חפני ופינחס

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חָפְנִי וּפִנְחָס היו שני בניו של עלי הכהן, השופט האחרון של בני ישראל בתקופת השופטים, ששימש גם ככהן הגדול. חפני ופינחס שימשו ככהנים במשכן שילה, סיפורם מופיע בספר שמואל א', פרקים ב-ד.

חטאם של חפני ופינחס[עריכה]

חפני ופינחס מכונים על ידי המקרא (שמואל א ב, יב) בכינוי החריף "בני בליעל", על חטאיהם: בכל פעם שבא אדם להקריב קרבן במשכן, הם היו באים לכלי בו התבשל הבשר, ולוקחים לעצמם בכוח. בנוסף, לפני שהיו מקטירים על המזבח את החֵלֶב, היו לוקחים בשר חי מאת המקריב, ולא מסכימים כשביקש שיחכו עד שיקריבו את החלב. בהמשך הפרק מיוחס להם חטא אחר: "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", אך בגמרא מסבירים את הפסוק לא כפשוטו, אלא שכשהנשים היו באות להקריב קינים, היו מעכבים אותן, וגורמים להן להשתהות, ו"מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום"[1].

עלי אביהם שמע על חטאם, וניסה להוכיח אותם, אך הם לא שמעו לו והמשיכו לחטוא. בעקבות זאת, בא איש א-להים אל עלי, והודיע לו שכעונש על חטא בניו יענשו כל צאצאיו, ואף אחד מהם לא יזכה להגיע לזקנה. הוא אף נתן לו סימן שהנבואה תתקיים: ששני בניו, חפני ופינחס, ימותו שניהם באותו יום.

באותה תקופה היה שמואל הנביא ילד, והוא גדל במשכן עקב נדרהּ של אמו חנה, שהילד שיוולד לה יוקדש ל-ה' לכל ימיו. באחד הלילות שמע שמואל קול קורא לו, וחשב שזה עלי, אך לאחר שבא אל עלי שלוש פעמים ובכל פעם אמר עלי שלא הוא שקרא לו, הבין עלי שזוהי נבואה, וציווה על שמואל לשכב במקומו. כששמע שוב שמואל את הקול הקורא לו, השיב: "דבר כי שומע עבדך", והתנבא גם הוא נבואת פורענות על בית עלי, לפיה לא יכופר לבית עלי לעולם.

המלחמה בפלשתים[עריכה]

לאחר זמן, יצאו ישראל למלחמה בפלשתים, אך הפסידו במערכה הראשונה, בה נהרגו 4000 מישראל. זקני ישראל הציעו להביא לשדה הקרב את ארון הברית, וכך לגרום ש-ה' יבוא ויסייע בידם. העם שלח שליחים, והביא את הארון, ואתו באו גם חפני ופינחס. אבל כאשר פלשתים שמעו שבא הארון, הם נבהלו, כי פחדו שישראל ישעבדו את כולם, ולכן הם התחזקו מאוד - והביסו את ישראל. 30,000 איש נהרגו מישראל באותו יום, וביניהם חפני ופינחס, וארון הברית נפל בשבי פלשתים. כך התקיימה נבואתו של איש הא-להים.

כאשר הגיע שליח לשילה, להודיע על התבוסה, נפל עלי מכסאו ומפרקתו נשברה. כשאשתו של פינחס, שהייתה בהריון, שמעה על מות בעלה, אחזוה צירי לידה, וילדה בן אותו קראה בשם 'אי-כבוד'.

  1. יומא ט.-ט: