מוחזק

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

מטלטלין נשארים ביד מי שהם נמצאים אצלו (הסוגיא בבבא קמא מו:).

לדוגמא, בית ועליה של שניים שנפלו וכו' וליחזי ברשות דמאן יתבן וליהווי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה (בבא מציעא קטז:). ספק מקח טעות, והמוכר מוחזק בכסף (בבא קמא מו.).

נקרא גם המוציא מחבירו עליו הראיה, חזקת ממון, אוקי ממונא בחזקת מריה, וספק ממון לקולא לנתבע (ולחתם סופר בשו"ת אה"ע פ - חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו)[1].

דינים דומים: כל מה שתחת יד אדם שלו[2] - החילוק בין מוחזק לבין חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו, הוא בפשטות שמוחזק היא הנהגה, שמספק א"א להוציא את החפץ מרשותו של המחזיק, וחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו היא בירור, שמכך שהחפץ ברשותו מוכח שהוא שלו (אך יש אומרים שחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו היא רק שם אחר למוחזק (שו"ת חתם סופר אה"ע פ ד"ה חזקה), ויש אומרים שהיא טעמו של מוחזק (שערי יושר ה-טו ד"ה ונראה לענ"ד)[3]()).

יש שעירבו בין חזקה דהשתא[4] לבין מוחזק (דבר יעקב בבא בתרא צב: ו-ד, וכן כתוב בגרנ"ט קעז ד"ה ונראה לפרש). אך לכאורה אינם דומים, שבמוחזק רק תופס את החפץ אך אין ידוע שהוא שייך לו באמת, ובחזקה דהשתא ההווה ידוע לנו באמת, ורק העבר מסופק. וכן מקורותיהם של מוחזק וחזקה דהשתא שונים. ובשו"ת חתם סופר (ח"ה חו"מ סז) כתב שחזקת ממון היא כעין כאן נמצא כאן היה וכעין חזקת הגוף. אך הדגיש שאיננה ממש כחזקת הגוף.החולק על דין זה הוא סומכוס, שסובר שבכל ספק ממון שיש דררא דממונא (תוס' בבא קמא לה:) חולקין, ואפילו כאשר יש מרא קמא (תוס' בבא בתרא ב. ד"ה לפיכך). והלכה כחכמים (קונטרס הספיקות א-א, אולם הרשב"ם בבא בתרא סג. (ד"ה תנו) פוסק כסומכוס).

בטעמו של סומכוס ביארו התוס' שהוא סובר שבכל ספק ממון נחשב ששניהם מוחזקים (בבא מציעא צז:).

ובשני מקרים סומכוס מודה שהמוציא מחבירו עליו הראיה: כשיש למחזיק גם חזקת הגוף (בבא מציעא ק. תד"ה הא), וכן בספיקא דדינא (קונטרס הספיקות א-א, תקפו כהן ו).

מקור וטעם[עריכה]

