב שיש לו מתירין, משום שהשאלה לחכם היא על הנזירות עצמה (שיבטל את הנזירות) ולא על הדברים האסורים (כגון שתיית היין), ורק כשהחכם עוקר את הנזירות - איסור שתיית היין מתבטל ממילא, לכן לא נחשב שיש לו מתירין (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דבר שיש לו מתירין בנזירות).

הערות שוליים[עריכה]

  1. בבא מציעא דף נג עמוד א ד"ה ליהדר ובעבודה זרה דף עג ע"ב ד"ה טבל
  2. הש"ך קב, סק"ח, מוכיח ממעשר שני שאם ההיתר בא על ידי הוצאה מועטת עדיין הדבר נחשב כדבר שיש לו מתירין
  3. הש"ך קב, סק"ח, מביא דברי מהרש"ל שאומר שאין צריך לטעם זה שיש הוצאה וטורח, שהרי ההיתר בא על ידי מעשה ולא על ידי זמן לבד, ולא נחשב דבר שיש לו מתירין. הש"ך תוהה על דברי מהרש"ל שהרי רואים בכמה מקומות שגם היתר שצריך פעולה כדי לגרום אותו, עדיין נחשב דבר שיש לו מתירין, כגון דבר שנאסר על ידי נדר, שנקרא דבר שיש לו מתירין כיון שאפשר להתיר את הנדר.
  4. ז"ל הפתחי תשובה: "ובאמת לענ"ד בלא"ה לא הוי כאן דשיל"מ לפמ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ה בצ"צ שם בשם הגאון בעל צל"ח ונו"ב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר אבל לענין טלטול לאיזה צורך לא שייך דשיל"מ שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר ע"ש א"כ ה"ה גם בזה לא הוי דשיל"מ דהא יכול להשתמש בכלי זו היום וגם למחר וא"כ השימוש שרוצה להשתמש היום בכלי זו אין לה מתירין".
  5. הט"ז מסתמך בקושייתו על הכלל אין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר (ויש להעיר לכאורה על קושייתו, שהרי הכלל הזה נאמר לגבי יכולת ההתפשטות של דבר איסור שנבלע בדבר היתר וחזר ההיתר והתבשל עם חתיכות אחרות, ולכאורה אין זה כלל בכל דבר שאין לנאסר יותר כוח לאסור מאשר לאוסר, וצ"ע
  6. למעשה, הט"ז מורה שראוי להכשיר את הכלים מטעם אחר, שיש לחשוש שבמשך הזמן ישתמש בכל הכלים האלה כאחת, ואז בוודאי יטעם את האיסור הבלוע, ודבר זה אסור כיון שנחשב כתערובת של יבש ביבש שאסור לאכול הכל ביחד - על פי המבואר ביורה דעה סימן קט - אך יעויי"ש בשיטות בעניין זה.