מיקרופדיה תלמודית:אוב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - כישוף מגיד נסתרות ועתידות לנשאלים בו.

סיכום תמציתי

אוב בלשון המקרא הוא פיתום בלשון חז"ל.

בחז"ל מצינו ארבעה אופנים של מעשה אוב:

  • המדבר משחיו – יש אומרים שהוא מכשף המעלה את המת מן הארץ ומושיבו בשחיו, ומדבר מן השחי של המכשף. ויש מי שכתב שבעל האוב מוציא את קולו מתוך שחיו של המת, והוא הנקרא אוב על ידי הקשת זרועותיו של אותו אוב, ואין הדבור יוצא משחיו של מכשף אלא משחיו של מת, ובבית הקברות הוא עושה כן.
  • המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו – הם מרפקי ידיו. ופירושו: שהוא מושיב את המת על פרקי אצבעותיו, או על פרקי ברכיו.
  • המעלה מזכורו – יש אומרים שהוא מעלה ומושיב את המת על זכרותו. ויש אומרים שהוא מעלה את המת וזכרותו למעלה, ומדבר מאותו מקום, ועולה ויושב תחת זרועות האוב ומקיש עליו בזרועו.
  • הנשאל בגולגולת – יש מי שאומר שהגולגולת של המת מוטלת לארץ ועונה על מה ששואלים. ויש מי שאומר שזה הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד, ומשיבו על מה שהוא שואלו.
  • המעלה בזכורו והנשאל בגולגולת - יש אומרים ששניהם מעשה אוב. ויש אומרים שאלו צורות של דורש אל המתים.

מבחינה מהותית יש סוברים שכל מה שאמרו במעשה האובות הוא דמיון כוזב, שבעל האוב מטעה את הנשאל שידמה שכך הוא רואה ושומע, ובכלל דברי הכישוף כולם דברי שקר וכזב הם, ואין להעלות על לב שיש תועלת בהם, אלא הם תוהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

ויש סוברים שיש בדברי הכישוף ממש, אלא שהתורה אסרתם.

נחלקו גאונים בבעלת האוב שהעלתה את שמואל, אם זה היה דמיון והיא רימתה את שאול, או שבאמת ה' החיה את שמואל שישמיע לשאול מה שהשמיעו, אבל בעל האוב עצמו בכל אופן אין בכחו להחיות המת.

יש מהראשונים שכתב שפעולת האובות אבדה מן העולם.

אזהרה מיוחדת הזהירה תורה על עשיית אוב, מלבד האזהרה על מעשה כשפים בכלל, ואזהרה מיוחדת זו היא לעושה אוב, ולא לשואל באוב. האיסור נמנה במנין המצוות.

אם עבר ועשה בזדון חייב כרת; אם עבר בעדים ובהתראה – נסקל; ואם עשה בשוגג חייב חטאת.

השואל באוב, אף הוא עובר בלאו. האיסור של שואל באוב נמנה בין מנין המצוות.

יש מן הראשונים מונים מצוה מיוחדת מה שנאמר: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ, שהיא אזהרה להיות לבבנו תמים עם ה'. וכל המכשפים לדעת עתידות, ואוב בכללם, עוברים על מצוה זו, לפי שאסר בזה הכתוב לשאול על העתיד מאוב וידעוני.

ספיריטיזם[2]

המדברים עם הרוחות על ידי תחבולות הקשורות בספיריטיזם, יש להסתפק אם אין זה בכלל איסור של שואל אוב.

שמו, תיאורו ומהותו

שמו

אוב בלשון המקרא (ויקרא יט לא, שם כ כז, דברים יח יא, שמואל א כח ז, מלכים ב כא ו, ועוד)[3], הוא פיתום[4] בלשון חז"ל (סנהדרין סה א, ועוד).

תיאורו

בחז"ל מצינו ארבעה אופנים של מעשה אוב:

יש אומרים שהוא מכשף המעלה את המת מן הארץ ומושיבו בשחיו, ומדבר מן השחי של המכשף (רש"י שם פיתום, ועוד מפרשים, ועי' מאירי). וכן יש מי שכתב שמעשה האוב הוא שעומד ומקטיר קטורת ידועה, ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו, והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו, ומשיבו על מה שהוא שואל מתחת הארץ בקול נמוך עד מאד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו וכו' כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד (רמב"ם עבודה זרה ו א, ועי' פירוש המשניות סנהדרין שם).

