החסידות

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה עוסק בתנועה רוחנית שקמה בעם ישראל לפני כשלושת מאות שנה. אם התכוונתם לפירושים אחרים, עיינו בערך חסידות (פירושונים).

תנועת החסידות היא תנועה מן הגדולות בתנועות שידעה ההיסטוריה היהודית, שמתקיימת - באופנים שונים - במשך כמאתיים וחמישים שנה. מייסדה הוא הבעל שם טוב, ועיקרה הוא השמחה וההתלהבות בעבודת ה'. תורת החסידות היא שיטה ודרך בעבודת השם שפרסם הבעל שם טוב הקדוש, השקפה המאירה את כל תחומי התורה והיהדות, תנועה אשר הביאה חיות חדשה למליוני יהודים בעבודת השם, ושינתה את חייהם מן הקצה אל הקצה, בשלוש מאות השנים האחרונות.

רקע היסטורי של התפתחות החסידות[עריכה]

מצוקה קשה בעם ישראל[עריכה]

החסידות קמה על רקע של מצוקה קשה ליהודים הפשוטים, הן מבפנים והן מבחוץ.

המצוקה מבפנים - ביהדות פולין היו שתי שכבות חברתיות מנוגדות: למדנים - לומדי תורה ותלמוד, שזה היה קנה המידה היחיד להערכה בישראל, ובורים גמורים - תושבי כפרים, עיירות וערי שדה, והם היו רוב העם. תלמידי החכמים בזו להם והתרחקו מהם, והם חשו עצמם זנוחים ועזובים, דחויים ומנוכרים. הניגודים בין השכבות העמיקו עד כדי איבה הדדית.

המצוקה מבחוץ - כמה עשרות שנים קודם היו פרעות ת"ח ות"ט בהם נרצחו, נגזלו,נעשקו ונרמסו יהודים רבים. כמו כן היו בתקופה זו פרעות, עלילות דם וגזירות שגזרו הגויים (בעיקר הנוצרים) על היהודים.

המצב הנפשי, הרוחני והכלכלי של היהודים בפולין היה בשפל המדרגה.

באותה תקופה, נשתכחו עיקרי היהדות בקרב המון העם. המון העם התייחסו למעשי המצוות כאל מעשים "יבשים" גרידא אותם דורשת התורה מעם ישראל, וקיימו אותם בלא התלהבות ושמחה. באותה תקופה ה"מגידים" גם היו שמים דגש גדול על יראת העונש, והיו הולכים מעיר לעיר ומרבים לתאר את העונשים החמורים בגיהנום והעלולים לבוא על כל מי שאינו לומד תורה כראוי ועל מי שאינו מקים מצוות בתכלית השלמות, במקום להניח את הדגש על מעלתו של יהודי, על האהבה הגדולה שהקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודי - כבן יחיד (כמו שגילה הבעש"ט הק'), הם לא הסבירו כי לפום צערא אגרא וכי בעיני הקדוש ברוך הוא חשובים מאוד מעשיו של כל יהודי, והוא מייחס את עיקר החשיבות לא למעשה עצמו אלא למאמץ והקושי שעל ידו נעשה, לאהבת השם ויראתו שמכוחם נעשו המצוות, וכי הקדוש ברוך הוא אוהב את היהודים הפשוטים המקיימים מצוות בתמימות ובאמת.

בנוסף, חלק מתלמידי החכמים היו מנוערים ממצוות, מכיון שבאותה תקופה חשבו המון העם כי יש חשיבות ללימוד התורה גם כהיא נעשית תוך כדי זלזול במצוות, או אפילו תוך כדי גאווה ולימוד על מנת לקנטר. תלמידי החכמים היו מתפארים על המון העם והיו מבזים אותם, והיו עסוקים מאוד בערך עצמם. הם פספסו את המטרה העיקרית שבלימוד התורה וקיום המצוות, שכפי האמור בזוה"ק כולם אך ורק דרכים ועצות להדבק בקדוש ברוך הוא, ואילו לימוד התורה שלא באופן הראוי יכול לההפך ל"סם המוות" חלילה.

הבעל שם טוב הקדוש, שזכה לנשמה גבוהה מאוד, שלה הועידו את התפקיד הרם לגלות את יסודות תורת החסידות, אשר עתידים לקרב את ביאת הגואל, היה פועל בתחילה באופן עצמאי לגלות את יסודות היהדות כפי אשר מבוארים בדברי חז"ל ובמיוחד בספר הזוה"ק ובספרי האריז"ל, וכפי אשר למד מרבו המובהק שנתגלה אליו לפי המסורת החסידית הוא אחיה השילוני מיוצאי מצרים, רבו של אליהו הנביא. הוא היה הולך מעיר לעיר, ומחזק את היהודים הפשוטים, ומגלה להם עד כמה הם חשובים אצל השם יתברך.

