מיקרופדיה תלמודית:אזהרה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה - מצות התורה שלא לעשות דבר האסור.

האזהרה ופעולתה

האזהרה היא אחד משני חלקי המצוות שבתורה: הציווי לעשות הוא מצות עשה, והאזהרה שלא לעשות היא מצות לא תעשה (ספר המצות שורש ח; פירוש המשניות לרמב"ם מכות ג א).

האזהרה היא תנאי מוקדם לכל חיוב עונש שבתורה.

לאוין שאין עליהם עונש נקראים אזהרה סתם, וכך אמרו: כל מצות לא תעשה שיש בה מעשה לוקים עליה את הארבעים, ושאר כל לא תעשה שבתורה הרי אלו באזהרה (תוספתא כריתות א, וראה בפירוש המשניות מכות שם).

לשונות האזהרה

ארבע לשונות בתורה הוראתן היא אזהרה: לא, השמר, פן, אל (ספר המצות שורש ח; פירוש המשניות מכות ג א). רוב האזהרות שבתורה הן בלשון "לא", ועל שלש לשונות האחרות אמרו: כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל אינו אלא לא תעשה (ערובין צו א, ועוד).

השמר - כגון: הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דברים כד ח), שהוא אזהרה שלא לקוץ את הבהרת (שבת קלב ב, ורש"י ד"ה האי).

פן - כגון: פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ (שמות לד טו), שהוא אזהרה שלא לאכול מתקרובת-עבודה-זרה [ראה ערכו] (רמב"ן על התורה שם; ספר החינוך קיא).

אל - כגון: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע (שמות כג א. ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה רפו).

כשכתוב השמר פן, כגון הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל (דברים טו ט), הרי הן שני לאוין משום השמר ומשום פן (רמב"ם שמיטה ט ל)[1].

מקומות ש"לא" אינו משמש לאזהרה

"לא" הבא לשלילה

"לא" לפעמים אינה משמשת לאזהרה אלא לשלילה, כלומר: שאין חיוב וציווי לעשות דבר פלוני ויש רשות שלא לעשותו, או ששוללים דין ידוע שאינו נוהג בדבר פלוני[2].

הכלל בזה הוא שסתם "לא" הוא אזהרה, אלא אם כן יש צורך לשלול הדין, שאלמלא הכתוב היה עולה על דעתנו שיש כאן חיוב, ואז הענין מורה שהוא שלילה (רמב"ן ספר המצות שורש ח, וראה שם במגלת אסתר ולב שמח, שאף הרמב"ם מודה בזה). כגון: וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל (ויקרא א יז), שמובנו שאין חיוב להבדיל, לפי שהיה עולה על הדעת לומר שכשם שבעולת בהמה נאמר וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (שם א ו), אף עולת העוף כן, לכן הודיענו הכתוב שאינו צריך להבדיל (ספר המצות שורש ח).

"לא" הבא דרך סיפור

"לא" הבא בדרך סיפור אינו אזהרה, כמו: וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ (במדבר יז ה), שהוא סיפור שכל מי שיחלוק על הכהונה לא יחול בו כקרח ועדתו מן הבליעה והשריפה, אלא יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה (ספר המצוות שורש ח)[3]; ויש חולקים וסוברים שהוא אזהרה, שלא יחלוק אדם על כהונת אהרן (רמב"ן שם).

"לא" שנצטוינו לשלול מעצמינו

כשהתורה גזרה עלינו שננקה נפשותינו ונשלול מאתנו מעשה פלוני באמירת אני לא עשיתי כך וכך, הרי זו אזהרה, כמו: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וגו' (דברים כו יד), שהם אזהרות (ספר המצות שורש ח); ויש חולקים וסוברים שלאוין אלו הם שלילות ולא אזהרות (רמב"ן שם).