ויש מי שכתב שבעל האוב מוציא את קולו מתוך שחיו של המת והוא הנקרא אוב על ידי הקשת זרועותיו של אותו אוב (ראב"ד בתורת כהנים שם), ואין הדבור יוצא משחיו של מכשף אלא משחיו של מת, ובבית הקברות הוא עושה כן (ראב"ד בהשגות שם).

  • המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו – הם מרפקי ידיו (עי' תוס' מנחות לז א ד"ה קיבורת) - (תוספתא סנהדרין י ו; סנהדרין שם ב). ופירושו: שהוא מושיב את המת על פרקי אצבעותיו, או על פרקי ברכיו (רש"י שם ד"ה מבין).
  • המעלה מזכורו (סנהדרין שם. וראה להלן) –

יש אומרים שהוא מעלה ומושיב את המת על זכרותו (רש"י סנהדרין סה ב ד"ה בזכורו. ועי' ירושלמי סנהדרין ז י, ומראה הפנים שם).

יש אומרים שהוא שם של כישוף (תוס' שם, ועי' ערוך השלם ע' זכורו וע' בידין).

ויש אומרים שהוא מעלה את המת וזכרותו למעלה, ומדבר מאותו מקום, ועולה ויושב תחת זרועות האוב ומקיש עליו בזרועו (ראב"ד ור"ש משנץ בתורת כהנים שם, בשם יש מפרשים).

  • הנשאל בגולגולת (סנהדרין שם. וראה להלן) –

יש מי שאומר שהגולגולת של המת מוטלת לארץ ועונה על מה ששואלים (רש"י שם ד"ה בגולגולת).

יש מי שאומר שזה הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד, ומשיבו על מה שהוא שואלו (רמב"ם עבודה זרה ו א, ועי' פירוש המשניות סנהדרין שם).

ויש מי שאומר שלוקח גולגולת של מת ונותנה תחת זרועותיו של אותו אוב, וכשנשאל בו אדם הוא מקיש בזרועותיו של אוב על אותה הגולגולת, והוא מדבר בפיו (ראב"ד שם).

  • המעלה בזכורו והנשאל בגולגולת -

יש אומרים ששניהם מעשה אוב (סנהדרין סה ב. ועי' לעיל).

ויש חולקים, שהנשאל בגולגולת הוא דורש אל המתים (ראה ערכו[5]), ואוב זה המעלה בזכורו[6]; ויש אומרים להיפך, שהמעלה בזכורו הוא דורש אל המתים (מחלוקת אמוראים בירושלמי סנהדרין שם); ויש סוברים ששניהם בכלל דורש אל המתים (תוספתא סנהדרין שם; ספרי דברים יח יא, לפי גרסתנו, ועי' רש"י דברים שם. ועי' ערוך ע' זכורו שגורס כן גם בבבלי).

מהותו

יש סוברים שכל מה שאמרו במעשה האובות הוא דמיון כוזב, שבעל האוב מטעה את הנשאל שידמה שכך הוא רואה ושומע (פירוש המשניות לרמב"ם שם; תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם הוצ' פריימן סי' כז), ובכלל דברי הכישוף כולם דברי שקר וכזב הם, ואין להעלות על לב שיש תועלת בהם, אלא הם תוהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת (רמב"ם עבודה זרה יא טז, ומורה הנבוכים ג לז, ואיגרת תימן, מהד' הרב שילת עמ' קלו-ז[7]), ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים יח יג. רמב"ם עבודה זרה שם. וראה להלן)[8].

ויש סוברים שיש בדברי הכישוף ממש, אלא שהתורה אסרתם (רשב"ם דברים יח יג; רמב"ן על התורה שם ט, ותשובת הרמב"ן, הובאה בכתבי הרמב"ן (מוסד הרב קוק) ח"א עמ' שעט; שו"ת הרשב"א ח"א סי' קסז וסי' תיג)[9].

נחלקו גאונים בבעלת האוב שהעלתה את שמואל (שמואל א פרק כח), אם זה היה דמיון והיא רימתה את שאול, או שבאמת ה' החיה את שמואל שישמיע לשאול מה שהשמיעו, אבל בעל האוב עצמו בכל אופן אין בכחו להחיות המת (עי' בארוכה באוצר הגאונים לחגיגה סי' ד-ו, ויכוח רבי שמואל בר חפני ורבנו סעדיה גאון. ועי' תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם שם).

