הרב אריה בינה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב אריה לייב בינה היה מייסד וראש ישיבת נתיב מאיר בירושלים.

תולדות חייו[עריכה]

נולד בשנת תרע"ג בסלונים, בה כיהן אביו כראש ישיבה קטנה, תחת השם אריה לייב בינוסובסקי. בצעירותו למד אצל אביו, ובסביבות גיל בר מצווה עבר ללמוד בישיבת מיר.

במשך עשר שנים למד במיר, כאשר בלילות היה לומד עם החברותא המבוגר חיים סטוצ'ינר - לימים הרב חיים שמואלביץ, מראשיה הנודעים של ישיבת מיר בירושלים. עוד לפני בר המצווה שלו, הוא נבחן אצל ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל על סדרי זרעים ונזיקין, שידע אותם בעל פה.

בעקבות צו גיוס לצבא הפולני, החליט לעלות לארץ ישראל, ובהזדמנות זו החליטו הוריו לחתן אותו עם קרובת משפחה רחוקה. לפני שיצא לדרך הוסמך לרבנות, ואף קיבל מראש הישיבה הרב פינקל איגרת המלצה, בו נכתב בין השאר: "ובשקידת לימודו ובכשרונותיו הנעלים עתיד הוא לעלות למעלה למעלה ברום מעלות התורה והיראה, להיות מגדולי ישראל לשם ולתפארת בעזרת ה' יתברך".

בשנת תרצ"ד הגיע ארצה, ואשתו הצטרפה אליו בהמשך. כשהגיע לארץ החל לעבוד כפועל בניין בתל אביב, ובמקביל העביר גם שיעורים במושב זקנים בעיר. הוא הרבה להגיע לבית בפועל המזרחי, שם שמע על המשק שניתן לקבל בהתיישבות החדשה בעמק חפר שנקראה כפר הרא"ה (על שם הרב קוק), והוא עבר לשם והקים משק חקלאי. בעקבות ידיעותיו בתורה, הוא שימש כתובת הלכתית לבני הכפר עד שנבחר הרב שאול ישראלי לרב הכפר. במקביל לעבודתו החקלאית התנדב הרב בינה לשמש כגפיר, נוטר במשטרת היישובים העבריים, מטעם 'ההגנה' ובאישור השלטון הבריטי. במסגרת זו, היה שותף פעיל בהבאת המעפילים באניות לחופי הארץ. כשפרצה מלחמת העולם השניה, התגייס לבריגדה היהודית שלחמה במסגרת הצבא הבריטי נגד הגרמנים. יחד עם חיילים נוספים נפל בשבי הגרמני ביוון בקיץ תש"א, שם שהה כארבע שנים, עד תום המלחמה. בשבי, שיחד את אחד השומרים בחפיסת שוקולד שקיבל בחבילה מבני משפחתו, על מנת שיביא לו ספר קודש כלשהו. השומר מצא תלמוד בבלי מסכת יבמות, ואותה למד הרב בינה בכל זמן שהותו בשבי, עד שרכש בה בקיאות מופלאה ונדירה.

כשחזר מהשבי למשק, החל לפי בקשת הרב משה צבי נריה לשמש כר"מ בישיבה החדשה שפתח בכפר הרא"ה.

בהמלצת רופאים, עבר לירושלים בשל מחלת האסטמה. לאור קריאת הרב משה גולדברג, יצא להקים ישיבה חדשה, כשעימו מספר תלמידים מכפר הרואה. המוסד הוקם במבנה נטוש של בית החולים לעיניים בשכונת אבו תור, שהועבר לידי תנועת המזרחי. באבו תור, שהיתה צמודה לגבול הירדני, הוא היה מסתובב עם אקדח כדי לאבטח את התלמידים. לאחר תקופה קצרה, בעקבות לחץ ההורים שחששו מהקירבה לגבול, הועברה הישיבה לשכונת בית וגן.

