דינים התלויים בזמן

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

דינים שחלים בזמן מסוים (במושג הזמן האריך המפענח צפונות פרק ג).

לדוגמא, קניין לזמן, קידושין לאחר שלושים יום.

מקור וטעם[עריכה]

במהות הזמן חקרו כמה חקירות עמוקות, ובעיקר האריך בזה הרוגאצ'ובר. ואע"פ שחקירות אלו אינן הלכתיות הבאנום כאן משום שהן קשורות לכמה דינים התלויים בזמן (ובמלחמת ה' לרלב"ג ו-י,יא האריך בעוד חקירות רבות במהות הזמן, הובא בקיצור במפענח צפונות ג-ב בהערה):
  1. האם רק ההווה קיים אך העבר והעתיד אינם קיימים כלל (ולפי זה העתיד נחשב כמחוסר מעשה), או שגם העבר והעתיד קיימים תמיד ורק אנו רואים כל רגע רק את ההווה (והעתיד נחשב שכבר ישנו בעולם) (מפענח צפונות ג-ג).
  2. האם הזמן הוא מציאות אחת כוללת ונוכל לחלק כל רגע שוב ושוב עד אין סוף, או שמורכב מהרבה רגעים קצרים שאי אפשר לחלקם יותר (מפענח צפונות ג. שו"ת בשמים ראש (נאסף ע"י יצחק די מולינא) קכא בסופו: רגעים נפרדים (לשונו: הזמן אינו מחובר). ספורנו בראשית ב-ב: יש חלקים שא"א לחלקם יותר. מהר"ל תפארת ישראל מ ד"ה ורשב"י: לא מורכב מרגעים).
  3. האם הזמן הוא מציאות, דהיינו בריאה שברא הקב"ה קודם שברא את העולם, או שאינו מציאות (המידות לחקר ההלכה כב-פז: רמב"ם במורה נבוכים - בריאה, ראשונים - אינו מציאות).

בדינים שאינם תלויים בזמן חקר הרוגאצ'ובר האם נחשב שכל היום הוא זמנם, או שאין להם כלל דיני זמן (מפענח צפונות ג-כו).

במהותם של איסורים התלויים בזמן, כגון שבת, חמץ וחדש - נחלקו האחרונים האם הם איסור חפצא או גברא, משום שאפשר לומר שאיסור חפצא לא יכול לחול ולפקוע מאליו (בלי איזו פעולה) רק ע"י השתנות הזמן (אתוון דאורייתא י בתחילתו בדעת הבבלי: חפצא, אחרונים המובאים בו וכן דעת עצמו שם בדעת הירושלמי: גברא. וכן חקר בזה בבית האוצר ח"א קכה. חמץ: זכר יצחק ז, מפענח צפונות א-ט: מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, משנת יעבץ או"ח יג בדעת הרמב"ם: איסור הנאה בחמץ הוא גברא. חדש: אור שמח חמץ ומצה ו-ז ומשנת יעבץ או"ח יג תלו זאת במחלוקת הבבלי והירושלמי. תענית: צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תענית (אות לט). ומעין זה חקר בקונטרסי שיעורים נדרים יג-ה האם החפצא של היום הוא יום צום, או איסור על הגברא לאכול ולשתות. ופרי עץ הדר כרך א "איסור גברא ואיסור חפצא" בתחילתו (עמוד קעז: בדפיו) חידש שרק איסורי דרבנן שהם גם תלויים בזמן הם איסורי גברא, אך איסורי דאורייתא (אפילו אם הם תלויים בזמן) ואיסורים שאינם תלויים בזמן (אפילו אם הן מדרבנן) הם איסורי חפצא).

בדינים שונים[עריכה]

דבר שלא בא לעולם במחוסר זמן, כגון המקדש אשה שיחולו הקידושין לאחר שלושים יום, ולאחר מכן (לפני שעברו השלושים יום) גירשה שיחולו הגירושין לאחר שתתקדש: המשנה למלך (גירושין ו-ג) כתב שמועיל, ואינו כשאר דבר שלא בא לעולם, דזמן ממילא קאתי. אך האבני מילואים (מג-א) ושער המלך (מכירה כב-ט) חלקו עליו וכתבו שגם זה נחשב דבר שלא בא לעולם (וספר המקנה יב-ז (ד"ה השעה"מ) הוכיח בדעת המהרי"ק שהוא דבר שלא בא לעולם).