יש מהראשונים שכתב שפעולת האובות אבדה מן העולם (תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם שם).

עושה אוב

האזהרה

אזהרה מיוחדת הזהירה תורה על עשיית אוב, מלבד האזהרה על מעשה כשפים בכלל, שנאמר (ויקרא יט לא): אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת (תורת כהנים קדושים פ"ז; ירושלמי סנהדרין ז י), ואזהרה מיוחדת זו היא לעושה אוב, ולא לשואל באוב (רמב"ם שם; תוס' סנהדרין סה א ד"ה והנשאל).

ויש חולקים וסוברים, שאזהרת עושה אוב היא מלאו שנאמר בכל מיני כישוף (דברים יח י-יא): לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' קֹסֵם קְסָמִים וגו' וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (רש"י סנהדרין סה א ד"ה באזהרה, וכריתות ג ב ד"ה אוב)[10].

האיסור נמנה במנין המצוות (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה ח; סמ"ג לאוין לא; חינוך מצוה רנו. הם מונים כדעה הראשונה מפסוק אל תפנו).

יש מן הראשונים סוברים שבעל אוב עובר גם משום דורש אל המתים (סמ"ג לאוין לו. וראה ערכו). ואף על פי שאמרו: יש דורש אל המתים שאינו בכלל בעל אוב (סנהדרין סה ב), מכל מקום בעל אוב הוא בכלל דורש אל המתים (עי' מנחת חינוך שם).

יש אומרים שעושה אוב הוא אף בכלל מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז. יראים השלם רעג, על פי סנהדרין סז ב. ועי' טור יו"ד קעט, ומה שתמה עליו בבית יוסף).

העונש

אם עבר ועשה בזדון חייב כרת (רמב"ם שם), שנאמר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וגו' וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ (ויקרא כ ו).

אם עבר בעדים ובהתראה – נסקל (משנה סנהדרין נג א; רמב"ם שם), שנאמר: וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם (ויקרא שם כז, ועי' רש"י שם).

ואם עשה בשוגג חייב חטאת (רמב"ם שם).

יש במעשה אוב גם משום צד עבודה זרה (רמב"ם שם ב; החינוך רנה. ועי' תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם סי' כ). ויש מהאחרונים שכתב שלפי זה דינו כאביזרייהו (ראה ערכו) של עבודה זרה, שיהרג ואל יעבור (מנחת חינוך שם).

אם בן נח אסור במעשה אוב – ראה ערך בן נח.

שואל באוב

האזהרה

השואל באוב, אף על פי שאינו עושה מעשה האוב בעצמו, אף הוא עובר בלאו, כמו שאמרו: והנשאל באזהרה (סנהדרין סה א), שבא ושואל להגיד לו דבר העתיד (רש"י). אזהרתו ממה שנאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (דברים יח י-יא).

ויש חולקים וסוברים, שאזהרת הנשאל באוב הוא ממה שנאמר: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת, שכולל את כל הפונים אליו (רש"י סנהדרין שם; ר"ש משנץ בתורת כהנים קדושים שם, על פי עירובין יז ב)[11], אבל לֹא יִמָּצֵא בְךָ בעושה הכתוב מדבר (רש"י שם).

ויש סוברים שהלאו אל תפנו כולל את העושה ואת השואל יחד (יראים שם, וכן משמע בחינוך רנה).

האיסור של שואל באוב נמנה בין מנין המצוות (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה לו; סמ"ג לאוין לו; חינוך מצוה תקיג. והם מונים כדעה הראשונה מפסוק לא ימצא בך).

יש שחשבו ללאו מיוחד גם מה שנאמר: אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם (ויקרא יט לא), וכולל את עושה האוב והשואל בו, ששניהם באותו לאו (יראים שם, ועי"ש בתועפות ראם. ועי' אבן עזרא קדושים שם).