התפשטות החסידות[עריכה]

בשנת ת"ק (1740) בערך הבעל שם טוב מגיע למז'יבוז' ומייסד את תנועת החסידות. מאז מכונה מז'יבוז' "ירושלים של החסידות". בשנת תק"כ (1760) נפטר הבעש"ט. בעת פטירתו מונים חסידיו כעשרת אלפים איש, ויש אומרים כארבעים אלף איש.

לאחר תקופה גילו לבעל שם טוב משמים את מי שעתיד היה לפרסם את דרכו המיוחדת הוא הגאון רבי דוב בער ממזריטש. המגיד עדיין לא ידע כל כך אודות הבעל שם טוב, אך מהמעט ששמע עליו הוא התנגד לו. המגיד היה באותה תקופה מדוכא ביסורים שבאו עליו בעקבות עבודת השם העצומה שלו והסיגופים הרבים שערך. הבעל שם טוב שלח לקרוא לו, ואמר לו כי ירפא את גופו, אם ברצונו - באמצעים על טבעיים ואם ירצה ירפא אותו באמצעיים טבעיים. המגיד בחר בדרך השניה אך לאחר זמן התחרט על כך, מכיון שבדרך השניה לא יכול היה הבעל שם טוב לרפא אותו כליל, כמו אם היה מרפא אותו בשמות הקדושים. מעשה זה הביא את המגיד ממזריטש לידי התקשרות בבעל שם טוב ולאחר שלמד את דרכו המיוחדת, לאחר שהבעל שם טוב לימד אותו את יסודות החסידות הוא מיד נרתם למשימה הקדושה - לפרסם את דרך החסידות בעולם.

לאחר ששמו של המגיד התפרסם נאספו אליו עשרות תלמידי חכמים מופלגים וגאונים מפורסמים, ביניהם רבי אלימלך מליז'נסק, המאור עינים, רבי זושא מאניפולי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, האור המאיר, רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי שניאור זלמן מלאדי, בנו של המגיד רבי אברהם המלאך, ועוד. תלמיד חבר של הבעל שם טוב הוא רבי פנחס מקוריץ.

בשנת תק"מ (1780) רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, תלמיד הבעש"ט, מוציא לאור את הספר "תולדות יעקב יוסף" שעוסק ביסודות משנת החסידות. זו הפעם הראשונה שתורת החסידות מנוסחת בכתב ומופצת ברבים. הספר שנחשב למקור החשוב ביותר של דברי הבעל שם טוב, והמקום בו מצוטטים אלפי ממאמריו של רבו הקדוש.

תנועת החסידות, מן הגדולות בתנועות שידעה ההיסטוריה היהודית, מתפשטת חיש מהר ברחבי העם היהודי, בעיקר בפולין[1], עד שהיא מקיפה את מרבית היהודים שם.

במקביל, בשנת תקל"ב (1772) נוצרה תנועה המתנגדת לחסידות, בעיקר ברחבי ליטא. המתנגדים, ובראשם הגר"א, לוחמים בחריפות בחסידות.

תנועת החסידות מאחדת שכבות רבות של העם ומעוררת ביהדות התחדשות דתית. היא מחזירה ליהודי הפשוט את בטחונו בה' ואת בטחונו העצמי, מעוררת את צלם האלוקים שבתוכו, נוטעת אמונה ושמחה - שמחה בעבודת ה'. מפנה את מבטו של היהודי מהעולם החיצון - הסביבה הגויית המכאיבה - אל עצמו ואל היהדות. היהודים מתחזקים ומתחשלים רוחנית וחברתית. גם גדולי תורה נוהים אחריה ומשתלבים בה.

יסודות תורת החסידות[עריכה]

הבעל שם טוב יחד עם תלמידו המגיד ממזריטש, שכשמו "מגיד" היה הולך מעיר לעיר לפרסם את דברי תורתו של רבו הגדול, יסדו את תורת החסידות. הם גילו את פנימיות התורה כפי אשר מבוארים בספרי הזוהר והאר"י. על כך משל רבי צבי מזידיטשוב משל, שפעם אחת הוצרכו בני מדינה אחת לבחור להם מלך, והנה נשמע להם קול ממרחקים ששם במדינה רחוקה מאד יש שם אדם אחד נפלא ונעלה, בנוי ובקומה ובחכמה, יפה עיניים וטוב רואי, קווצותיו תלתלים, עד שהוא מושלם מאד בכל המעלות ואין כמוהו ראוי למלוכה זולתו, אך לפי גודל המרחק שבינם לבינו לא היה אפשר להם כלל להשיג פרטי מעלותיו כל מעלה מעלה שיש לו מה הוא, ולמרות ששמעו בכלליות שהוא מצוין במעלות נפלאות ורבים לא ידעו ולא הבינו שורש דבר.