הרב בינה הכניס בישיבה שהקים לימודי חול, דבר שהיה אז לא כל כך מקובל, ודאי לא בקרב יוצאי ישיבות ליטא. בתור תלמיד מובהק של הרב ירוחם ליבוביץ, המשגיח במיר, העביר הרב בינה שיחות מוסר, משיחותיו של ר' ירוחם, ונהג בהנהגות האופייניות לתנועת המוסר בצורה מבוהקת. שיחות המוסר שלו, שבהן הוכיח את התלמידים על נושאים הטעונים תוכחה, כונו בפי התלמידים 'שפכטלים'. ממשיכו בראשות הישיבה, הרב מאיר טויבר, אומר כי הרב בינה ראה בישיבתו ישיבת מוסר, "גם מבחינת הדרך הרוחנית, היתה תביעה רוחנית גדולה. הוא רצה שהישיבה תהיה המשך לישיבת מיר, ישיבה שמגדלים בה גדולי תורה. כמו שבמיר היתה טוטליות מבחינה לימודית ומוסרית".


במקביל, עסק הרב בינה מעט בעבודות תחזוקה בישיבה.


הרב בינה יזם את הקמתן של ישיבות רבות, ובהן: ישיבת הכותל, ישיבת הגולן, ישיבת ברכת משה במעלה אדומים וישיבת מעלות. הוא אפילו הקים ישיבה שנקראה בשם 'ישיבת גושן', על שם חבל הארץ שבו גרו בני ישראל במצרים. היא שכנה מצידה השני של תעלת סואץ בתקופה שהיתה בידי ישראל, וחיילים רבים ניצלו את זמנם הפנוי ולמדו בה.

נפטר ממחלה בכ"ה בחשוון תשנ"ה, ונקבר בהר המנוחות.

מתלמידיו[עריכה]

(לפי א'-ב')

שיטתו ודמותו החינוכית[עריכה]

יש לשכתב ערך זה
הסיבה לכך: לא ערוך. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

"במיר למדו במשך זמן אחד את כל מסכת בבא מציעא בעיון", אמר, תוך שהוא יוצא נגד מנהג ישיבות מסוימות ללמוד רק עשרה דפים בזמן, "ועוד הספיקו לחזור עליה כמה פעמים, עד שהיתה כמי שמונחת בראשינו". גם מתלמידיו בנתיב מאיר הוא דרש יותר. בעוד שבמקומות אחרים למדו לבגרות בגמרא שלושים דף שמחולקים לשני מבחנים נפרדים, בנתיב מאיר למדו חמישים דפים עם רש"י ותוספות למבחן אחד. אף על פי כן, רמת ההישגים לא נפגעה.


הרב בינה ניחן, לצד כשרונו השכלי ויכולת ההתמדה הגדולה, גם בכוח פיזי רב. הרב אליהו גרוסברג, מראשוני הר"מים בנתיב מאיר, מספר כי בצעירותו עלה הרב בינה על הבימה בישיבת מיר וקרע שלשלת ברזל, תוך שהוא אומר כי גבורה היא כוח נפשי ולא פיזי. ד"ר אביעד הכהן, תלמידו של ר' אריה וכיום דקאן מכללת 'שערי משפט', שוקד בימים אלה על השלמת כתיבת הביוגרפיה של הרב בינה, שאמורה לראות אור בשנה הקרובה. בספרו הוא מספר על אביו, הרב (וחבר הכנסת) מנחם הכהן, ששאל פעם את הרב בינה האם נכון הדבר שהיה מכופף מסמרים בפיו בצעירותו. "החוכמה היא לא לדעת כיצד לכופף מסמרים", ענה לו הרב בינה, "אלא לדעת כיצד ליישר אותם", תוך שהוא רומז בדבריו על דרכו החינוכית.

הרב בן פורת מספר כי חותנו הצליח להאהיב את הגמרא על התלמידים בגלל החיות שבה לימד אותם. גדלותו של הרב בינה בידיעת התורה וכישרון פדגוגי טבעי שניחן בו כמתנת שמיים (כי הוא מעולם לא למד פדגוגיה באקדמיה) עמדו לו להצליח במלאכת ההוראה. במקביל להוראה, המשיך בעבודתו כחקלאי.


ד"ר אביעד הכהן אומר כי יחסו של הרב בינה לשאלת לימודי החול היה מורכב, "כמו גם לשאלות אחרות. כחניך מובהק של ישיבת מיר, היה נטול השכלה פורמלית וראה את עיקר עולמו בלימוד תורה. עם זאת ידע להעריך היטב את הברכה שבלימודי השכלה כללית. לכן, כאשר הקים את נתיב מאיר דאג להביא אליה את המצוינים שבמורים, שרבים מהם, דוגמת פרופ' עמוס אלטשולר, פרופ' יום טוב עסיס ורבים אחרים, היו לימים מגדולי החוקרים בתחומם.

הרב מאיר טויבר, תלמידו של הרב בינה שעומד כיום בראש ישיבת 'נתיב מאיר', רואה בשילוב לימודי החול בישיבה ביטוי לשאיפתו של הרב בינה לחנך לגדלות. הוא מספר את שסיפר לו מנהל התיכון הראשון של הישיבה, שלמה מרזל ז"ל, שפעם היה דיון האם לפתוח מגמה פיזיקלית, מגמה מכובדת אך כזו שתובעת משאבים רבים. "הרב בינה אמר שמכיוון שבחרנו ללכת בדרך שבונה את האדם בשילוב לימודי חול, הרי שיש להציע את ה'טופ'".

כשבאו אליו מחבר הפעילים כדי לבקש שישלחו תלמידים לאחת הפעולות נגד המסיון, הוא ביקש לברר האם פנו גם לישיבת חברון. כשקיבל תשובה חיובית, הוא בירר האם פנו לישיבה הקטנה שם או לגדולה. כשנענה שרק לקטנה, הוא לא הסכים לשמוע אותם יותר. הרב רא"ם הכהן זוכר שפעם אחת תלמידים יצאו להתנדב במשמר האזרחי. "הרב בינה צעק על זה כאילו רצחנו מישהו".

יחד עם זאת, כשמצא לנכון הוא ידע לשלוח את תלמידיו לסייע בפעילות פוליטית. הרב חיים סבתו, מראשי ישיבת מעלה אדומים, מספר כי כשהיה כבר ר"מ, התקשר אליו הרב בינה וביקש שיסייע באסיפת בחירות. "השבתי לו שאני מבקש לשקוע בתורה ואיני רוצה להיכנס לעניינים פוליטיים. הוא לחץ מאוד מאוד ואני המשכתי להתנגד, ואז אמר לבסוף: 'הבטחתי שאלחץ, לא הבטחתי שתסכים. האמת שאני שמח מאוד על תשובתך, זה מה שציפיתי ממך".

ואם הזכרנו עניינים פוליטיים הרי שהרב בינה היה חבר ב'הגנה', ואף סייע בהבאת מעפילים (ובגלל כוחו הרב היה מסוגל לסחוב שני מעפילים, אחד בכל יד, ושחה איתם אל החוף). למרות זאת, כששב מהשבי והוצב לשמור על מחסני תחמושת ברחובות, הגיעו למקום אנשי אצ"ל ורוקנו את המחסנים, כשהוא "אינו רואה ואינו שומע" דבר. גם לאחר שהבריטים עצרו אותו במחנה המעצר בלטרון הוא סירב להודות ושוחרר כעבור חודש ימים.