העונש

לשיטה שהאזהרה היא משום לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' אין בו לא כרת ולא סקילה, שהרי לא נזכר שם אלא אזהרת לאו בלי עונש מיתה (רמב"ם עבודה זרה יא יד; תוס' סנהדרין שם ד"ה והנשאל), אבל מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם), ואינו לוקה מלקות של תורה אלא לדעת הסובר שלאו שאין בו מעשה (ראה ערכו) לוקים עליו, או לדעת הסובר שדיבור הוא מעשה למלקות (תוס' עירובין יז ב. ועי' חינוך מצוה תקיג). ואם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרם של בעלי אוב לוקה (רמב"ם שם).

לשיטה שהאזהרה היא משום אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת גם הנשאל חייב כרת, שהרי כרת הנאמר בפרשה לכל הפונים (יראים השלם סי' רעב), ולא אמרו שהנשאל באזהרה, אלא להורות שאינו חייב סקילה כבעל אוב (עי' תוס' סנהדרין נו א ד"ה ועל. ועי' שו"ת בית אפרים חאו"ח סי' יח).

מקטר לשד

יש מן הראשונים סוברים שאף המקטר לשד כדי לחברו ולכופו לעשות רצונו - חייב משום בעל אוב (רבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ה, בשם רמ"ה, על פי סנהדרין שם וכריתות ג א; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתמח (תה). ועי' ביאור הגר"א יו"ד סי' קעט סק"ל ובהג"ה).

יש חולקים וסוברים שחיובו משום בעל אוב אינו אלא במקטר סתם, ועל ידי הקטרה מתחברים השדים, אבל מקטר לשד, אף על פי שאינו מקבלו באלהות ועושה כן רק כדי לחברו, עובר משום עבודה זרה (שו"ע יו"ד קעט יט, ועי' בית יוסף וש"ך שם).

ויש מן הראשונים מפרשים מה שאמרו המקטר לחבר (סנהדרין סה א), שהוא מקטר להשמיע את הקול המשיב לשאלותיו (רמב"ם עבודה זרה יא יג, ובפירוש המשניות סנהדרין שם).

אוב וידעוני ביחד

עשה אוב וידעוני יחד

אם עשה אוב וידעוני (ראה ערכו) יחד, עובר בשני לאוין, לפי שהם שני לאוין מיוחדים (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה ט. ועי' רמב"ן ומגן אברהם שם). ואף על פי שנאמרו בלאו אחד: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים (ויקרא יט לא), מכל מקום אינם לאו שבכללות (ראה ערכו), כיון שחילקם הכתוב בעונשם, שנאמר (ויקרא כ כז): וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ (ספר המצות שם. ועי' מגן אברהם ולב שמח שם). אבל לענין חובת חטאת, אם עשה שניהם בהעלם אחד, הדבר שנוי במחלוקת אמוראים, אם חלוקה לעונש מיתה נחשבת גם לחלוקה לחייב שתי חטאות, או אינה נחשבת חלוקה לחטאת (מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש סנהדרין סה א וכריתות ג ב).

נחלקו ראשונים כמי מהם הלכה: יש סוברים שהוא חייב חטאת על כל אחד ואחד (רמב"ם שגגות ד א, כריש לקיש)[12]. ויש סוברים שאינו חייב אלא חטאת אחת על שניהם (רמב"ן בספר המצות שם).

שאל אוב וידעוני יחד

אף שואל אוב וידעוני עובר בשני לאוין (ספר המצות לרמב"ם שרש ט), לפי שכל אחד מאלו המנויים בפסוק: לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' (דברים יח י-יא), הם לאוים בפני עצמם, שהרי גם מנחש ומעונן נזכרו שם, והם נזכרים גם במקום אחר, שנאמר: לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ (ויקרא יט כו), ושם הם נזכרים כדי לחלק, שעובר בלאו על הניחוש לחוד ועל העינון לחוד (ירושלמי סנהדרין ז ה), והם מלמדים על כל הכתובים בפרשה זו, שכולם מחולקים ללאוין מיוחדים (רמב"ם שם).

מצות תמים תהיה

יש מן הראשונים מונים מצוה מיוחדת מה שנאמר: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים יח יג), שהיא אזהרה להיות לבבנו תמים עם ה' (מנין המצוות לבעל הלכות גדולות; יראים השלם סי' תלא; מצוות הנוספות לרמב"ן בספר המצות מצוה ח)[13]. וכל המכשפים לדעת עתידות, ואוב בכללם, עוברים על מצוה זו, לפי שאסר בזה הכתוב לשאול על העתיד מאוב וידעוני (יראים שם; רמב"ן שם), כמו שאמרו: מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים, שנאמר תָּמִים תִּהְיֶה (פסחים קיג ב).

