מיקרופדיה תלמודית:אין אדם טורח בסעודה ומפסידה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1]

- אין אדם עשוי לטרוח בסעודת נשואין לחנם, כשיודע שהנשואין לא יהיו קיימים

חזקה (ראה ערכו) זו, הבנויה על יסוד טבע האדם, השתמשו בה בשני אופנים: לשעבר - בתורת נאמנות ובירור, ולהבא - בתורת נימוק לתקנה.

נאמנות הבעל בטענת בתולים

על יסוד חזקה זו נאמן הבעל כשהוא מערער על תוקף הנשואין, שבודאי לא היה טורח בסעודה לחנם, על מנת לבטל הנשואין בטענת שקר. ולכן, אם טען הבעל פתח פתוח מצאתי (ראה ערך טענת בתולים), ורוצה להפטר מכתובתה, נאמן, שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (כתובות י א[2]; רמב"ם אישות יא יד, בתוספת: "והופך שמחתו לאבל")[3].

בגדר הנאמנות של חזקה זו ישנם שני פירושים בראשונים - בחיוב ובשלילה:

יש המבארים שעצם נאמנות הבעל היא מפני חזקה זו, ובלעדיה אינו נאמן, אף על פי שהוא מוחזק בממון, מכל מקום הרי יש לאשה חזקת הגוף (ראה ערך חזקה (ב): חזקת הגוף) שהיתה בתולה, אלא שחזקה זו שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה היא שנותנת תוקף לדבריו שנאמין לו (רשב"א שם ד"ה אמר; ריטב"א שם ד"ה חזקה; הובאו בשיטה מקובצת שם).

ויש סוברים שהנאמנות עצמה היא מפני שכתובת אשה דרבנן, "והם אמרו והם אמרו" (ראה ערכו) - הם שתיקנו כתובה, והם שאמרו שהוא נאמן כשאומר פתח פתוח מצאתי, אלא ששאלו: אם כן מה הועילו חכמים בתקנת הכתובה, כיון שביד כל אדם להפקיעה, ועל זה אמרו: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ואין לנו לחוש שיטעון אדם כך בשקר. נמצא שחזקה זו שוללת את החשש של מה הועילו חכמים בתקנתם, וממילא נאמן מצד שהם אמרו והם אמרו (רש"י שם ד"ה חכמים וד"ה חזקה; שיטה מקובצת בשם רא"ה. וראה חידושי רבי עקיבא איגר ד"ה חזקה בהגהה).

לדברי הכל לא סמכו על חזקה זו אלא בצירוף מה שחיוב הכתובה הוא מדברי סופרים, אבל למי שסובר כתובה דאורייתא (ראה ערך כתובה), וכן בתוספת כתובה (ראה ערכו), שהוא חיוב גמור שהתחייב הבעל מרצונו, אינו נאמן בחזקה זו (אוצר הגאונים כתובות קטז; רמב"ם אישות יא טז, בשם כל הגאונים; טוש"ע אבן העזר סח ח)[4]; ויש אומרים שאף בתוספת כתובה נאמן (רא"ש כתובות א יח; שלטי הגבורים שם, בשם ריא"ז; מרדכי שם קלה, בשם רשב"ם).

סעודה זו - יש אומרים שהיא לאו דוקא, אלא הכונה שמחת סעודה, ואפילו לא טרח בסעודה (שיטה מקובצת שם, בשם יש מי שפירש. וראה חזון איש אבן העזר סז יז, בדעת הרמב"ם והרשב"א); ויש אומרים שאם לא טרח בסעודה אינו נאמן (רשב"א שם ד"ה אמר)[5].

אין חזקה זו מועילה אלא כשטוען מיד, אבל אם טוען כך לאחר זמן, או שטוען שזינתה לאחר זמן, הרי זו ככל הטענות שהוא צריך לברר, שאנו אומרים שמתחילה נתרצה לנשאה, ועכשיו נמלך ורוצה לגרשה והוא מוציא לעז עליה כדי לפטרה בלי כתובה (רמב"ם אישות יא טו; רמב"ן שם ט ב ד"ה והנ"מ; רא"ה שם י א ד"ה אבל הנכון)[6].

בירור ספק למי התקדשה

חזקה זו מועילה לברר הספק כשאין ידוע למי נתקדשה הבת: גילה האב דעתו שרצונו להשיא את בתו קטנה לאיש אחד, ופיתוהו בדברים עד שנתרצה לתתה לאחר, והכין סעודה לשם חיתון עם השני, ובינתים בא הראשון וקידשה, אין אנו חוששים שמא נתרצה האב לקדושיו, שאין אדם טורח בסעודה לשם השני ומפסידה (קדושין מה ב. וראה חלקת מחוקק אבן העזר לז ס"ק כג).

ביטול מאון ביתומה נשואה

לדעת בית שמאי, חכמים תיקנו שלא יהא דין מיאון (ראה ערכו) אלא בארוסות, שיתומה קטנה שקרוביה השיאוה, שיוצאה במיאון בלי גט, אינה ממאנת אלא בעודה ארוסה, אבל משנשאת לו שוב אינה יכולה למאן (משנה יבמות קז א). אחד מהטעמים שאמרו בגמרא הוא, שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ואם תוכל למאן ימנע הבעל מלישא אותה (גמרא שם ורש"י ד"ה בסעודה). בית הלל חולקים ואומרים שממאנים אפילו נשואות, שנוח לו ולה שיצא עליהם קול של אישות, ומשום חשש שמא תמאן לא ימנע מלישאנה (שם, ורש"י ד"ה ניחא).

הערות שוליים

  1. א', טור' תקלח-תקלט.
  2. ראה שם בתוספות ד"ה חזקה שכשאינה נאסרת עליו לא הפסיד סעודתו.
  3. על טענת בתולים בזמן הזה ראה ילקוט יוסף שובע שמחות א כג ח; ובהרחבה באסיא נז-נח, תשנ"ז, עמ' 62 ואילך.
  4. בטעם הדבר ראה שיטה מקובצת כתובות שם, וט"ז שם סק"ז, וביאור הגר"א שם סק"י
  5. ראה ט"ז אבה"ע סח סק"ו שלפיכך בזמן הזה שאבי הכלה עושה את החתונה, אינו נאמן.
  6. וראה יבמות קיא ב וטור ושו"ע אבן העזר סח י, שזמן טענת בתולים הוא שלשים יום. וראה ערך טענת בתולים.