הזמה

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף הכחשה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

סתירה, הפרכת דבריו של אדם אחר

עדים שהעידו על דבר שקרה בזמן ובמקום מסוימים, ובאו עדים אחרים והעידו שבאותו הזמן היו העדים הראשונים עמם במקום אחר, ואינם יכולים לדעת את העדות (הסוגיות במכות פרק א, האריך בזה המרחשת סוף ח"א בקונטרס בעניין הזמה).

לדוגמא, עדים העידו על אדם שלווה מחבירו (או הרג את חבירו) ביום ראשון בחצות בירושלים, ובאו עדים אחרים והעידו שביום ראשון בחצות עמנו הייתם בלוד, וא"כ אינכם יכולים להעיד שהוא לווה בירושלים, אמנם איננו יודעים האם באמת לווה בירושלים.

מקור וטעם[עריכה]

מקור הדין מפורש בתורה: "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם. ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך" (דברים יט-טז).

בטעם שהעדים האחרונים (המזימים) נאמנים יותר מהראשונים (הזוממים), ואינו כדין הכחשה (שאומרים "ראינו שלא הלווה לפלוני")[1] שבה האחרונים לא נאמנים יותר מהראשונים, נחלקו המפרשים:

א) הוא חידוש, דהיינו גזירת הכתוב[2])}}. (רמב"ם עדות יח-ג, שו"ת מהרי"ט (ח"ב אה"ע לז באמצע ד"ה אלא) בשם מהר"ר לוי. ולשיטה זו זוהי כוונת דברי רבא שעדים זוממים הם חידוש, והוא לכו"ע ולא רק לרבא (כסף משנה עדות יח-ג, ולחם משנה יח-ב בדעת הרמב"ם)).

ב) הוא סברא, שכיוון שהאחרונים מעידים על גופן של עדים, שמעידים עליהם "עמנו הייתם", הרי הוא כמו שהאחרונים יעידו על הראשונים שחיללו שבת או שהם פסולי עדות, שפשוט שהאחרונים נאמנים והראשונים לא נאמנים על עצמם, שהם נוגעים בעדותם (לחם משנה עדות יח-ב בדעת הטור, דעת המהרי"ט עצמו בשו"ת שם. ולשיטה זו על דברי רבא שעדים זוממים הם חידוש - יש שלושה תירוצים: [א] זוהי רק דעת רבא ואין הלכה כמותו (לחם משנה עדות יח-ב בדעת הטור), [ב] זה עצמו החידוש, שהזמה נחשבת על גופן של העדים ולא על העדות כדין הכחשה (נתיבות המשפט לח-ב ד"ה איכא), [ג] החידוש הוא על העונש "כאשר זמם" (דעת המהרי"ט עצמו בשו"ת שם)).

בדינים שונים[עריכה]

בנפשות, מכות וממונות פשוט שיש דין הזמה.

באיסורים, כגון שהעידו שנתנסך יינו של פלוני והוזמו, כתב הקצוה"ח שגם בזה יש דין הזמה וחייבים לשלם לו את דמי היין ("כאשר זמם") (לח-ד בתחילתו. והשערי יושר ו-ט ואבן האזל נזקי ממון ח-יג הביאו ראיה לשיטתו). והמנחת חינוך והנתיבות המשפט סוברים שאין באיסורים הזמה, אמנם נחלקו בטעם לזה: המנחת חינוך הסביר שהרי אין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין, ו"גמר דין" נקרא רק בדיני נפשות מכות וממונות, אבל איסורים לא נקראים דין אלא הוראה (לז-ד [ה] ד"ה והנה). והנתיבות המשפט הסביר שכיוון שבאיסורים אין צריך עדות בפני בית דין, לא חידשה בהם התורה דין הזמה (לח-ב סוף ד"ה איכא (בלשון אפשר)).