עד אשר בא לפניהם איש אחד שהיה שם במקום ההוא וראהו בעיניו וזה הי' יכול לתאר בפניהם כל פרט ופרט בפני עצמו, ולכן נכנסו דבריו בלבות קצת בני אדם שהיו מבינים דבריו אבל מרבית העם שאינם ביכולת להבין הכל ע"פ שמועה בלבדה, לא יכלו להבין הדבר עדיין, עד אשר הפליא חכם אחד לעשות להביאו ולהציגו לעין כל ולהראותו לפני כל הרוצה לראותו ולהסתכל בו, ועי"ז נהרו אליו רבים, וכן שלמים ודבקה נפשם באהבתו ושמו כתר מלכות בראשו, כי ראו מעצמם והבינו בשכלם כי רק אליו ואתה המלוכה.

והנמשל מובן כי רשב"י וחבריו היו הראשונים אשר פרסמו וגילו בספר הזוהר הקדוש ובפרט בשני האידרות קדושות מעט מסודות התורה, והעלימו דבריהם מאד, עד אשר נתגלה רבינו האר"י ז"ל, אשר בא לפרסם ולספר את אשר העלימו רשב"י וחבריו, אך כל דבריו הקדושים של האר"י ז"ל הם בעניני האורות העליונים ובעולמות עליונים, דברים עמוקים אשר אינם מובנים לכל אחד, כי כל דבריו הם בשמים למעלה למעלה וברוחניות הענינים.

עד אשר קם הבעל שם טוב זי"ע, והוא גילה את האלוקות גם בעולם השפל התחתון הזה, בכל פרט ופרט, ובפרט באדם התחתון, שאין בו שום דבר, לא שום אבר ולא שום תנועה מה שלא יה' לבוש לכח אלוקי הטמיר וגנוז בו, וכן בכל הדברים הנמצאים בעולם ולית אתר פנוי מיניה, וגדול כח הצדיקים, שמדמין צורה ליוצרה, כביכול שאין שום תנועה ודיבור, מה שאין בו יחודים נוראים ונפלאים וכל אדם נברא בארץ התחתון, לגדולות ונפלאות לעשות בתחתון ולרמוז בעליון, והורה לנו איך לקשר את עצמו בדבקות הש"י ב"ה בכל פעולותינו, ואפי' בשיחות בטלות, ע"ד שדרשו סוכה דף כ"א ע"ב ועליהו לא יבול זהו שיחות חולין של ת"ח.

הבעל שם טוב הרבה לפרסם את היסוד כי בכל פרט ופרט בעולם יש חלק אלוקות, ואין מקום פנוי ממנו, בכל דיבור ודיבור בכל קול וקול ובכל מחשבה ומחשבה יש מציאות רוחנית, ותפקידו של האדם הוא לגלות את האלוקות שבכל פרט ופרט. לגלות כי אין מציאות חוץ ממנו וזאת עבודתינו לעשות את מעשינו באופן שתהיה בהם דביקות פנימית לבורא.

הרגש והשמחה בעבודת ה'[עריכה]

החסידות הדגישה מאוד את חשיבות השמחה, התלהבות והלהט נפשי בעבודת ה', ושללה מאד את העבודה כמצוות אנשים מלומדה.היא גרסה שכשהאדם שרוי בעצבות - איננו יכול להתעלות.

כמו כן, החסידות הרחיקה את הסיגופים[2], וגרסה שטוב שהאדם יאכל לשובע נפשו[3] בכדי שיהיו לו כוחות לעבודת ה' במרץ ובהתלהבות.

מנהגם של החסידים הראשונים לרקוד בהתלהבות גדולה בשעת התפילה ובזמנים נוספים, והם נתנו לכך מקום מרכזי בעבודת ה'.

החסידות גרסה דגשים שונים בלימוד תורה, ממה שהיה נהוג קודם לכן, והעדיפה את הלימוד המביא לידי יראת שמים (ספרי מוסר) או הלכה למעשה על פני לימוד ופילפול תיאורטי בתלמוד. גם בלימוד גמרא הדגישה החסידות שעיקרו הוא הדבקות שהאדם משיג מהלימוד. לכן, הטהרה (המתבטאת בטבילה במקווה) והתפילה הם עיקר העיקרים, והם עולים בערכם על לימוד תורה. לימוד שלא לשמה אין לו ערך מיוחד והוא עלול לחזק את מידת הגאווה.