"לא" שבא אחריו טעם

כשהתורה מפרשת הטעם אחרי "לא", אינו אזהרה אלא שלילה, כמו: לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא (ויקרא יג יא), או: לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה (שם יט כ).

"לא" המשמע כטעם

"לא" המשמש בתורת טעם על לאו האמור קודם, אינה אזהרה מיוחדת, כמו: אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ (ויקרא יט כט), שלא תזנה הוא טעם על הקודם; וכן: לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה' וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ (דברים כד ד), וכיוצא (ספר המצות שורש ה).

ויש אומרים שאף "לא" המשמש טעם נחשב לאזהרה מיוחדת (הלכות גדולות, הובא ברמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ה, על פי יומא עב א, וראה שם במגלת אסתר בארוכה. וראה ערך תרי"ג מצוות).

אזהרה הנלמדת מדרשה

אם למדים אזהרה בקל וחומר, בבנין אב, בגזרה שוה, ובהקש, ראה בערכיהם ובערך אין מזהירין מן הדין.

אזהרת עשה

אזהרה שנאמרה לא בצורת לא תעשה אלא בלשון עשה, אין זו אזהרה, כמו אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים י כ), שמלמד איסור להוציא שם שמים לבטלה (ראה ערך אזכרות), אבל אין לוקים עליה, כי אזהרת עשה אין שמה אזהרה (תמורה ד א, ורש"י ד"ה ההיא. וראה סנהדרין נו א).

ב"השמר" של עשה, נחלקו אמוראים אם הוא עשה אם לאו, כגון: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג י), שלמדנו מזה איסור להניח תפילין אחר שקיעת החמה, אבל מכיון ש"ושמרת" נאמר כאן בלשון עשה, נחלקו אם המניח עובר בעשה או בלאו (מנחות לו ב).

והיינו דוקא כשהמובן הוא איסור לעשות, אבל כשהמובן הוא ציווי לעשות והוא אינו עושה, כגון שאינו מניח תפילין ביום, לדברי הכל "השמר" של עשה הוא עשה, שלענין הנחה ביום המובן של וְשָׁמַרְתָּ הוא שישמור לעשות ולהניח התפילין, וכן לדעת הסוברים ש-וְשָׁמַרְתָּ מוסב על מצות הפסח ולא על תפילין, אין כאן אזהרה אלא עשה לעשות הפסח (ערובין צו א, ותוספות ד"ה השמר).

לאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו) אינו אזהרה לעונש (וראה ערך לאו הבא מכלל עשה).

העונשים הטעונים אזהרה

  • מיתת בית דין - צריכה אזהרה (סנהדרין נד א, בסקילה: עונש שמענו אזהרה מנין; תורת כהנים קדושים כ ט, במקלל אביו ואמו, ועוד), שאלמלא האזהרה היה במשמע שיהיה רשות לקבל העונש ולעבור על המצוה כעין מקח וממכר (ספר החינוך מצוה סט).
  • מלקות - צריכה אזהרה. אפילו כשחיוב המלקות הוא לא מחמת האזהרה, אלא מפורש ביחוד, כגון עדים זוממים שהעידו על אחד שחייב מלקות, שהם לוקים משום וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו (דברים יט יט), מכל מקום לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר (מכות ד ב, ותוס' ד"ה לאזהרה).
  • כרת - אינה צריכה אזהרה, שהרי פסח ומילה אין בהם לא תעשה, ועונשם כרת (מכות יג ב), ולא נכתבו האזהרות שבחייבי כריתות אלא למלקות (שם).

רבי יצחק סובר שבחייבי כריתות אין מלקות (שם יד א). בדעתו נחלקו ראשונים: יש אומרים שסובר שאף עונש כרת צריך אזהרה, ולפיכך נכתבו האזהרות בחייבי כריתות (רש"י יבמות נה א ד"ה לכרת); ויש אומרים שנכתבו לעונש יתר, כמו לאו-שבכללות (ראה ערכו) ולאו-הניתק-לעשה (ראה ערכו), שאף על פי שאין בהם מלקות יש בהם לאו, אבל הכרת עצמה אינה צריכה אזהרה (תוספות מכות יג ב ד"ה ר' יצחק). אין הלכה כר' יצחק (רמב"ם סנהדרין יח א), וממילא אין כרת צריכה אזהרה[4].