שטר - הרי"ף כתב שהזמה מועילה לפוסלו, ובעל המאור כתב שאין הזמה בשטר. וביאר הר"ן את דעת המאור, שהזמה היא חידוש ואין לך בו אלא חידושו, שנאמרה רק בעדות בעל פה ולא בשטרות. אמנם הש"ך (חו"מ לח-ב) כתב שגם בעל המאור מודה שהמזימים פוסלים את השטר, וכוונתו היא רק שעדי השטר אינם נענשים ב"כאשר זמם", וא"כ אינו חולק על הרי"ף (בכל זה דן הקהילות יעקב סנהדרין יח בתחילתו ד"ה הבעה"מ).

פרטי הדין[עריכה]

בהיזק שמזיק פטור עליו, עדים זוממים חייבים בכל זאת. לדוגמא, עדים שהעידו שנתנסך יינו של פלוני והוזמו חייבים, אע"פ שהמנסך יינו של חבירו פטור, שהרי ההיזק אינו ניכר (חידושי הגר"ח מטלז בבא קמא בעניין חיובי עדים זוממים, מוכיח מהקצוה"ח לח-ד בתחילתו (שכתב שהמעידים שנתנסך יינו חייבים)).

עדים שלא באו לחייב אדם, כגון שהעידו שלא הרג את הנפש, וכן שהעידו על עדות החודש - לרעק"א לא שייך עליהם דין הזמה (בשו"ת מהדורא קמא קעו), ולקובץ שיעורים יש בהם הזמה (בבא בתרא שכז, והביא גם את הרעק"א).

עד שהוזם הוא רשע סתם, ואינו רשע דחמס. ולכן להלכה (כאביי) שכל רשע - ולא רק רשע דחמס - פסול לכל עדות שבתורה, כך גם עד שהוזם (מנחת חינוך לז-ד [ו] ד"ה היוצא).

הזמה שלא בפני המוזמים אינה הזמה, ואין בהם דין כשאר זמם. ונחלקו הראשונים האם במקרה זה גם אינם נפסלים לעדות (רמ"ה שהובא בשו"ת זכרון יהודא לר"י בן הרא"ש), או שכן נפסלים (רמב"ן שהובא בשו"ת הריב"ש רסו). ובסברת מחלוקתם ביאר הקובץ שיעורים (בבא בתרא קג) שנחלקו האם האדם נחשב בעל דין כשבאים לפוסלו לעדות, וא"כ צריך לפוסלו דווקא בפניו, או שאינו נחשב בעל דין לעניין זה, וא"כ אפשר לפוסלו גם שלא בפניו.

כשהזוממים מכחישים את טענת המזימים וטוענים "לא הייתם עמנו", יש מי שחידש שאין בזה דין הזמה, וכל דין הזמה נאמר רק כשהם שותקים (ר"ח מכות ה. על המשנה, בשם רבותינו הגאונים). וכל המפרשים חלקו עליו.

באלו עדים[עריכה]

עד אחד שהעיד שהנתבע חייב ממון, וחייבו שבועה, ולא היה יכול להישבע ושילם (שמתוך שאינו יכול לישבע משלם), ואח"כ הוזם העד, יש בו דין הזמה (קצוה"ח לח-ה הוכיח כך מתוס', אך היסס בדבר, כי לשון הפסוק מדברת על שני עדים. וכן הוכיח המנחת חינוך (לז-ד [ה] ד"ה עוד) מהרמב"ם).

אשה ועבד שנאמנים לעדות אשה (להעיד שבעלה מת) ולטומאה (לאוסרה לבעלה), אין בהם דין הזמה, מפני שהפרשה מדברת רק על אנשים - "ועמדו שני האנשים" (דברים יט-יז), ולא על אשה ועבד, שאינם בגדר עדות (מנחת חינוך לז-ד [ה] ד"ה וגם, וסיים בצ"ע).