יסודות במשנת החסידות[עריכה]

קבלה[עריכה]

החסידות ביסססה את השקפותיה ותפיסת עולם על תורת הנסתר (ובפרט על תורת האר"י הקדוש), ואף עשתה שימוש נרחב במושגים קבליים (כגון: עשר הספירות, צמצום ושבירה, בירור ניצוצות וכיו"ב). החסידות הפיצה להמון הרחב רעיונות ומושגים, שעד אז, היו שייכים רק ליחידי סגולה. העלאת מחשבות זרות, ענווה.

מעמד הצדיק[עריכה]

הצדיק (שהוא האדמו"ר) מתווך בין החסידים לבוראם. עיקר העבודה באה מהצדיק, הוא מחיה את החסידים, והחסידים סומכים עליו שהוא יעשה את הכל.

החסידות הדגישה את כחותיו הנפשיים הייחודיים של הצדיק וקרבתם המיוחדת אל ה', דבר המתבטא בעבודת ה' מיוחדת ובעשיית מופתים. החסידות הפיצה בהמון מושגים כמו: צדיק גוזר והקב"ה מקיים; הקב"ה גוזר וצדיק מבטל; כל מה שהצדיקים מבקשים - ה' עושה תיכף.

תפקידו של הצדיק לקרב כל אדם מישראל לעבודת ה'. הצדיק לא רואה שום רע באדם, ובעינו כולם זכאים, ולכן הוא אוהב את ישראל מאוד.

בחסידות הרבו בסיפורי צדיקים, אך היו שהנגדו לזה.

מושגים נוספים[עריכה]

  • [4]אחדות ה' - דברי האר"י, שהתהוות העולמות היא ע"י "צמצום" - אור אין סוף ב"ה צמצם את עצמו ונתן אפשרות להתהוות עולמות - אינם כפשוטם: לגבי אין סוף עצמו אין שייך כלל צמצום, הצמצום רק מצד המקבל, ובלשונם של החסידים: אור הסובב ממלא הכל, רק מבחינת האדם ישנו גילוי של אור הממלא - הארה זעירה הבאה להתגלות לאדם ולעולם (והמתנגדים חולקים, עיין שם).
  • אלוקות - הבורא מצוי בארץ ובכל אבר שבאדם.
  • תפילה - החסידות הדגישה את מקומה של התפילה, ומרכזיות הכוונה בה, ונתנה לה מעמד מעל לימוד תורה, משום שבתפילה מודגשת ההתחברות הנפשית של האדם לבוראו, ולא רק לימוד שכלי וקר.
  • אמונה תמימה (ר' בספר לב טוב הקצר על חובות הלבבות הקדמהלשער הייחוד).
  • הטבילה במקווה - יש צורך לא רק בטהרת הנפש אלא גם בטהרת הגוף. הטבילה הי מטהרת את הגוף, והיא באה במקום הסיגופים והצומות שבקבלה, והיא מטהרת ומשמחת את האדם.
  • אין רע גמור, אפילו ברע יש ניצוצות אלוקיים. הרע הוא אמצעי לטוב. השכינה שורה גם ברעים ובחוטאים, ואפשר לעבוד את ה' גם ביצר הרע.
  • בעשיית המצוות - החסידות הדגישה את מעלת ההכנה למצוה, וראתה בה את הנשמה והעיקר של המצוה, משום שבה מתבטאת הצפייה והרצון למצוה, וראתה בהכנה ערך יותר מהמצוה עצמה, שכן העיקר הוא הדבקות, ולא המעשה ה'טכני'.
  • בחסידות הודגה שמאד מרכזיות מידת הענווה, עד שיש מגדולי החסידות שאמרו שהאדם יכול להשיג את כל מה שהשיגו התנאים והאמוראים, רק הגאווה מעכבת.
  • תיקון המידות - החסידות לימדה שלא די לתקן את המידות הרעות לטובות, אלא צריך גם לשפר ולשכלל גם את המידות הטובות.