התמונה היחידה שהיתה תלויה בחדרו של הרב בינה היתה של הדמות שהשפיעה עליו יותר מכל, ר' ירוחם ליבוביץ', המשגיח הנודע של ישיבת מיר. סיפורים רבים מסופרים סביב דמותו של הרב בינה כאיש מוסר. חלק מהיותו איש מוסר קשורה גם לכך שהיה "מאוד מאוזן, הוא לא היה קיצוני לאף כיוון", כפי שמעיד הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור'. כאיש מוסר אמיתי הוא היה מקפיד מאוד על הפרטים הקטנים. הרב רא"ם הכהן מספר כי פעם אחת למד בבית המדרש בערב ראש השנה בסביבות השעה שתיים בצהריים, כשהרב בינה נכנס והחל אוסף ניירות בבית המדרש. בהמשך הוא לקח את כסאו המיוחד והעביר אותו לעזרת הנשים, כדי שישמש במשך החג את הרבנית.

בספר 'ממיר נתיב מאיר' מסופר כי פעם אחת שפך תלמיד זבל על אחד הר"מים, ותלמיד אחר שפך זבל על עובדת הניקיון. הרב בינה החליט לסלק דווקא את זה ששפך זבל על עובדת הניקיון. כשניגש אותו ר"מ אליו ושאלו: "מה עם כבוד התורה?", ענה לו הרב בינה: "אתה היית תלמיד חכם ותישאר כזה, אבל עובדת הניקיון מרגישה מושפלת גם כך בגלל העבודה שהיא עובדת בה, ואנחנו לא יכולים לשתוק על השפלה נוספת". פעם אחת, מספר הרב רא"ם הכהן, הוא שם לב לפני התקיעות שהרדיאטור בעזרת הנשים פתוח על חימום, וניגש לסגור אותו. "מי חושב על דברים כאלה לפני התקיעות?" מתפעל הרב רא"ם הכהן.

כאיש אמת, הרב בינה לא נהג איפה ואיפה בין תלמידיו. אחד התלמידים מספר כי למרות שאביו היה חברו הטוב של הרב בינה עוד מימי מיר, הרי שכשהוא נחשד בהיותו תלמיד בהעתקה, הרב בינה לא היסס מלשלוח אותו הביתה בדרישה שיחזור עם אביו. כשתלמיד אחר, בן של אישיות ציבורית בכירה, יצא לפעילות בבני עקיבא בלי רשות, הוא גם כן נשלח לביתו. גם במקרה שההעפה של הבן היתה עלולה לעלות בתקציבים שהאב הבכיר יקצץ מתקציבה של הישיבה, לא שינה הדבר את תגובתו של הרב בינה.

יחסו לתלמידיו היה משולב, אהבה גדולה מחד ותקיפות מאידך. הרב רא"ם מספר כמעט בנשימה אחת על חביבותו ועל אהבת הנפש ההדדית בינו לבין תלמידיו מחד, ועל כך שרעדו ממנו בישיבה מאידך. הרב סטפנסקי מספר כי כבר כששמעו בישיבה שהרב בינה יצא מביתו, במרחק כמה מאות מטרים מהישיבה, מיד השתנתה האווירה. הרב מרדכי שטרנברג, שלמד בכיתתו של הרב בינה (שהיה גם ר"מ, מלבד היותו ראש ישיבה), מספר כי למרות שהוא לא היה אדם של קרבה אישית, הרי שהוא גם לא יצר דיסטנס, ולמרות שהיה תקיף הוא היה מאוד נוח ופשוט. הרב חיים סבתו סבור כי המשמעת שהנהיג בישיבה מקורה בעולם המוסר שאליו היה קשור, "ויחד עם זה אהב את התלמידים והיתה בו שובבות נעורים".

גם הרב טויבר מספר כי היה בו צד שעורר יראת כבוד מצד התלמידים, כזה שאין איתו 'שחנשים', "ובאמת היו אנשים שלא התחברו לתביעה הגדולה שלו ולא הצליחו להתארגן סביב המשימה הזו".

למרות מעמדו, היתה לו שפה משותפת עם התלמידים. הרב גרוסברג מספר על מקרה שבו הגיע באחד הערבים לישיבה והתלמידים לא נכחו, כי הלכו לקומזיץ בהר הרצל. הרב גרוסברג החליט ללכת למקום ולנזוף בהם. כשהגיע למקום והחל להוכיח אותם התלמידים החלו לצחוק, מהסיבה הפשוטה: ראש הישיבה ישב איתם שם בקומזיץ.