  • מיתה בידי שמים - אינה צריכה אזהרה, שהרי האזהרה שבה למלקות נאמרה (ראה רמב"ם סנהדרין יט ב. וראה שם יט ג, ששלשה חייבי מיתה בידי שמים אין בהם לאו); ויש מהראשונים שכתבו שצריכה אזהרה (ספר המצות שורש יד).
  • חיוב קרבן - צריך אזהרה, שאין חייבים חטאת אלא על עבירה שיש בה לא תעשה וכרת (רש"י זבחים קו א ד"ה אלא אזהרה; רמב"ם שגגות א ב, ופירוש המשניות לרמב"ם הוריות ב ג). לפיכך מי שלא עשה פסח ולא נימול אין מביאים קרבן, אף על פי שיש בהם כרת, לפי שאין בהם לאו (רמב"ם שם, וראה מכות יג ב).

אף קרבן אשם של שבועת-הפקדון (ראה ערכו) צריך אזהרה (תוספות בבא קמא קה ב ד"ה מאי).

ויש אומרים שבחיוב חטאת תלוי הדבר במחלוקת תנאים: לרבי שכל חיובי חטאת למדים מהבא על אחות אשה (ראה יבמות ט א) - צריך אזהרת לאו כמו באחות אשה; אבל לחכמים שחיובי חטאת למדים מעבודה זרה (ראה יבמות שם), מכיון שבאותה פרשה של חטאת על עבודה זרה לא כתוב הלאו, אין חטאת צריכה אזהרה (תוספות יבמות שם); ופסח ומילה שאין עליהם קרבן, הרי זה לפי שהם בקום ועשה, וחיוב חטאת אינו אלא על שב ואל תעשה (ראה מכות יג ב); ויש שתלו הדבר במחלוקת אמוראים (ראה תוספות זבחים קו א, שתלוי במחלוקת סתמא דגמ' ורבינא במכות יג ב).

  • ממון - אין צריך אזהרה (תוספות בבא קמא קה ב ד"ה מאי, ומכות ד ב ד"ה לאזהרה)[5].

על אזהרה לבן נח - ראה ערכו.

הערות שוליים

  1. לדגומאות נוספות ראה יומא פא א: אם כן נפישי להו לאוי; ומנחות צט ב, בשוכח תלמודו.
  2. וכתב הרמב"ם בספר המצות שורש ח: "ויצטרך אל משכיל שיהיה מבין עניני המאמר והוא ישיג מהרה איזה לאו הוא שלילה ואיזה לאו הוא אזהרה".
  3. וראה בספר המצוות (שם) שמה שאמרו בסנהדרין (קי א) המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, הוא בדרך אסמכתא, ובספר המצוות (לא תעשה מה) שהוא על דרך הדרש.
  4. אמנם בספר המצוות לרמב"ם (שורש יד) ובפירוש המשניות לרמב"ם (מכות ג א) כתב שכרת צריכה אזהרה, וראה לחם משנה (סנהדרין יח ב) ומשנה למלך (שם). ויש מהאחרונים שפירש דבריו שאין צורך לכרת באזהרת לאו, אבל יש צורך באיזו אזהרה שהיא, ואפילו אזהרת עשה (ערוך לנר מכות יג ב ד"ה חייבי).
  5. בקנס מצינו שאמרו: לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט יא) - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: הַגְּנֵבָה וגו' שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות כב ג), למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר לֹא תִּגְנֹבוּ (תורת כהנים שם. ואולי אין רצונו לומר אזהרה בשביל העונש אלא בשביל האיסור, וראה שם במלבי"ם).