פלגים מרכזיים בחסידות[עריכה]

במשך השנים נוצרו בחסידות פלגים רבים, המרכזיים שבהם:

בית רוז'ין[עריכה]

בית חסידות רוז'ין קם בעיר רוז'ין ברומניה על ידי רבי ישראל מרוז'ין. חצר זו היתה ידועה בהנהגה מפוארת מתוך עושר, ורבי ישראל נסע במרכבה מהודרת עם ידיות כסף, ארבעה סוסים אבירים ומשרתים רבים, וגינוני מלכות נוספים. הנימוק להתנהגות זו הוא שהחסידות היא בבחינת ספירת המלכות. חלק מהאדמו"רים ביקרו אותם בחומרה על התנהגות זו, ולבסוף פרצה בעניין מחלוקת חריפה בין חסידות צאנז לחסידות סדיגורא (מבית רוז'ין), כאשר בראשות החולקים עמד רבי חיים הלברשטאם מצאנז. המחלוקת שככה - עם פטירתו של רבי חיים - בשנת תרל"ו. בית רוז'ין כולל את החסידויות: סדיגורא, בוהוש, הוסיאטין, בויאן, טשורטקוב, דרהוביטש, שטפנשט, קופיטשניץ, אוז'ירן, ווסלוי. כל החסידויות הללו קשורות בקשר משפחתי לרבי ישראל.

חסידויות רוז'ין, באופן כללי, היו ידועות ביחס של חיבה לעליה לארץ ישראל ותנועות שונות הפועלות בתחום זה. חלקם הקימו בוינה את "חברת ישוב ארץ ישראל" הפועלת בתחום זה. היו מהם שאף הורו לחגוג ביום העצמאות וערכו "טיש" ביום זה. מבין הבולטים שהתייחסו בחיוב לישוב הארץ ניתן לראות את רבי אברהם יעקב פרידמן מסידגורא, רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין, רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין, רבי שלמה פרידמן מסדיגורא, רבי יצחק פרידמן מבוהוש, רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרהוביטש ועוד. בין היוצאים מכלל זה ניתן למנות תא שושלת אדמור"י וסלוי, שהתנגדו בנחרצות לציונות (וגם היום מרכזם נמצא בחו"ל), וכן כמה אדמו"רים נוספים בשושלת רוז'ין.

בית פשיסחא[עריכה]

היהודי הקדוש מפשיסחא (האדמו"ר רבי יעקב יצחק מפשיסחא) העמיד את הדגש על לימוד התורה בחריפות ובעמקות, עקירת המידות הרעות בצורה קיצונית, תפילה בכובד ראש ובהתבוננות עמוקה. על מנת להתכונן לתפילה כראוי, איחרו להתפלל בכמה שעות, ולפעמים אף היו מתפללים שחרית בזמן תפילת מנחה.

לאחר פטירת היהודי הקדוש, המשיך את האדמו"רות רבי שמחה בונים מפשיסחא. הוא גיבש את חסידיו, והרגילם לחיות בחבורה סגורה שבה מסתפקים במועט ומשוחררים מגינוני ונימוסי החברה. חסידותו התרכזה בלמדנים ובחריפים והפקירה את ההמונים. הודגש החינוך לעזות רוחנית. דרכו הייתה ללמד שכל אחד מסוגל לשאת את כתר המנהיגות, ואף שרק אחד נבחר, מכל מקום כל אחד ואחד מהחסידים ראוי לכך. הוא סבר גם יש לבער את המסתורין מההמונים.


תולדות פשיסחא[עריכה]

לאחר פטירת רבי שמחה בונים, נוצר ספק מי ימשיך את דרכו, עד שתלמידו, רבי מנחם מנדל מקוצק, הנקרא גם "השרף" מקוצק, החל למלא את מקומו. חסידותו היתה שונה מאד משאר החסידיות, בכך שהוא הרחיק את החסידים שבאו לחסות בכנפיו (ובפרט אלו שבאו לבקשו ברכה להצלחה בפרנסתם ושאר ענייני החומר) ודרש מהם התמסרות גדולה על האמת[5], המתבטאת בתביעות רוחניות גדולות, שכללו סיגופים וצימצום בצורכי הגוף, בריחה מכבוד ומגינוני כבוד, עבודת המידות באופן אינטסיבי תוך דגש על הרחקה מהונאה עצמית[6].

בזמנו החסידות הצטמצמה לכמאה אברכים בלבד. חסידיו היו עוזבים את משפחותיהם לכמה חודשים, ובאים ללמוד ולתקן את מידותיהם בבית המדרש של רבם. האדמו"ר נהג להסתגר, בעיקר בסוף ימיו, ולא התראה כמעט לאיש. דרכו הייתה הייתה באמירת משפטים קצרים רוויי תוכן[7]. חסידים מספרים שכתביו הרוחניים נשרפו (על ידו או בהוראתו - ?). במהלחך כהונתו פרש ממנו רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא וייסד את חסידות איז'ביצא ראדזין. מחסידות זו יצאו אדמו"רי חסידות לובלין, בהם רבי צדוק הכהן מלובלין ורבי לייבלה איגר.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו בנו רבי דוד מקוצק[8], אך מרכז הכובד של החסידות עבר להנהגתו של רבי יצחק מאיר אלתר מייסד חסידות גור, בעל חידושי הרי"ם. הנהגתו הייתה שונה לחלוטין מקודמו. הוא קרב את כל הרוצים לחסות בצל כנפיו והרחיב את מעגל החסידים לאלפים רבים. הוא נתן דגש מיוחד על הלמדנות, חריפות הביטוי ולימוד התורה. בניו נפטרו בחייו, ולאחר מותו מילא את מקומו רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר. לאחריו, המשיך נכדו של הרי"ם, רבי יהודה אריה לייב אלתר בעל השפת אמת את החסידות, ולאחריו בנו רבי אברהם מרדכי אלתר בעל האמרי אמת, ובניו רבי ישראל אלתר, רבי שמחה בונים אלתר ורבי פנחס מנחם אלתר. כיום מכהן בנו של ר' שמחה בונים, רבי יעקב אריה אלתר.