במקורו ובטעמו מצאנו חמש שיטות (השיטה הראשונה היא הידועה ביותר, שהרי היא מפורשת בגמרא):
  1. מפורש בגמרא (בבא קמא מו:) שלמסקנה סברא היא "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", כלומר שהתובע הוא זה שצריך להוכיח את טענתו (והשערי יושר ג-ג כלל את סברא זו ביסודו "תורת המשפטים)[5]("), ואינו בירור המציאות אלא רק הנהגה (פסיקת דין) (נתיבות המשפט עה-ד). והוא דאורייתא (קונטרסי שיעורים בבא מציעא א-ו).
  2. כשהספק נולד רק מטענותיהם, זו סברא דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, שכל אחד יטען נגד חבירו (כסברת הקובץ שיעורים בחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו[6]) (תורת חיים בבא קמא מו:).ג) הפסוק (שמות כד-יד) "מי בעל דברים יגש אליהם", כך כתב הירושלמי (סנהדרין ג-ח, וכן ההו"א בבבלי שם, ורש"י גיטין מח: ד"ה המוציא). מראה הפנים (על הירושלמי שם) לא מיישבו עם הבבלי, אך שיירי קרבן (על הירושלמי שם) כתב שצריך את הפסוק רק למקרה שהתובע ברי והמחזיק שמא, שאעפ"כ המוציא מחבירו עליו הראיה[7].
  3. הפסוק (דברים א-טז) "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (ספרי שם, על פי עמק הנצי"ב).
  4. השערי יושר חידש שטעמו של מוחזק הוא חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו[8], שכיוון שהחפץ נמצא ברשותו של המחזיק זו ראיה שהחפץ שייך לו. ובמקרה שאין ראיה שהחפץ שלו, כגון בעלי חיים שנכנסו מעצמם לרשותו - לא נחשב מוחזק. וזה בירור המציאות האמיתית (שערי יושר ה-טו ד"ה ונראה לענ"ד, ולפי זה ביאר למה נקרא "מוחזק" ולא "מחזיק").
מה שאין מחמירים בו מדין ספק גזל - שהרי אולי החפץ שייך לחבירו, וספיקא דאורייתא לחומרא - נאמרו בזה כמה טעמים:
  1. אורים ותומים (קיצור תקפו כהן כב) - גזירת הכתוב "גזל ודאי ולא ספק"(.)
  2. מהרי"ב (מובא בקונטרס הספיקות א-ו) - כאן ממילא יהיה ספק גזל, שהרי לכל אחד שניתן את הממון יש ספק אולי גוזל מחבירו.
  3. חכמי דורו של קונטרס הספיקות (א-ו) - המוחזק וחזקת מרא קמא עדיפות מספיקא דאורייתא, כמו שחזקה דמעיקרא עדיפה ממנו.
  4. שערי יושר (ה-א וג-ג, וכן כתב הקובץ שיעורים בבא בתרא רנח) - דיני גזל תלויים בסברא ("תורת המשפטים[9]"). לכן, כיוון שמסברא המוציא מחבירו עליו הראיה, ממילא אין בכלל דין גזל[10].
לגבי ודאותו, האם הוא הכרעה ודאית (דין ודאי) או שעדיין אנו מסופקים (דין ספק), יש בזה שלוש דעות:
  1. השיטה מקובצת כתב שהיא חוסר פסיקה, שבית דין לא פוסקים בלא ראיות, דהיינו שאנו נשארים בספק (בבא קמא מו: (ד"ה שנאמר) בשם הר"ר יונתן).
  2. הקונטרסי שיעורים (בבא מציעא א-ה) כתב שהמוחזק מבטל את הספק, ונחשב כוודאי.
  3. הקובץ הערות (עא-ב) תלה זאת במחלוקת: למאן דאמר שתקפו כהן אין מוציאין מידו, הוא ספק, אך למאן דאמר מוציאין מידו (בבא מציעא ו.)[11] היא כן פסיקה.

ונפק"מ האם הממון נהיה של המחזיק או שעדיין נשאר בספק. כגון אם קידש בו אשה - האם אלו קידושי ודאי או קידושי ספק (קונטרס הספיקות א-ח הסתפק בזה, וכן דנו בזה קובץ הערות עא-ב וקבילות יעקב בבא מציעא כב). וכן האם נחשב "לכם" ואפשר לצאת באתרוג כזה ידי חובה (קובץ שיעורים כתובות נה כתב שהוא כן "לכם")[12].

בדינים שונים[עריכה]

במצוות לא נאמר דין מוחזק. כגון האחים שחלקו, ואנו מסתפקים האם יש ברירה והם יורשים או אין ברירה והם לקוחות, פוסקים שמחזירים זה לזה ביובל, כדין לקוחות, ולא אומרים שכל אחד מוחזק בחלקו מספק שמא הם יורשים, כיוון שהוא במקום מצווה - מצוות יובל (שער המלך גירושין ג-ד בתחילתו).

פרטי הדין[עריכה]

בקרקעות נחלקו הראשונים האם מוחזק מועיל בהן: יש אומרים שאינו מועיל אלא רק במטלטלין (תוס' בבא מציעא קג. ד"ה פרדיסי ובבא בתרא לב: ד"ה אמאי, קצוה"ח פב-יג) כי הקרקע לא תפוסה בידו (משנה למלך טוען ונטען טו-ט). ויש אומרים שמועיל גם בקרקעות (רשב"ם בבא בתרא לד: ד"ה הלכתא, תוס' בבא בתרא לא: ד"ה אנן, ריטב"א כתובות כ. ד"ה אמרינן)[13]. וגם לדעות שמועיל, הוא חלש יותר ממוחזק במטלטלין כי הקרקע לא תפוסה בידו (שיעורי ר' אלחנן בבא מציעא לה-ג ד"ה וטעם) ולכן מרא קמא עדיף ממנו (שלא כבמטלטלין), וכדי להוציא מהמרא קמא צריך דווקא חזקת שלוש שנים (בבא בתרא כח. במשנה)[14].

מועיל רק כשיש דררא דממונא (תוס' בבא מציעא ק.). הקובץ שיעורים (ח"ב ט-ג) הביא זאת בפשטות, אך הרש"ש כתב שצריך דררא רק כשיש מרא קמא (שם).

צריך טענה (תוס'), אך הקובץ שיעורים מסתפק אולי למסקנה מועיל גם בלעדיה (כתובות רעג).

חפץ שנמצא בחצר שאינה קונה (כגון שאינה משתמרת, או שמהלכת) דנו האחרונים האם יש עליו דין מוחזק - הקצוה"ח (רב) כתב שיש, והקובץ שיעורים מפקפק בזה (בבא בתרא שג).

בסופו לחזור, כגון שואל שסופו להחזיר את החפץ למשאיל, נחלקו התוס' האם המוחזק מועיל (בבא מציעא קג. ד"ה פרדיסי) או שחולקין (בבא בתרא סא: ד"ה ארעתא).

בהלוואה - בספק פירעון הלווה מוחזק, אך בספק מחילה המלווה מוחזק (קונטרס הספיקות ז-ב).

בחפץ שבוודאי אינו שלו המוחזק לא מועיל. כגון מעשר ראשון בספק ביכורים, שממה נפשך אינו שייך לישראל: אם הם ביכורים שייכים לכהן, ואם לא - ללוי (תוס' בבא בתרא פא: ד"ה אלא).

כשנטל בלא ידיעת הבעלים אינו מוחזק (רי"ף ורא"ש שבועות מו, רמב"ם גזילה ד-יב, שו"ע חו"מ צ-יד. אך האבן האזל (טוען ונטען ט-ו ד"ה אלא) כתב בדעת התוס' שהוא כן מוחזק).

בשניים שאוחזין בטלית, מסתפק הקובץ שיעורים (ח"ב ט-ו) האם נחשב שכל אחד מהם מוחזק בכולה או שכל אחד מוחזק רק בחציה.

יורש שספק האם ירש נחשב למוחזק (תקפו כהן עב).

תרתי לריעותא - כתב הנתיבות המשפט (לד) שחזקת ממון אינה כשאר חזקות, אלא מועילה רק משום שהוא מוחזק בנכסים, ולכן לא מצרפים אותה לדין "תרתי לריעותא". אמנם הגר"ש שקאפ (כתובות ט ד"ה אמנם בנה"מ) חלק עליו וכתב שכן מצרפים גם מוחזק לתרתי לריעותא.

בנזקי שכנים כאשר יש ספיקא דדינא, נחלקו הראשונים והאחרונים מי נחשב מוחזק - המזיק (למשל בהיזק ראיה - זה שרוצה לפתוח את החלון) או הניזק (בעל החצר) (דברי גאונים לה-טו,טז).

חוזק[עריכה]

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[15].

עד אחד לא מוציא ממון (כתובות פז:).

ובתוספת ברי ושמא מוציא ממון, שמתוך שאינו יכול לישבע (שהרי מסופק) משלם (טור חו"מ עה-יא, קצוה"ח עה-ט).

ברי ושמא לא מוציא ממון (קונטרס הספיקות ח-ו, להלכה, אמנם זו מחלוקת אמוראים האם "ברי עדיף", כתובות יב).טענינן לא מוציא ממון (ריטב"א בבא בתרא כג.), שכשם שאנו טוענים ליתומים כדי שאחרים לא יוציאו מהם ממון מספק, כך גם הם אינם יכולים להוציא מאחרים ממון מספק (שו"ת הר"י מיגאש קכא, הובא בלשונו בקובץ שיעורים בבא בתרא קלט).