ויש סוברים שאין זו מצוה מיוחדת, אלא היא אזהרה המוסיפה טעם על האיסור של מעשה כישוף, שאינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ (רמב"ם עבודה זרה יא טז).

ספיריטיזם[14]

המדברים עם הרוחות על ידי תחבולות הקשורות בספיריטיזם, יש להסתפק אם אין זה בכלל איסור של שואל אוב. ואף אם אין שם אחד מהאופנים האמורים באוב: מדבר בשחיו, או בין הפרקים ובין אצילי ידיו, או מעלה בזכורו ושואל בגולגולת, מכל מקום לסוברים שמעלה בזכורו הוא שם של כישוף (עי' לעיל דעת התוס'), הרי איננו יודעים גדרו של כישוף זה, ושמא אף ספיריטיזם בכלל (שו"ת דעת כהן סי' סט. ועי"ש שמלבד זה יש כאן אף חשש של דורש אל המתים).

הערות שוליים

  1. א, טור רמד – רמט.
  2. מושג לטיני שפירושו רוח, והכוונה לאמונה ברוחות של אנשים מתים ובאפשרות לבוא אתם במגע על ידי פעולות וטקסים שונים באמצעות "מדיומים" (מתווכים) שנחנו, לפי אמונה זו, בכוח מיוחד לתווך בין נשמות המתים ובין החיים.
  3. עיקר האוב עורו של מת נפוח כמו נד, מלשון: כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ (איוב לב יט. ראה ראב"ד בתורת כהנים שם. ועי' אבן עזרא ויקרא יט לא).
  4. או: פיטום - ר"ש משנץ בתורת כהנים קדושים פרק ח. יש מי שכתב שהוא שם מכשף (רש"י סנהדרין סה א ד"ה פיתום). והוא מושג יווני של רוח המדבר מבטנו וחוזה עתידות, והוא שמה הקדום של העבודה זרה דלפי. יש מי שכתבו שנקרא פיתום לפי שפיו אטום, שאינו מדבר דרך פיו (ראב"ד בתורת כהנים שם; ר"ש שם, בשם יש אומרים).
  5. וראה סמ"ק סי' קמב שפסק כן.
  6. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ויקרא יט לא ושם כ ו.
  7. וראה בכסף משנה ולחם משנה עבודה זרה יא טו.
  8. וראה כעין זה דעת הגאונים באוצר הגאונים סנהדרין מה ב אות תתקכב; רבנו חננאל סנהדרין סז ב; אבן עזרא ויקרא יט לא; כל בו הל' עבודה זרה סי' צז (דף סה ע"ב).
  9. וכעין זה גם רבנו בחיי שמות כב יז; ספר החינוך מצוה סב, ומצוה תקיא; רשב"ץ בפירושו לברכות ג א, נד ב; הרמח"ל דרך ה' ח"ג פ"ב; ביאור הגר"א יו"ד סי' קעט ס"ק יג; הנצ"יב בהעמק דבר דברים יח יד. וראה תחומין כו, תשס"ו, עמ' 478 ואילך. וראה ערך אחיזת עינים וערך כשוף.
  10. אולם ברש"י סנהדרין שם ד"ה הואיל וכריתות ב א ד"ה ופסח כתב האזהרה מלא תפנו. ועי"ש במהרש"א ורש"ש.
  11. ועי' מנחת חינוך מצוה רנה; רש"ש סנהדרין שם ועירובין שם; גליון ירושלים לירושלמי סנהדרין שם.
  12. עי' כסף משנה ולחם משנה עבודה זרה ו א, ומשנה למלך שגגות שם, שכמי מהאמוראים פסק הרמב"ם.
  13. ועי' רשב"ם פסחים קיג ב ד"ה תמים, ורמב"ן על התורה שם, ורמב"ן במצוות הנוספות לספר המצות מצות עשה ח, בפירוש פסוק זה.
  14. מושג לטיני שפירושו רוח, והכוונה לאמונה ברוחות של אנשים מתים ובאפשרות לבוא אתם במגע על ידי פעולות וטקסים שונים באמצעות "מדיומים" (מתווכים) שנחנו, לפי אמונה זו, בכוח מיוחד לתווך בין נשמות המתים ובין החיים.