פלג אחר בקוצק היה חסידות סוכטשוב. הוקמה על ידי חתנו של השרף מקוצק, רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, בעל האבני נזר, שלאחר פטירתו דבק באדמו"ר מגור, אולם לאחר פטירת האדמו"ר השני רבי חנוך מאלכסנדר החל לנהוג באדמו"רות. לאחר פטירתו, בנו, רבי שמואל בורנשטיין בעל "שם משמואל" מילא את מקומו באדמו"רות. שיחותיהם של האב ובנו קובצו בספר "נאות דשא" (שני חלקים). בנו של ה'שם משמואל' רבי דוד בורנשטיין הנהיג את חסידות סוכטשוב עד לשואה בה נרצח, ולאחריו המשיך אחיו רבי חנוך העניך בורנשטיין ולאחריו בנו רבי מנחם שלמה בורנשטיין וכיום מכהן בנו רבי שמואל יצחק בורנשטיין.


מקוצק יצאו עוד כמה חסידויות: אלכסנדר, וורקא, לובלין, פילוב (חצרו של האדמו"ר מקוצק-פילוב, רבי חיים ישראל מורגנשטרן, הידוע בחיבתו הגדולה לציונות בעל 'שלום ירושלים') , סוקלוב, אמשינוב ועוד.

ברסלב[עריכה]

רבי נחמן מברסלב הוא יוצר חסידות רגשית של שמחה ודבקות. בשל גודל אישיותו לא העמידה החסידות רבי אחר אחריו (למרות שהיו חלק מתלמידיו שהנהיגו את החצר, כדוגמת רבי נתן מברסלב, אך לא בדרך של אדמו"רות), והיא ממשיכה להתקיים עד היום בלא רבי, וחסידיה קשורים מאד לרבי נחמן. החסידות כיום כוללת ענפים וזרמים רבים מאד, בתוכם גם חוגים רבים של בעלי תשובה, אשר תורת רבי נחמן החודרת אל המקומות הרחוקים שובה את לבבם. בין הישיבות הידועות 'שובו בנים' ו'חוט של חסד'. הפלגים בחלקם שונים בתכלית זה מזה (למשל, חסידי הרב אליעזר ברלנד, תלמידי רבי ישראל בער אודסר תלמידי הרב שיק ועוד).

חסידי ברסלב, עוסקים הרבה בהפצת תורות החסידות, בספרים ושיעורים, ורואים בדברי תורתו של רבי נחמן מזור ורפואה לבעיות הדור.

חב"ד[עריכה]

חסידות חב"ד מבוססת על שכל ועומק[9]. נוסדה על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי- "בעל התניא" (ספר היסוד של חב"ד) שמוכנה בפי חסידיו "האדמו"ר הזקן", מבכירי תלמידי המגיד ממזריטש (הדור השלישי לחסידות). אחריו המשיכו באדמו"רות "האדמו"ר האמצעי"- רבי דב בער, "הצמח צדק"- רבי מנחם מנדל, "אדמו"ר מוהר"ש"- רבי שמואל שניאורסון, "הרבי הרש"ב"- רבי שלום דובער שניאורסון, "הרבי הריי"צ"- רבי יוסף יצחק שניאורסון ו"הרבי" - רבי מנחם מנדל שניאורסון. שני האדמו"רים האחרונים הקימו מפעל ענק חובק עולם של הפצת תורה ומצוות והחזרה בתשובה, אשר שליחיו ברחבי העולם דואגים ליהודים ומפיצים יהדות במסירות רבה.

צאנז[עריכה]

חסידות צאנז הוקמה על ידי רבי חיים הלברשטאם מצאנז, בעל "דברי חיים". מבין תולדות חסידות צאנז: צאנז-קלויזנבורג (שהיתה בהנהגתו של הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם), צאנז-ז'מיגרד, צאנז-לבוב, סטרופקוב, שינאווא, טשאקווא ועוד.

