יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית

"תני בשם רבי יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום', ולא אמרה אשר עשה עמי אלא 'אשר עשיתי עמו', הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת" (מדרש רבה, רות, ה, ט).

ביאור הדברים הוא, כי העני צריך להיות בעיני בעל הבית הנותן אשר דרכו צומחת לו ברכה, ולא המקבל כפי שנראים הדברים לכאורה במבט חיצוני. באומרה "אשר עשיתי עמו" מביעה רות את הרגשות שהיו לה כשעמדה בשדה בועז מופתעת מקבלת הפנים לה זכתה. במקום השפלה ומרירות לב של מבקשת נדבות, היא זוכה למאור פנים של בועז. היא לא חשה כלל שהיא באה כגיורת מחוסרת אמצעים, אלא מכובדת כמי שנותנת ומשפיעה לבועז.

יחס זה לגמילות חסדים מצאנו אצל עמוד החסד - אברהם אבינו ע"ה, עליו נאמר: "וירא וירץ לקראתם... וישתחו ארצה. ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך". ההשתחויה והתחנונים מוכיחים שאברהם אינו רואה את עצמו כנותן אלא כמקבל.

"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" - לא זו בלבד שהעני עושה עם העשיר טובה לעולם הבא, ולכן הוא עושה עמו יותר, אלא גם בעולם הזה עושה העני עם העשיר יותר מאשר העשיר עם העני.

הוכחה לכך יש מהמעשה המובא במדרש (מדרש רבה, במדבר, לד, יב) אודות רבי שמעון בר יוחאי שחלם בליל ראש השנה שבני אחותו נתבעים למלכות שש מאות דינרים. קרא להם ומינה אותם פרנסי צדקה. שאלו אותו: מהיכן נוציא כסף לעניים? אמר להם: הוציאו משלכם וכתבו הכל בפנקס, ובסוף השנה אם יחסר לכם דבר מה אני אשלם לכם. בסוף השנה הלשינו עליהם למלכות. יום אחד כאשר ישבו ועסקו במשי בא איש אחד מן המלכות ופקד עליהם: או שתעשו בגד חשוב למלך, או שיגבו מכם שש מאות דינרים. אחר הדברים האלה לקחם שליח המלך והושיב אותם בבית האסורים.

כאשר שמע רבי שמעון בר יוחאי את אשר אירע להם, הלך אליהם ושאלם: כמה הוצאתם במשך השנה לצדקה? הוציאו לפניו את הספרים שבהם היו כתובים כל הוצאותיהם: חמש מאות תשעים וארבעה דינרים. אמר להם רבי שמעון בר יוחאי: תנו לי ששה דינרים ואני אפדה אתכם בסכום זה מבית הסוהר. אמרו לו: ראה, הזקן הזה, שליח המלך, תובע שש מאות דינרים ואתה אומר שבששה דינרים תוכל לפדות? אמר להם: תנו ששה דינרים ולא איכפת לכם היאך אני אצליח.

נתנו לו בהצנע ששה דינרים. הלך רבי שמעון בר יוחאי אל אותו זקן ונתן לו את הששה דינרים, כשוחד לבל יספר למלך דבר מכל הענין, ומיד שחררם הזקן מכלאם. שאלוהו בני אחותו את רבי שמעון בר יוחאי: וכי ידעת מראש את אשר צפוי לנו? אמר להם: חייכם, כבר מליל ראש השנה ידעתי שיקחו מכם שש מאות דינרים. אמרו לו: מדוע לא אמרת לנו מראש, וכי לא היינו נותנים גם את הששה דינרים האלה לצדקה? אמר להם: ידעתי שאילו אמרתי לכם, ודאי הייתם מאמינים לי ונותנים, אלא הסתרתי זאת מכם והוצאתי מכם את הכסף באופן שלא תדעו, כדי שתעשו את המצוה לשמה. שכן אילו ידעתם שנאבדו שש מאות דינרים בודאי שהייתם נותנים אותם כדי שלא לתתם למלכות, ולא הייתם מקיימים מצוה לשמה.

ביאורם של דברים: מה שיש לו לאדם לתת לצדקה לא ישאר בידו, בכל אופן, כי כסף זה לא ניתן לו עבור עצמו. ואם לא יתן צדקה, ישלח בעל הפקדון שלוחים ויטלו ממנו בחזרה את הפקדון, והרבה שלוחים למקום. משום כך עושה העני עם בעל הבית יותר, כי בעל הבית לא משל עצמו הוא נותן אלא משל המקבל, והעני גורם לעשיר לשמור מצרות נפשו, אשר מגיעות לפעמים עד שערי מוות וכמו שאמרו: "צדקה תציל ממוות".

מדברי המדרש למדנו מה צריכה להיות תחושת הנותן כלפי המקבל. בניגוד להרגשה הרווחת אצלנו שהנותן מיטיב עם המקבל, נראה מדברי חז"ל שהנותן חייב מלוא חפניים של הכרת טובה על מה שהיטיב המקבל עם הנותן!