הודאת בעל דין

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

אדם שמודה בעצמו שעליו לשלם (הוזכר בקידושין סה:).

לדוגמא, האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין (גיטין מ:). מודה שחייב לחבירו ממון (קידושין סה:).

('''סיוג לדין זה''': כתב [[רבי נחום פרצוביץ]] (אהל אברהם, כתובות, עמ' רנב) שדין זה נצרך רק במקום שאין תביעה, שכן שכאשר הנתבע מודה, לא הודאתו מחייבת אותו (כמו ההסבר הפשוט), אלא שכשהוא מודה טענת התובע מחייבתו).

דינים דומים: אודיתא - כתב הגר"ש שקאפ שהודאת בעל דין אינה רק מדין הודאה, אלא גם קניין אודיתא (חי' הגרש"י שקאפ כתובות ט ד"ה והנה לפ"מ).

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מהפסוק (שמות כב-ח) "אשר יאמר כי הוא זה" ([[רש"י]] קידושין סה: ד"ה הודאת, ור' להלן בשם הקצוה"ח). וכתב הפני יהושע (קידושין סה: על רש"י ד"ה הודאת) שכל מה שצריך את הפסוק הוא רק כדי שלא יחזור בו ויטען "משטה הייתי בך", אך כשעומד בהודאתו זו סברא.

בטעמו האריכו האחרונים יש בזה חמש אפשרויות:
  1. לרעת עצמו אין חשש שמשקר - בירור המציאות (וזה למאן דאמר שפסול נוגע הוא מהחשש שישקר, וממילא כאן - שאין חשש שישקר - נאמן, אך יש חולקים וסוברים שנוגע פסול מגזיה"כ) (קצוה"ח לד, ד).
  2. מדין מתנה וחיוב, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל דינו (שכיוון שמודה נותן מרצונו) (קצוה"ח שם בשם המהריב"ל, וכן כתב [[נודע ביהודה|הנודע ביהודה]] מהדורא קמא חו"מ ל). וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו .
  3. נאמן במיגו שהיה יכול לתת במתנה (בידו) (קצוה"ח שם, אך דחה את האפשרות הזו).
  4. גזירת הכתוב (שמות כב-ח): "אשר יאמר כי הוא זה" (רש"י קידושין סה: ד"ה הודאת, וזו מסקנת הקצוה"ח שם).) (יתכן לומר שזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך איננו יודעים את המציאות; ויתכן לומר שהפס' לימוד אותנו להאמין לו, וזה בירור).
  5. תרומת הכרי (א, תנאי שני) כתב שהוא מדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. והוסיף שזה רק בהודאה מחוץ לבית דין, אך כשמודה בבית דין הוא נאמנות מגזירת הכתוב במודה במקצת (כדעה ד' דלעיל).

בדינים שונים[עריכה]

בממונות פשוט שהודאה מועילה.

במיתה ומלקות לא מועילה הודאה, ובטעם לזה נחלקו המפרשים:
  1. הרמב"ם (סנהדרין סוף פרק יח) כתב שזו גזירת הכתוב לסמוך במיתה ומלקות רק על עדים.
  2. עוד כתב הרמב"ם שאין לסמוך על הודאתו של האדם בזה שמא נטרפה דעתו (בסתירה ברמב"ם דן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט).
  3. הר"י מיגאש (בשו"ת קפו) ביאר שלא שייכת הודאה על גוף האדם, כיוון שגופו אינו שלו, ולכן אינו בעל הדין (וכן כתב ה[[רבי דוד בן זמרה|רדב"ז]], דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט)[1].
  4. למאן דאמר שכל הטעם של הודאה הוא מדין מתנה, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל הדין[2], פשוט שמתנה שייכת רק בדיני ממונות.

בגלות, דהיינו שמודה שרצח בשוגג, הריטב"א (מכות ב. ד"ה מעידין) והמהרש"א (מכות י: חידושי אגדות סוף ד"ה אחד הרג שוגג) סוברים שההודאה מועילה וגולה, אמנם בעל האור שמח סובר שאינו גולה (הביאם והאריך בזה שו"ת [[שרידי אש]] ח"א עמוד שמ "גלות ע"פ הודאת עצמו" א).

פרטי הדין[עריכה]

שתיקה כהודאה דמיא (יבמות פז:).

הודאה שלא בפני התובע נחלקו הפוסקים האם מועילה (דן בדבריהם הקצוה"ח פא-י ד"ה אמנם).

מודה בקנס פטור (בבלי:כתובות מא., בבא קמא עד:).

הודאה בפני עד אחד, וכן הודאה בפני שני עדים בזה אחר זה - נחלקו בהן המפרשים לשלוש דעות:
  1. שתיהן מועילות (שו"ע חו"מ פא-י).
  2. הודאה בפני עד אחד לא מועילה, אך בפני שני עדים בזה אחר זה כן מועילה (ש"ך פא-כה בדעת [[רבי זרחיה הלוי|בעל המאור]]).
  3. שתיהן אינן מועילות ([[ראב"ד]], הובא בקצוה"ח פא-יא).

חוזק[עריכה]

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[3].

עדים, הודאה עדיפה מהם ("כמאה עדים דמי") משום שאינו סותר את דבריהם כעדים מכחישים, אלא פוסל אותם כעדים שפוסלים עדים אחרים (כגון שמעידים שהם קרובים, ופסולים להעיד), שבזה נאמנים אפילו נגד מאה (שו"ת ר"א גורדון).

מיגו לא מועיל להכחיש את ההודאה, אך מיגו לומר "טעיתי", שלדבריו לא הודה מעולם - מועיל (קובץ שיעורים בבא בתרא קיד).

ראה גם[עריכה]

שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (הדין המקביל ל[[הודאת בעל דין]] בדיני [[איסור והיתר]])

הערות שוליים[עריכה]

  1. בשאלה האם גוף האדם וחייו שייכים לאדם דנו בערך בעלות בסעיף "הנכס" ד"ה גוף האדם וד"ה החיים.
  2. לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) ה�אנו מחלוקת בזה.
  3. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.
  4. יש אומרים שאודיתא עצמה היא מדין הודאת בעל דין, הובאו בערך אודיתא בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.