שומרי אמונים[עריכה]

חסידות שנוסדה בסאטמאר על ידי רבי אהרן ראטה, שהיתה מתנגד חריף לציונות. החסידות התפלגה לשני פלגים- בנו של רבי אהרן, רבי אברהם חיים המשיך את הנהגת חסידות שומרי אמונים, ואילו רבי אברהם יצחק קאהן, שדגל בהתבדלות ובסגירות (בניגוד לרבי אברהם חיים ראטה, שחסידיו משתתפים בבחירות והוא מזוהה עם הימין הפוליטי), וייסד את חסידות תולדות אהרן. חסידי תולדות אהרן (מכונים בעגה החסידית "רעב אהרל'אך"-כלומר אנשיו של ר' אהרן ראטה) מתגוררים במאה שערים ובבתי אונגרין בירושלים (ומעטם מתגוררים ברמת בית שמש), נמנים על "הישוב הישן", נמנעים מלהצביע בבחירות ומתנגדים בצורה נחרצת לשלטון הציוני. לאחר פטירתו של רבי אברהם יצחק, ממשיך בנו הצעיר רבי דוד להנהיג את החסידות. אמנם, אחיו הבכור, רבי שמואל יעקב קאהן פרש והקים חסידות נפרדת- תולדות אברהם יצחק.

חסידויות אחרות[עריכה]

מבין שאר החסידויות הגדולות האחרות ניתן למנות את:

  • חסידות סאטמאר- החצר הגדולה בעולם, שידועה בהתנגדותה החריפה ביותר לציונות, שהיתה בהנהגתו של רבי יואל טייטלבוים, בעל "ויואל משה".
  • חסידות ויז'ניץ- מהגדולות שבחסידויות טרנסליבניה. אדמו"ריה שייכים למשפחת הגר. ישנם שני פלגים נוספים של ויז'ניץ: 1) "סערט ויז'ניץ" שמרכזו בחיפה, 2) "ויז'ניץ-מאנסי שמרכזו בארצות הברית של אמריקה.
  • חסידות בעלזא- בהנהגת אדמו"רי משפחת רוקח. כיום, בעלזא היא החסידות השנייה בגודלה בארץ לאחר גור.
  • חסידות קרלין- חסידות שידועה בניגוניה המיוחדים והרבים. נוסדה על ידי רבי אהרן הגדול מקרלין- תלמיד המגיד ממזריטש (מוכר בזכות הפיוט לשבת שחיבר-יה אכסוף). לחסידות קרלין יש פלגים שונים, ביניהם: קרלין-סטולין, פינסק-קרלין, קהל חסידי ירושלים ועוד.
  • חסידות מודז'יץ- חסידות גדולה הממוקמת בבני ברק, שידועה בניגוניה הרבים והמיוחדים. בין אדמוריה נמנים רבי שאול ידידיה טאוב, רבי ישראל דן טאוב ועוד.
  • חסידות סקווירא.
  • חסידויות אחרות: מונקאטש, רחמיסטריווקא, טולנא, ביאלה, קאליב, אוז'רוב-חנצ'ין, טשרנוביל, באבוב, לעלוב, בוסטון, דושינסקי, סיגעט, חוסט, פיאסצ'נא, דאראג, אשלג, זוועהיל, מחנובקא, מישקולץ, נדבורנא, סלונים, ספינקא, ערלוי, קומרנא, ועוד.

ספרי חסידות[עריכה]

בין ספרי החסידות המרכזיים:

היחס לתנועת החסידות[עריכה]

ההתנגדות[10][עריכה]

ערך מורחב - התנגדות לחסידות

המתנגדים, בהנהגת הגר"א, ראו בחסידים זרם מיסטי - "כת" - שמסכנת את יסודות היהדות. חששו מהשינויים שהחסידים הנהיגו בדינים, במנהגים ובדרך לימוד התורה.

הטענות שלהם נגד החסידות היו:

  • לימוד תורה - עקרונות לימוד התורה של החסידים מערערים את יסודות לימוד התורה ויוצרים סכנה לעצם לימוד התורה שהוא יסוד היסודות של קיום העם היהודי.
  • רוע - דעת החסידים שהשכינה שורה גם בחוטאים ושאפשר לעבוד את ה' גם ביצר הרע מטשטשת את התחום שבין הקודש לחול, המותר והאסור.
  • הצדיק - דעתם שהוא מתווך בין העם לה' היא עבודת אלילים ממש.
  • הרגש - אצל החסידים הכל מבוסס על הרגש הדתי, אך אין לסמוך עליו כי כל אדם יכול להיגרר אפילו אחרי רגש של כפירה.
  • קבלה - אחת הטענות העיקריות היתה כלפי העובדה שהחסידות הביאה את חלק הסוד שבתורה לידי גילוי.