מיגו להוציא לא אמרינן (תוס' בבא מציעא ב. ד"ה וזה, אך יש ראשונים שחולקים על זה (רמב"ן בבא בתרא לב: ובבא מציעא ב., ריטב"א כתובות טז: ובבא מציעא ב., חידושי הר"ן בבא מציעא ב., רשב"א בבא מציעא ב. וריב"ש - הובאו בשו"ע חו"מ פב-יג ובש"ך פג-ז). ובטעם שלא מוציא האריכו האחרונים)[16](.אך בתוספת ברי ושמא או חזקה או שטר לכו"ע מוציא כללי מיגו לנתיבות המשפט א (נמצא בשו"ע חו"מ אחרי סימן פב)).

הפה שאסר מוציא ממון ממוחזק (תוס' בבא מציעא ב. ד"ה וזה, נתיבות המשפט קמט-ט), משום שכל בני האדם (ולא רק רובם) עולה על דעתם לשתוק (פלפולא חריפתא), ולכן עדיף מרוב שאין הולכים אחריו בממון. ומעין זה כתב בשו"ת שואל ומשיב (ח"ד ח) שהפה שאסר הוא אומדנא גדולה, וכדברים שבליבו ובלב כל אדם, שמוציאים ממון[17].

שבועה להוציא ממון - בשבועות התורה ושבועות היסת רק נשבע ונפטר, אך לא מוציא ממון, אך בחלק משבועות המשנה נשבע ונוטל[18] (מוציאות) (שבועות מד:, ערוך השולחן חו"מ פז-א).

ברובא דאיתא קמן נחלקו המפרשים לשלוש דעות:
  1. גם עליו נאמר הכלל "אין הולכין בממון אחר הרוב", ולא יוציא מהמוחזק, וכן ההלכה (דעת תוס' מרדכי רשב"א רא"ה ומגיד משנה).
  2. רובא דאיתא קמן כן מוציא ממון (גליון התוס' רשב"ם וריצב"א, הובאו בקונטרס הספיקות ו-ד), וביאר הקובץ ביאורים (שב שמעתתא ה) את דעה זו על פי השיטה שרובא דאיתא קמן הוא גזירת הכתוב[19], ולכן שייך גם בממונות, ורק רובא דליתא קמן הוא סברא[20], ובממונות סברא זו לא מספיקה (סברא זו הפוכה מסברת השערי יושר (ג-ג וה-א) שכל הטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום שאינו מסברא)[21](.ג) בחידושי ר' מאיר שמחה סנהדרין סט. ד"ה שם מסתפינא) חידש להיפך, שרובא דאיתא קמן לא מוציא ממון לכו"ע (אפילו לרב), וטעמו שלשיטתו רובא דאיתא קמן הוא מדין ביטול ברוב, ואין ביטול לממונות[22].
רובא דליתא קמן בפשטות אין הולכים אחריו בממון, ואפילו כשיש גם מרא קמא. ובכל סברותיו ופרטיו הארכנו בערך אין הולכין בממון אחר הרוב.חזקת אומדנא נגד מוחזק - נחלקו בזה במחלוקת גדולה:
  1. הרבה פוסקים כתבו שסתם אומדנא מועילה רק להחזיק אך לא להוציא ממון (ב"י חו"מ טו מביא הרבה פוסקים), וכן פסק הרמב"ם (אישות טז-כו ומגיד משנה שם, הביאם שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א פרק א קיד) שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מוציאה ממון. ורק אומדנא גדולה, דהיינו דברים שבליבו ובלב כל אדם, כן מוציאה ממון (שו"ת שואל ומשיב ח"ד ח).
  2. אמנם הרבה מפרשים כתבו בסתם שכל אומדנא מוציאה ממון, ולא חילקו (תורת חסד א-א, שערי יושר ג-ג סוף ד"ה ובתוס' פ"ק וד"ה והנה, שב שמעתתא ד-ו. קונטרס החזקות סוף סימן א (ד"ה ונראה) בשם המהרי"ק, אך הסתפק בדעת המהרי"ק אולי חזקה דמכח רובא לא מוציאה ממון, אלא רק חזקה מכח רובא ומכח סברא). ויש שהוסיפו טעמים מיוחדים לזה: [א] שהאומדנא היא כעדים (שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז), [ב] שהיא כאנן סהדי (מהרי"ט ח"ב אה"ע כז), [ג] וכן שהמוחזק לא יועיל, כי האומדנא מגלה שהוא מחזיקו שלא כדין (שו"ת מהרי"ק עב).