עדים שהתברר שהם פסולים אין בהם דין הזמה. וחקר האפיקי ים (ח"א כב-ב,ג) האם הטעם הוא שנאמר "והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו", ומשמע שהתורה חייבה רק עדים כשרים (ש"עד" פירושו עד כשר), או שכיוון שהתברר שהם פסולים, א"כ כל הגמר דין היה בטעות, ויוצא אפוא שלא נגמר דינם (ואין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין).

ונפק"מ במקרה שבעלי הדין קיבלו על עצמם עדים קרובים או פסולים: לטעם שכתוב "עד" גם במקרה זה אינם עדים כשרים, ולא יוזמו, אך לטעם שלא נגמר דינם - כאן נגמר דינם, ויוזמו (אפיקי ים שם סק"ד. והמנחת חינוך (לז-ד [ה] ד"ה וכבר) סובר שאין בהם הזמה).

עונשם[עריכה]

עונשם של עדים זוממים - "כאשר זמם לעשות לאחיו" - הוא קנס (רמ"א חו"מ לח-א).

בטעם לעונש זה כתב המהרי"ט שהוא חידוש (בשו"ת ח"ב אה"ע לז באמצע ד"ה אלא)[3].

במהות העונש "כאשר זמם" חידש הקובץ שיעורים (כתובות קז, קח) שאינו על שום עבירה (ואפילו אינו דומה ללאו שאין בו מעשה, ששם יש עבירה ורק אין מעשה), אלא שהחיוב שרצו לחייב את הנתבע עובר אל הזוממים (אמנם הגר"ח (בסטנסיל רכד) חקר בזה האם חיובם משום מזיק, וחידשה תורה שחייבים אע"פ שלא הזיקו, או שהוא חידוש מיוחד). וע"פ יסוד זה מובן טעמם של שלושה דינים:

א) אין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין - שרק אז חל כבר העונש על הנתבע, ולכן העונש יכול לעבור אל העדים.

ב) עדים זוממים אין צריכים התראה - שהרי התראה באה על עבירה, וכאן עונשם אינו על העבירה.

ג) "כאשר זמם" מוגדר כממון ולא כקנס, ואע"פ שאינו כשיעור הנזק שהזיקו לנתבע - משום שעונשו של הנתבע היה צריך להיות ממון, ו"כאשר זמם" מקבל את הגדרת עונשו של הנתבע שעבר אל העדים.

כאשר זמם ולא כאשר עשה, כלומר, אם הנידון כבר נענש - הזוממים פטורים מעונש (מכות ה:). ובטעם לזה חקר הגר"ח האם הוא משום שכבר נעשה בו העונש, או משום שאינו "זמם לעשות", שהרי כבר עשו זאת בפועל (עדות כ-לב ד"ה אלא דבעיקר).

כשהעידו שהאדם חייב ממון, אך לא היו יכולים לחייבו לשלם, כגון שהעידו זה שלא בפני זה, שיכולים לחייב רק שבועה - לנודע ביהודה פטורים מ"כאשר זמם" כי בפועל לא יכלו לחייבו ממון, ולבית הלוי חייבים כי באו לחייבו ממון, ורק שע"י שבועה הנתבע נאמן להכחיש את העד ולפטור את עצמו (אמנם כשמעיד רק עד אחד לכו"ע פטור כי ע"י עד אחד לא נגמר הדין) (ח"ג ה-י, והביא גם את הנודע ביהודה).

משלשים בממון, כלומר העדים מתחלקים ביניהם בחיוב התשלומין (מכות ה. במשנה). והסתפק האחיעזר (ח"ג פ ד"ה גם) מה הדין כשאין לאחד מהעדים לשלם, האם העד השני מחויב לשלם את כל הסכום, שהרי לכאורה החיוב על כל אחד מהם בשלמות.

המלקות הם עונש על שהעידו שקר בבית דין, וחיוב התשלומין הוא על הממון שרצו להפסיד את הנתבע (אור שמח מעילה א-ג ד"ה התמיה).