יחסו של הראי"ה קוק לתנועת החסידות[עריכה]

עי' מאמרי הראיה (דרך התחיה); שיחות הרצי"ה - חסידות ומתנגדות; אורות, ישראל ותחיתו, פיסקה ...; מתוך התורה הגואלת ...; ועוד.

מנהיגי תנועת החסידות הראשונים[עריכה]

  • הבעל שם טוב (ת"ס-תק"כ 1700-1760) - נולד באוקופ שבגבול פולין-תורכיה. מייסד החסידות.
  • רבי יעקב יוסף מפולנאה (נפטר בשנת תקמ"ד 1884) - הפיץ בכתב את יסודות החסידות.
  • המגיד ממזריטש (תס"ד-תקל"ג 1704-1773) - רבי דוב בער, נולד בלוקאטש. תלמיד הבעש"ט ויורשו המוכר. הרחיב את גבולות החסידות והצליח לקבץ עשרות גדולי תורה לדגלו. שינה את נוסח התפילה לנוסח ספרד.
  • רבי מנחם מענדל מויטבסק (ת"צ-תקמ"ח) הנהיג את החסידות ברוסיה הלבנה ובליטא.
  • רבי שניאור זלמן מלאדי (תק"ה-תקע"ג) ייסד את זרם חסידות חב"ד. מהחסידויות הבולטות ברוסיה.
  • החוזה מלובלין (נולד בערך בשנת תק"ה 1745) - תלמיד המגיד ממזריטש ורבי אלימלך מליזענסק. מפורסם בראייתו הרחוקה ולכן כונה "החוזה". כמעט כל גדולי פולין היו תלמידיו.

לקריאה נוספת[עריכה]

  • הרב ד"ר יצחק אלפסי, תורת החסידות- שלושה כרכים המציגים את החסידות לענפיה עד דורנו אנו ועיקרי השיטות של כל ענף וענף.
  • הרב ד"ר יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות- אישים- שלושה כרכים על כל אישי החסידות.
  • הרב ד"ר יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות- ספרים- על ספרי החסידות
  • הרב ד"ר אהרן וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשמ"ט
  • הרב צבי אניפלד, תורת הגר"א ומשנת החסידות- ליבון נקודות המחלוקת בין הגר"א לבין החסידים.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. גבולות מדינות אירופה השתנו בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה באופן דרסטי, ובפרט בפולין חלו שינויים מרחיקי לכת, עד שערב מלחמת העולם הראשונה רוב שטחי "ליטא" (ובכללם העיירות וולוז'ין ווילנא היו בפולין. כאן "פולין" הכוונה לפולין הישנה, של הימים ההם.
  2. יתכן לשער שהטבילה במקוה (ר' להלן) הודגשה כתחליף לסיגופים. אולם מסתבר יותר שהטבילה היא ערך בפני עצמו במשנת החסידות, ולא בא רק כתחליף לסיגופי אחרים.
  3. עפ"י משלי יג, כה: "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר".
  4. פיסקה זו מכילה הסבר במונחים קבליים, שמי שאיננו מצוי בהם - לא מבין במה המדובר. כדאי להסביר את הדברים בצורה שווה לכל נפש, מבלי להשתמש במונחים בתורת הנסתר (מבלד בסוגריים שניתן לדלג עליהם).
  5. לקריאה נוספת על דרכו של השרף מקוצק - ר' בספר "סנה בוער בקוצץ" (שפרק מתוכו ניתן לקרוא בקישור); במסא איש בחדר סגור - יצחק סנה; באתר מרכז ישיבות בני עקיבא; ובמקומות נוספים.
  6. וראה בקישור סיפור מפתיע, שציוה את גדול חסידיו וממשיך דרכו לגנוז ספר שחיבר מחשש לגאוה.
  7. מקצת מאימרותיו ניתן למצא בספרו של שמחה רז וכן בויקיטקסט.
  8. ר' באנצקלופדית "דעת".
  9. מקובל אצל החוקרים שחב"ד היא החסידות היחידה בעלת משנה שלימה על כל תחום, לעומת שאר החסידויות, שיש להם רק 'הגדים', כפי שניתן להיווכח מכמות הספרים של חסידות חב"ד.
  10. פרק זה כתוב בשטחיות וצריך כתיבה מחודשת. ההתנגדות לחסידות לא התחילה בגר"א, אלא שאצל הגר"א הגיעה לשיאים חדשים.