ובסוגיית חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו - דהיינו שהלווה טוען שפרע קודם זמן החיוב, ואינו נאמן - דנו כיצד חזקה זו מוציאה ממון מהלווה, והארכנו בזה בערך חזקת אומדנא בסעיף "חוזק" ד"ה מוחזק.

לא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה, מוחזק עדיף מהאומדנא הזו (רשב"ם ותוס' בבא בתרא לג:).

קרוב, כתב הרמב"ן (בבא בתרא כג:, ושיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סח דן בדבריו והקשה עליו) שלא יוציא ממנו, בק"ו מדין רוב: שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב, ורוב עדיף מקרוב, וא"כ כ"ש שקרוב לא יוציא ממון.

סימנים, נחלקו האחרונים האם מוציאים ממוחזק: הש"ך (חו"מ רצז-א) כתב שסימן מובהק מוציא ממון, והקצוה"ח (רנט-ב ד"ה אמנם בעיקר) כתב ששום סימן - אפילו מובהק - לא מוציא[23].

חזקת הגוף, לרוב האחרונים (פני יהושע כתובות עה:, אורים ותומים קכ, קכג, קכד, חלקת יואב ח"א יו"ד פתיחה ב ד"ה והנה, שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז) מוציאה, אך לשב שמעתתא (א-טו, וכן פני יהושע כתובות כב: על תד"ה הבא (ד"ה אמנם לאחר העיון) ושערי יושר ב-יג (תחילת ד"ה והנה) בדעת רש"י ותוס') לא. והמהרי"ק (עב) הוסיף טעם שחזקת הגוף לא עדיפה ממוחזק, שכל הסברא ללכת אחר חזקת הגוף היא לומר שהמצב לא השתנה מכמו שהיה, אך נגד מוחזק יש גם סברא לומר שהממון לא ישתנה מהבעלים שמחזיק בו[24]. ולכן החזקה לא מוציאה ממנו.

ובתוספת ברי ושמא לראשונים מוציאים (רשב"א ור"ן), לשב שמעתתא לא (ב-ו, ומביא את הראשונים הנ"ל).

כאן נמצא בצירוף חזקת הגוף מוציא ממון (שערי יושר ב-יג תחילת ד"ה והנה, בדעת רש"י ותוס').

חזקת הדין לא מוציאה ממון (שב שמעתתא שם).

שתי חזקות דמעיקרא יחד מוציאות (קובץ שיעורים בבא בתרא תקנח).

רוב וחזקה דמעיקרא יחד מוציאים (מורו של השיטה ישנה), ויש חולקים גם בזה (שיטה מקובצת עצמו כתובות י:).

חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא יחד מוציאות ממון ממוחזק (קובץ שיעורים בבא בתרא תקנז). אך חזקה דהשתא לבד לא מוציאה ממון ממוחזק (רבנו יונה בבא בתרא קנג: וקובץ שיעורים שם).

כאן נמצא כאן היה, הנימוקי יוסף (יבמות קטו: ד"ה אביי) כתב שלא מועיל בממונות אלא רק באיסורין. ונחלקו האחרונים בפירוש כוונתו:
  1. הנודע ביהודה (מהדורא קמא אה"ע לו ד"ה והנה בממון) פירשו שכאן נמצא לא מועיל להוציא ממון, אך להחזיק מועיל.
  2. השב שמעתתא (ז-יז) פירש שלא מועיל אפילו להחזיק, אלא מועיל רק לענייני תרומה וקודשים.

תפיסה להוציא ממוחזק, בטענת ברי או בטענת שמא - הארכנו בזה בערך תפיסה בסעיף "חוזק" ד"ה מוחזק.