חזקה דמעיקרא בזמן, כגון בין השמשות שאנו מסתפקים אם הוא יום או לילה, ולכאורה יש חזקה שהוא יום, שהרי קודם לכן היה יום - יש בזה שלוש דעות:
  1. אינה מועילה משום שהזמן אינו דבר אחד מחובר אלא מורכב מרגעים נפרדים (שו"ת בשמים ראש (נאסף ע"י יצחק די מולינא) קכא בסופו, ובלשונו: הזמן אינו מחובר. ואפשר שתלוי בחקירה האם הזמן מורכב מחלקים קטנים שא"א לחלקם, או שכל רגע נוכל לחלק עד אין סוף (הובאה במפענח צפונות ג-ב)).
  2. אינה מועילה כי הוא ספיקא דדינא ולא ספק במציאות[1] (רעק"א ברכות ב. ד"ה שם וממאי. אמנם בספר זמני ההלכה למעשה ח"ב (באותו כרך) עמוד יט "בדין בין השמשות" (ד"ה ויש לעיין) הביא חקירה האם בין השמשות הוא ספק במציאות או ספיקא דדינא).
  3. יש מי שכתב שהיא כן מועילה, ולכן בבין השמשות של מוצאי שבת גזרו גם על שבות, שמספק לא פקעה קדושת השבת, ורק בבין השמשות של ערב שבת לא גזרו בה (אליה רבה או"ח רעו-יב, ומשמע מדבריו שהוא משום חזקה דמעיקרא, והמגן אברהם שמב-ב הסתפק בזה. אמנם הרשב"א ערובין לב:, ערוך השולחן או"ח שמב-ד וביאור הלכה שמב-ב כתבו שלא גזרו שבות גם בבין השמשות של מוצאי שבת).

רוב זמן - האחרונים דנו האם רוב יועיל בזמן. כגון אשה שנבעלה ואנו מסתפקים האם נבעלה בזמן שהיתה פנויה או אשת איש - האם שייך שנלך ע"פ רוב הזמן - אם רוב הזמן היתה פנויה או אשת איש. וכן מי שמסתפק האם היום שבת או לא, שהרי ע"פ הרוב אינה שבת. הרש"ש כתב שלא מועיל בזה רוב (כתובות ט., אמנם הוסיף שאינו יודע את הטעם לזה), אך הגר"א וסרמן כתב שאפשר שהיא מחלוקת אמוראים (בשבת סט:) )לגבי ההולך במדבר ומסתפק האם שבת היום (קובץ הערות כז-ה).

ובטעם שאין בזה רוב הסביר הגר"א וסרמן שהוא משום שרוב זמן הוא רובא דאיתא קמן[2], והולכים אחר רובא דאיתא קמן רק אם כל התערובת נמצאת לפנינו בהווה (ולכן בשניים האחרונים - כלומר שהיה רוב ולקחו מהתערובת פרטים עד שנשארו רק שני פרטים וכעת כבר אין רוב - אין הולכים אחר הרוב ברובא דאיתא קמן)[3] (אך רובא דליתא קמן מועיל גם בשניים האחרונים לכו"ע), וברוב זמן תמיד אין כל התערובת בהווה, שהרי התערובת עצמה היא כל הזמן, ולכן לא שייך שנלך בו אחר הרוב (קובץ ביאורים שב שמעתתא ג).

כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ובאיסור התלוי בזמן, כגון המל בשבת (מילה שלא בזמנה, שאסורה בשבת) - האם מילתו כשרה או שצריך להטיף דם ברית - נחלקו בזה האחרונים לשלוש דעות:
  1. יש שחידשו שאין בו דין לא מהני אלא הוא כן מועיל (הביאם בשו"ת רעק"א מהדורא קמא קכט ד"ה וארווחנא).
  2. הרעק"א כתב שאינו מוכרח (בשו"ת שם).
  3. הש"ך (חו"מ רח-ב) חידש שמדאורייתא מועיל אך מדרבנן לא מועיל (ובשו"ת רעק"א מהדורא קמא קעד (ד"ה לענ"ד) הביאו והקשה עליו שממה נפשך - או שלא מועיל מדאורייתא או שאין בו אפילו דין דרבנן, דמנלן להמציא דין דרבנן כזה).

נידה - יש שכתבו שהטעם שאיסור נידה קל יותר משאר העריות הוא שאיסור נידה תלוי בזמן, אך שאר עריות אסורות תמיד (ספר הישר פ-א, הובא באחיעזר ח"א ב. וכן חילק הרא"ש יבמות ב. (פרק א סימן ב) בחילוק בין נידה לחליצת מעוברת שנידה עומדת ליטהר, והקרבן נתנאל שם א ביאר מדוע הרא"ש לא כתב זאת בתור חילוק בין נידה לשאר עריות)[4].

תנאי חקרו בו האחרונים האם חל מעכשיו ממש, או שכאשר יתקיים התנאי יחול למפרע (אבן האזל מכירה יא-ג: "על מנת" - מעכשיו ממש, "אם וכו' מעכשיו" - לכשיתקיים למפרע. וכן חקר הקובץ שיעורים ביצה לה האם חל למפרע רק לאחר שהתנאי קרה בפועל, או שחל מראש משום שהיה עומד לקרות בכח).

חרם (שהחרימו אדם) לזמן, תוס' הביאו דעה שבסוף הזמן צריך להתירו, ועד שלא יתירוהו נשאר האיסור אע"פ שכבר עבר הזמן, ודחו את דעה זו וכתבו שאין צריך להתירו (ביצה ה. ד"ה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו).

למפרע - האריכו בו האחרונים מתי חל הדין, ויש בזה שלושה צדדים: כשמגיע העתיד חל בעבר, או שחל בעתיד, או שחל בעבר[5].

ברירה - האריכו בה האחרונים האם הדבר עומד לכך (בכח) כבר בהווה שכך עתיד להיות, ולצד שכן עומד לכך בהווה - האם העתיד (הבפועל) יכול להוכיח למפרע מה היה עומד לכך בהווה, והאם מה שעומד לכך מועיל להחיל דין[6].

קניינים התלויים בזמן, כגון קניין לזמן וקניין לאחר ל' יום - ע"ע קניינים התלויים בזמן.

נזירות התלויה בזמן - ע"ע.

פרטי הדין[עריכה]

ריבוי זמן - הלקח טוב (טז) הביא מקומות שנחלקו האם עדיף לעבור על איסור קל בזמן מרובה או על איסור חמור בזמן מועט (ובלשונו: האם ריבוי הזמן מכריע את האיכות).

כל רגע[עריכה]

לגבי דינים שונים חקרו האחרונים האם הוא דין אחד לכל הזמן, או שהדין חל על כל רגע ורגע בנפרד:

מלאכה בשבת - חיוב כל רגע ורגע, או חיוב אחד מתחילת השבת על כולה (קובץ שיעורים ביצה יז, מפענח צפונות ה-טו).

חמץ בפסח - האיסור רצוף מתחילת הזמן על כולו, או שמתחדש בכל רגע של הזמן (מפענח צפונות ה-טו. חידושי ר' שמואל פסחים עמוד נט בשם הגרש"ש: כל רגע).

נדר שבועה ונזירות לזמן - כל רגע ורגע שבתוך הזמן אסור (מהפרטים מצטרף הכלל), או שיש איסור אחד, והזמן מגביל אותו שיחול רק עד הזמן (מהכלל מסתעפים הפרטים) (דרכי משה דרך הקודש ג-יח וד-ד: נדר ושבועה - כל רגע ורגע אסור, נזירות - דין אחד כולל).

