מיקרופדיה תלמודית:אין לו לדין אלא מה שעיניו רואות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הדיין צריך לפסוק את הדין לפי מצב הדברים שהוא רואה עתה בעיניו, מבלי לחוש לטעות

כלל זה נאמר בשני מובנים:

במובן של ראייה חושית: דם-נדה שהובא לפני החכם כשנתייבש, לא יאמר אילו היה לח היה טמא, אלא אומר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומכיון שעכשיו נראה לו טהור – מטהרו, שהשינוי דבר שאינו מצוי הוא, ואין חוששים לו (נדה כ ב, ומאירי שם).

וכן להיפך: הביאו לפניו דם לח ומראהו טהור, אין צריך להמתין עד שיתייבש, שמא תתראה אז בקצותיו אדמימות ויהיה טמא, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועתה הדם טהור (ט"ז יורה דעה קפח סק"א; ש"ך שם סק"ג)[2].

במובן של ראייה שכלית: אל ימנע עצמו הדיין מן הדין - בדיני ממונות - מחשש שמא יטעה וייענש, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו ב; רמב"ם סנהדרין כג ט; רמ"א חושן משפט ח ב)[3].

אולם אין כלל זה אמור אלא במקום שאין הדיין רואה רמאות בטענות של בעלי הדין, אבל אם הוא מרגיש שיש רמאות בדבריהם, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אלא שאינו יכול לפסלם, וכיוצא בזה, אין לו לפסוק לפי הטענות, אלא יש על דין זה תורת "דין מרומה" [דין, שנראה לדיין שיש בו רמאות, מצד בעלי הדין או העדים] (ראה ערכו), שאסור לדיין לפסוק אותו הדין (שו"ע חו"מ טו ג-ד).

הכלל שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, נאמר אף במובן זה שהדיין צריך לדון לפי מה שדעתו הוא נוטה בפסק ההלכה, אף על פי שהוא בניגוד לפסק דין של רבו שמת (בבא בתרא קל ב, קלא א)[4].

בדומה לזה כתבו אחרונים שאם בא לפני בית דין פסק של בית דין אחר, ואינם יודעים מאיזה טעם פסקו, ולהם נראה שהדין הוא להיפך, אין להם להחזיר את הדין; אבל אם הם יודעים טעמו, והם רואים שיש לפרוך אותו, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומחזירים את הדין (שו"ת חתם סופר ו נ).

הערות שוליים

  1. א טור' תרלב – תרלג.
  2. הב"ח שם חולק ומחמיר שלא יפסוק עד שיתייבש הדם, אולם האחרונים הסכימו לדעת הט"ז, כמובא בפתחי תשובה שם סק"ג.
  3. בפוסקים נזכר כלל זה במשמעות נוספת, והיא שהדיין יכול להעריך ולקבוע מהי המציאות לפי מה שנראה לו, בין באיסורים ובין בממונות. דוגמא למקרים כאלו בדיני ממונות, ראה בערך חלוקת שותפות, ערך חצר, ערך ישיבת ארץ ישראל. דוגמא למקרים כאלו באיסורים, ראה באנציקלופדיה ערך דרוסה, ערך חציצה.
  4. אמנם מובא באחרונים שלא ניתן לחלוק על מי שגדול ממנו בהרבה, ראה ש"ך חו"מ כה ס"ק כא; נתיבות המשפט שם ס"ק כ; נודע ביהודה א או"ח לח; שם ב אה"ע קיד; חקרי לב יו"ד א ל; קובץ ענינים אות ב עמ' קצד בשם החזון איש.