ספק ספיקא, לרוב הדעות לא מוציא ממון (ורק דעת התוס' והמהרי"ב שמוציא (קונטרס הספיקות ו-ז, שב שמעתתא א-כ, תקפו כהן קכא הגהה טו, טז. דן בזה גם קהילות יעקב כתובות ח). והפני יהושע הקשה איך יוציא והרי טעמו של ספק ספיקא הוא מדין רוב)[25] (ואין הולכין בממון אחר הרוב, ולכן סובר שמוציא רק עם ברי ושמא (כתובות ט:). אך יש דעה)[26] (שהוא רובא דאיתא קמן, וברובא דאיתא קמן יש מאן דאמר שמוציא)[27].

מרא קמא במטלטלין חלש ממוחזק (בבא מציעא ק. וליחזי ברשות דמאן, ואפילו למאן דאמר שמרא קמא הוא עצמו מוחזק)[28](, משום שמוחזק הוא בהווה ומרא קמא בעבר (שיעורי ר' אלחנן בבא מציעא לה-ב ד"ה והא). ויש דעה יחידה שאין כלל דין מרא קמא במטלטלין)[29](. אך בקרקעות, גם לדעות שיש בהם מוחזק[30] - הוא חלש יותר ממוחזק במטלטלין כי הקרקע לא תפוסה בידו שיעורי ר' אלחנן בבא מציעא לה-ג ד"ה וטעם) ולכן פשוט שמרא קמא עדיף ממנו, וכדי להוציא מהמרא קמא צריך דווקא חזקת שלוש שנים (בבא בתרא כח. במשנה).

רוב עם חזקת מרא קמא יחד מוציאים ממוחזק (קונטרס הספיקות ו-ח).

בידו מועיל גם להוציא ממון (קובץ שיעורים בבא בתרא קיט בלשון "אפשר").

חזקת כשרות מוציאה ממון, כי היא עדיפה משאר החזקות[31]. והטעם לכך שהיא עדיפה מהם הוא שהיא חזקת אומדנא[32] (לב המשפט ח"ב כד עמוד קפט, ותולה במחלוקת אמוראים).

כללים[עריכה]

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בתרי ותרי, כלומר שיש שתי כיתות עדים שסותרות זו את זו, מועיל משום שהוא הנהגה (פסיקת דין בלבד)[33], ואפילו רבנן לא החמירו בו כמו שהחמירו בחזקה דמעיקרא להחשיבו כספק (שו"ת רעק"א מהדורא קמא סוף קלו).

בקבוע, דהיינו שהספק לא פרש מהתערובת אלא נמצא במקומה, הקובץ ביאורים (שב שמעתתא ה) הוכיח שמוחזק מועיל גם בזה.

בספיקא דדינא - כשאינו ספק במציאות אלא ספק בדין, כגון במחלוקת הפוסקים, כיוון שאין הולכין בממון אחר הרוב, המוחזק יכול לטעון "קים לי", כלומר אני סומך על הדעות שפוסקות כמותי, ואפילו כשהן רק מיעוט הדעות. אך אי אפשר לומר "קים לי" כפוסק שכל החכמים חולקים עליו (תקפו כהן עב, קכג), וכן לא כפוסק שהמחבר והרמ"א לא הזכירוהו (אורים ותומים קכג, קונטרס הספיקות ו-ו).

כשיש ספק האם ההכרעה עצמה קיימת (כלומר שיש ספק האם הוא בכלל מוחזק), מוחזק לא מועיל (קצוה"ח פח-ט).

אנשים[עריכה]

בגוי נחלקו האם יש מוחזק (שהגוי מוחזק) ולא יוכלו להוציא ממנו ממון מספק, ויש בזה שלוש דעות (שדי חמד ח"ב ג-נה אות טז עמוד 9):
  1. יש בו מוחזק.
  2. אין בו מוחזק.
  3. תלוי במחלוקת: אם גזל גוי אסור - יש בו מוחזק, ואם גזל גוי מותר - אין בו.