בעלות - חידש הגרנ"ט שבעלות אינה דין אחד על כל הזמן שנובע מהקניין (שקנה את החפץ), אלא בכל רגע ורגע החפץ נעשה שלו ע"י הקניין שעשה תחילה (בכל רגע חל קניין בפני עצמו). ולכן לא שייכת חזקה דמעיקרא בבעלות, כיוון שלא הבעלות הקודמת ממשיכה (שנאמר שמספק תמשיך) אלא בכל רגע היא בעלות חדשה[7] (גרנ"ט קעז ד"ה והנה יש, אך הוא עצמו התקשה בסברא שכל רגע נעשה קניין חדש).

דיני התורה - הרוגאצ'ובר חקר לגבי כל דיני התורה האם הם חיוב אחד לנצח, או שבכל רגע הוא חיוב חדש. ונפק"מ האם את השיעורים (כגון כזית וכביצה) משערים לפי השיעור שהיה בזמן מתן תורה, או כל אחד לפי זמנו ומקומו (מפענח צפונות ג-יז).

פוקע וחוזר[עריכה]

דין שפוקע וחוזר וחל שוב, דנו האחרונים האם נחשב כאילו הוא חל תמיד, שהרי חוזר, או שנחשב שהוא תלוי בזמן, שהרי יש לו הפסק. ונביא לכך שתי דוגמאות:
  1. חצי עבד וחצי בן חורין, לצד שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד - האם נחשב שעובד את רבו "לעולם", ושייך בו דין "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה-מו) (ויהיה אסור לרבו לשחררו, כשאר העבדים), או שלא נחשב "לעולם", ויהיה מותר לשחררו כי ממילא אינו עובד לעולם (טורי אבן תחילת חגיגה: אינו לעולם, ומותר לשחררו. קובץ שיעורים בבא בתרא סא מביא את הטורי אבן ותולה זאת במחלוקת תנאים לגבי לחם הפנים האם "תמיד" הוא גם כשיש הפסק, וכן במצוות לימוד תורה שנאמר "לא ימוש" האם יוצא ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית).
  2. מצוות עשה שיש לה הפסק וחוזרת, כגון מילה, שאע"פ שבלילה לא מלים, ביום הבא חוזרת אותה המצווה - חידש הטורי אבן (חגיגה טז: ד"ה בני) שלא נחשב שהזמן גרמא. וזמן גרמא נחשב רק במצווה שלאחר הזמן בטלה המצווה ואין לה עוד תשלומין, כגון שופר וסוכה, שלאחר זמנם כבר בטלה המצווה, ובשנה הבאה היא מצווה אחרת, ואינה אותה מצווה של השנה[8].

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. אך יש דעה מסויימת שחזקה דמעיקרא מועילה גם בספיקא דדינא, ע"ע חזקת הגוף בסעיף "כללים" ד"ה בספיקא דדינא.
  2. בערך רובא דאיתא קמן בסעיף "הגדרה" (ד"ה יש חילוק) הבאנו שתי שיטות בחילוק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולפי השיטה המחלקת שאיתא קמן הוא כשהתערובת לידינו, אפשר שהזמן לא נחשב לידינו, וא"כ רוב זמן הוא רובא דליתא קמן. ובאמת דעת הקובץ שיעורים כשיטה האחרת.
  3. אמנם יש חולקים וסוברים שהולכים אחר הרוב גם בשניים האחרונים, הובאו בערך רובא דאיתא קמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה שניים האחרונים.
  4. בערך נידה בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה דינה) הארכנו בזה והבאנו טעמים נוספים לכך שהיא קלה יותר משאר העריות.
  5. הארכנו בזה בערך למפרע בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהותו.
  6. הארכנו בזה בערך ברירה בסעיף "מקור וטעם".
  7. בערך חזקת מרא קמא בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה ואת טעם הדעה שאינה חזקה דמעיקרא) הבאנו טעמים נוספים לכך שבבעלות אין חזקה דמעיקרא.
  8. ע"ע אשה במצוות בסעיף "בדינים שונים" (ד"ה מילת בנה) שהראשונים ביארו באופנים אחרים.