גם עם הר"מים היחסים היו טובים. הרב גרוסברג מספר כי הרב בינה לא נהג כשליט, ונתן בדרך כלל יד חופשית לר"מים. "הוא לא אמר: 'קבלו דעתי', אבל בגלל אישיותו קיבלו את דעתו, גם הר"מים וגם התלמידים".

הרב גרוסברג מספר שהמורכבות של הרב בינה עשתה טוב לתלמידים. הוא לא לחץ עליהם ללכת בהמשך לישיבה מסוימת, או ללכת בכלל לישיבה. למרות שהזדהה עם הקו הציוני (ביום העצמאות עמד במסדר יום העצמאות עם כיפתו הליטאית והצדיע לדגל ישראל), לא מנע ממי שרצה ללכת לישיבות חרדיות לעשות כן. הרב שטרנברג, שלפני שעבר למרכז הרב למד בישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים, מספר כי הרב בינה לא דחף אותו בבחירתו בישיבה חרדית וגם לא מנע ממנו לעשות זאת: "הוא אף פעם לא עבד נגד הבחורים, ונתן מקום לכל דבר, כשחלק הלכו לבני עקיבא וחלק לעזרא".

למרות שהרב בינה היה עצמאי במחשבתו, הוא חינך את תלמידיו לכבד תלמידי חכמים מכל הזרמים. הרב סבתו מספר כי למרות עצמאותו המחשבתית, הוא היה מדבר בהערצה על גדולי הדור.

לתלמידיו היה מרבה לספר סיפורים על גדולי ישראל, בעיקר כאלה שהכיר אישית. המטרה שלו היתה ליצור רצף של מסורת. "כמו שהרב צבי יהודה הרבה להדגיש", אומר הרב רא"ם הכהן, "שמרכז הרב היא המשך של וולוז'ין, מכיוון שבאותה תקופה זלזלו ב'מרכז', כך גם הרב בינה. שניהם עיצבו את מסורת התורה של 'משה קיבל תורה מסיני'". גם הרב סבתו מספר כי "הרב בינה הצליח לטעת בנו את התחושה שאנחנו המשך ישיר למסורת הישיבות הגדולות בליטא. אני זוכר שבשנה הראשונה של ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים למדנו בעיון בחודש אלול את מסכת ראש השנה (שאיננה נמנית על סבב המסכתות הנלמדות כיום בישיבות בדרך כלל – י"י). למרות האמון הרב שנתן בי, הוא נזף בנו ואמר: 'בישיבות ליטא לימדו בעיון רק שש מסכתות והם ידעו היטב מה שהם עושים'".

הרב חיים סבתו מספר כי כנער צעיר בישיבת הכותל, הניח הרב בינה את ידו על כתפו ואמר: "מחר אתה הולך להקים ישיבה". הרב בינה יצא יחד עם תלמידו הצעיר למדבר בחום הלוהט של חודש תמוז, "רץ כמו נער והצביע על נקודה אחת ואמר: כאן יהיה בית מדרש. על נקודה אחרת אמר: כאן יהיה חדר האוכל עם מאות תלמידים".

אולם מפעל חייו העיקרי של הרב בינה היה ישיבת 'נתיב מאיר'. הרב טויבר אומר כי האתגרים שעומדים כעת בפני הישיבה, שעברו עליה טלטלות לא פשוטות מאז הרב מאיר טויבר אומר כי הרב בינה ראה בישיבתו ישיבת מוסר. "גם מבחינת הדרך הרוחנית, היתה תביעה רוחנית גדולה. הוא רצה שהישיבה תהיה המשך לישיבת מיר, ישיבה שמגדלים בה גדולי תורה. כמו שבמיר היתה טוטליות מבחינה לימודית ומוסרית".

קישורים חיצוניים[עריכה]