ראה גם[עריכה]

חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו[34]

  • [[חזקת מרא קמא (ההוכחה אינה מכך שהנכס נמצא ברשותו, כמו במוחזק, אלא מכך שבעבר הנכס היה שייך לו)]]

תפיסה (החפץ לא היה ברשותו מלכתחילה אלא הוא תפס אותו)


הערות שוליים[עריכה]

  1. אך יש חולקים עליו, ע"ע חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו#מקור_וטעם ד"ה ובמקורה.
  2. ע"ע חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו.
  3. עיין לקמן בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במקורו ובטעמו, ובערך חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו#מקור_וטעם ד"ה בטעמה.
  4. ע"ע חזקה דהשתא.
  5. בביאור היסוד "תורת המשפטים" הארכנו בערך בעלות#מקור_וטעם ד"ה במקורה.
  6. הובאה עם החולקים עליה בערך חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו#מקור_וטעם ד"ה בטעמה.
  7. אך יש דעות שברי ושמא נלמד מסברא, ע"ע ברי ושמא#מקור_וטעם ד"ה מקור.
  8. אך בפשטות חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו היא הכרעה נפרדת, ע"ע.
  9. בביאור היסוד "תורת המשפטים" הארכנו בערך בעלות#מקור_וטעם ד"ה במקורה.
  10. דנו בטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב, והבאנו בזה כמה שיטות בערך אין הולכין בממון אחר הרוב#מקור_וטעם ד"ה בטעם. השיטות השונות שם קשורות בתירוצים השונים כאן מדוע אין מחמירים בספק גזל.
  11. את המחלוקת הבאנו בערך תפיסה#חוזק ד"ה מוחזק.
  12. עוד בעניין גדרי הפסיקה ע"ע קם דינא#פרטי_הדין ד"ה כאשר הספק לא הוכרע בבית דין אות ג.
  13. בערך חזקת מרא קמא#פרטי_הדין (ד"ה בראיה) הבאנו שהאבן האזל תלה בשאלה זו את המחלוקת האם מרא קמא צריך להביא ראיה שישב יום אחד או שהקרקע היתה שלו.
  14. יש שלוש חזקות ממוניות במטלטלין, ודנו האם הן מועילות גם בקרקעות: [א] חזקת מרא קמא - לכו"ע גם בקרקעות, [ב] מוחזק - נחלקו האם מועיל בקרקעות אך לכו"ע הוא חלש יותר מבמטלטלין, [ג] חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו - לכו"ע אינה בקרקעות (ע"ע חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו#פרטי_הדין ד"ה בקרקעות).
  15. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.
  16. הובאו שם בסעיף "חוזק" ד"ה מוחזק.
  17. אמנם יש חולקים וסוברים שאומדנא לא מוציאה ממון, כדלקמן ד"ה חזקת אומדנא.
  18. פירטנו את סוגי השבועות בערך שבועה (בממונות)#מקור_וטעם ד"ה במקורו.
  19. אך יש חולקין בזה, ע"ע רובא דאיתא קמן#מקור_וטעם ד"ה טעמו.
  20. גם בזה יש חולקין, ע"ע רובא דליתא קמן#מקור_וטעם ד"ה טעמו.
  21. הובא עם החולקים עליו בערך אין הולכין בממון אחר הרוב#מקור_וטעם ד"ה בטעם.
  22. הובא בערך רובא דאיתא קמן#מקור_וטעם ד"ה בטעמו.
  23. בחילוק בין סימן מובהק לסימן אמצעי דנו בערך סימנים#מקור_וטעם ד"ה סוגי הסימנים.
  24. לביאור הסברא של מוחזק עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במקורו ובטעמו.
  25. אמנם יש חולקים על זה, ע"ע ספק ספיקא#מקור_וטעם ד"ה טעמו.
  26. הבאנו שם בסעיף "מקור וטעם" ד"ה טעמו.
  27. כדלעיל ד"ה רובא דאיתא קמן.
  28. הבאנו את המחלוקת בזה בערך מרא קמא#מקור_וטעם ד"ה בטעמה.
  29. הובאה עם החולקים עליה בערך מרא קמא#פרטי_הדין ד"ה מטלטלין.
  30. נחלקו בזה הראשונים, הובאו לעיל בסעיף "פרטי הדין" ד"ה בקרקעות.
  31. אך ע"ע חזקת כשרות#חוזק ד"ה חזקת הגוף.
  32. ע"ע חזקת כשרות#מקור_וטעם (ד"ה בטעמה) שנחלקו בזה.
  33. לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) הבאנו שיש מי שחולק.
  34. עיין לעיל (ד"ה דינים דומים) בחילוק ביניהם.