אין עונשים מן הדין (מכות ה:). וכתב הריטב"א שגם לדעות שכן עונשים מן הדין, בכאשר זמם אין עונשים מן הדין (דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא ב-ז).

הזמה והכחשה[עריכה]

החילוק בין הזמה להכחשה הוא שהזמה היא בעדים עצמם, שאומרים "עמנו הייתם, אך על העדות עצמה איננו יודעים אם היתה או לא", והכחשה היא על העדות עצמה, שאומרים "דבר זה לא היה" (רמב"ם עדות יח-ב).

עדים שהוזמו נפסלים להעיד, אך עדים שהוכחשו כשרים להעיד (רמ"א חו"מ לח-א).

בהזמה מאמינים לעדים האחרונים יותר מלראשונים ובהכחשה הם שווים, ובטעם לזה עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם.

בעדויות רבות דנו המפרשים האם נחשבות הזמה או הכחשה:

א) כשמעידים שהזוממים לא היו כאן, אבל אינם מעידים שהיו במקום אחר - לדעת המהרי"ט היא הזמה, כי היא בגופן של עדים (כשאר הזמה) ולא בעדות (כהכחשה) (בשו"ת ח"ב אה"ע לז ד"ה אמנם בעניין השני). ולדעת מהרלב"ח היא הכחשה, כיוון שיוצא מדבריהם שהמעשה לא היה (הביאו שם בד"ה איברא).

ב) כשמעידים "היינו עמכם ולא ראיתם" - לנתיבות המשפט (לח-א) היא הכחשה ולתומים היא הזמה (הובא בנתיבות המשפט שם).

ג) כשמעידים "עמנו היה המלווה או הלווה באותו הזמן" - נחלקו הראשונים האם היא הזמה, כי עוקרים את העדות לגמרי (והכחשה היא רק כשאומרים "עמכם היינו ולא היתה העדות באותו אופן שאתם אומרים"), או שהיא הכחשה, כי הזמה היא רק על העדים עצמם (תלמידי רבנו יונה בשיטה מקובצת כתובות כ. ד"ה אין מזימים, וכתבו שהעיקר כדעה השנייה).

ד) כשמעידים "באמת הייתם שם אך לא ראיתם את העדות" - התומים כתב שהיא הזמה, דמאי שנא "הייתם במקום אחר" ומאי שנא "הייתם באותו מקום ולא ראיתם" (לח בתחילתו, תחילת פה. בדפיו, במקרה שאומרים "היינו עמכם כל היום וראינו שלא ראיתם את העדות"), אך למהר"ם שיף היא הכחשה (סנהדרין ט: ד"ה בא"ד א"נ, בסוף עמוד 68 בסוגריים עגולות, במקרה שמתווכחים האם בזמן העדות היה נהורא בריא).

ה) כשמעידים "עמנו היו גם העדים וגם הלווה (או המלווה, או הרוצח וכו'), דהיינו הזמה והכחשה כאחת" - נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם (עדות יח-ב): ללחם משנה (שם בתחילתו) ולמנחת חינוך (תקכד-א [ב]) אינה הזמה, ולמהר"י בן לב (הובא בלחם משנה שם בסופו) היא כן הזמה (והמנחת חינוך שם הוסיף שהחינוך לא גילה את דעתו בזה).

ראה גם[עריכה]

עדות שאי אתה יכול להזימה


הערות שוליים[עריכה]

  1. בפרטי דין הכחשה הארכנו לקמן בסעיף "הזמה והכחשה".
  2. ויש שתמהו האם ניתן להרוג עדים זוממים מכח גזרת הכתוב (שהמזימים אומרים אמת), הרי יתכן מאד (50 אחוז) שהמזמים הם המשקרים?
  3. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם) שיש שהסבירו באופן אחר את החידוש בדין הזמה.