מיקרופדיה תלמודית:בר מצוה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - קטן, שמגיע לזמן הגדלות, בו מתחייב בכל המצות

הזמן

הקטן שהגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד נעשה גדול (רמב"ם אישות ב י), ומתחייב בכל המצוות האמורות בתורה, ועד אותו זמן הוא קטן, שפטור מכל המצוות (ראה ערך קטן), וכן שנינו: בן שלש עשרה למצות (אבות ה כא).

שיעור זה של הזמן הוא הלכה למשה מסיני, כמו כל שיעורי תורה (שו"ת הרא"ש טז א; רש"י שם, בשם נוסחא אחרת; שו"ת מהרי"ל נא)[2].

מלבד השנים אינו נעשה לבר מצוה עד שיהיו לו גם שתי שערות - ונקראות סימנים - בגופו למטה, במקום הערוה (נדה מו א; רמב"ם אישות ב י,יז)[3], ומכל מקום כל שהגיע לשלש עשרה שנים ויום אחד מתחייב במצוות, אף על פי שלא בדקנוהו אם הביא שערות, שאנו מחזיקים אותו שודאי כבר הביא שערות, שחזקה כל שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים (ראה ערך גדול; גדולה).

צורת חישוב השנים

שנים אלו נחשבות מעת לעת, כלומר שנים שלמות, ואין תחילת השנה של שנת השלש עשרה נחשבת לשנה, כדרך שאומרים במקומות אחרים במקצת השנה שהיא ככולה (ראה ערך שנה), אלא צריך שיעברו שלש עשרה שנים שלמות (רמב"ם אישות ב י; טוש"ע או"ח נה ט).

שנים אלו אינן לא שנות הלבנה, ולא שנות החמה (ראה ערך שנה), אלא שנים של סדר העבור, שהן פשוטות ומעוברות (ראה ערך עבור שנים), כמו שהן נקבעות לפי חשבון העבור (רמב"ם אישות ב כא, על פי ירושלמי נדרים ו ח)[4].

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שדי שיתחיל היום שנולד בו, שיחשב בר מצוה, שמקצת היום שנולד בו נחשב כיום שלם (תוספות ערכין לא א ד"ה מיום, בשם רבנו אלחנן, לפי המשנה למלך שם ב כא), וכן מסקנת האחרונים (ב"ח באו"ח נג, ובשו"ת (הישנות) קמה; ש"ך חו"מ לה סק"א; מגן אברהם נג ס"ק יג).
  • ויש אומרים שצריך שיעברו שלש עשה שנה מעת לעת, ואינו נעשה בר מצוה עד שתגיע אותה השעה של היום שנולד בה (רש"י ערכין יח ב ד"ה מעת לעת, לפי המשנה למלך שם; תוספות שם לא א ד"ה מיום, בשם התוספות, לפי המשנה למלך שם; תוספות ראש השנה י א ד"ה בן, לפי המשנה למלך שם, והדברי חמודות נדה ה ה).

ברכת ברוך שפטרני

מי שבנו נעשה בר מצוה צריך לברך: ברוך שפטרני מענשו של זה (בראשית רבה סג י; תשב"ץ קטן שצ; מהרי"ל הל' קריאת התורה, בשם מרדכי הגדול; רמ"א או"ח רכה ב, בשם יש אומרים)[5].

בשם ומלכות

נחלקו ראשונים ואחרונים בצורת אמירת הברכה:

  • יש אומרים שאומרים אותה בשם ומלכות (מהרי"ל, קריאת התורה ה, בשם מרדכי גדול; תשב"ץ קטן שצ; באור הגר"א שם ד"ה י"א), וכן מסקנת אחרוני האחרונים (כן משמע בערוך השולחן שם ד; כן משמע במשנה ברורה שם סק"ו; חיי אדם סה ג; עולת ראיה א עמ' שיב).
  • ויש אומרים שאין לאומרה בשם ומלכות (פירוש התפלות והברכות לר"י בר יקר ב עמ' עב; לקט יושר א עמ' מ; רמ"א שם), מפני שלא הוזכרה בתלמוד (דרכי משה שם סק"א). וכן פשט המנהג בימינו, כי ספק ברכות להקל, ובפרט שאין הדבר ידוע בבירור שהביא הנער שתי שערות כדי שיפטר האב מעונשו, ובמקום שיש חשש ברכה לבטלה לא סומכים על החזקה שהביא שתי שערות (שו"ת יביע אומר ו או"ח כט).

הסוברים שאין לברכה בשם ומלכות, נחלקו כיצד לברכה:

  • יש אומרים לברך: "ברוך המקום שפטרני" וכו' (פירוש התפלות שם).
  • יש אומרים לברך תחילת הברכה בארמית: "בריך רחמנא מלכא דארעא שפטרני" וכו' (לקט יושר שם).
  • ויש אומרים לברך: "ברוך שפטרני" (כן נדפס בסידורים).

עניית אמן

אם האב אומר הברכה בשם ומלכות, יש לשומעים לענות אחריו אמן (שערי אפרים ד כה).

זמן הברכה

מברכים ברכה זו כשהנער עולה לתורה בפעם הראשונה - במנין שבעת הקרואים - שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (פסקי ר"י מפריז כז; לקט יושר שם; שערי אפרים שם), גם אם כבר זימן ברבים קודם לכן (ראה ערך זמון. לקט יושר שם). ונהגו שהאב עולה יחד עמו, ולאחר שיסיימו הקריאה והנער מברך ברכה אחרונה עליה, מברך האב ברכה זו (שערי אפרים שם).

ומהאחרונים יש שכתבו שנהגו לברכה או בשעת קריאת התורה, או בשעה שהנער מתפלל בצבור בתורת שליח צבור לראשונה (מגן אברהם שם סק"ד; משנה ברורה שם סק"ו)[6].

יש שכתבו שיש לשים היד על ראש הבן בשעת הברכה (פסקים לרבינו אביגדור כ; יד יצחק ג שג), ולא נהגו כן (נטעי גבריאל, הלכות והליכות בר מצוה, יב, הערה ח).

טעם הברכה

טעם הברכה לפי שעד שלש עשרה שנה צריך אדם להטפל בבנו (בראשית רבה שם), ונחלקו בביאור הדבר:

  • יש מפרשים שנענש עליו בחטאיו, שעליו מוטל לחנכו (ראה ערך חנוך), ועתה נפטר מזה (מגן אברהם שם סק"ה).
  • יש מפרשים שעד עכשיו היה חייב ללמדו תורה, וכעת נפטר מזה (חידושי הרד"ל לבראשית רבה שם).
  • ויש מפרשים שעד עכשיו הבן נענש בעוון האב (כן משמע בלבוש שם ב; מגן אברהם שם, בשמו).

אם ברכה זו צריכה מנין

אחרונים כתבו שמברכים ברכה זו דוקא בשעת קריאת התורה מפני שהיא צריכה מנין, שהיא כברכת הגומל, ששתיהן הודאה לקב"ה, ולכן אין לברכה ביחידות (דברי מלכיאל א ד; ציץ אליעזר ז כג).

ויש שכתב שאינה צריכה מנין, ואם נתפרסם בציבור שהנער בר מצוה, כגון שקרא בתורה או עבר לפני התיבה, יכול האב לברך ברכה זו ביחידות (זה השולחן ב או"ח רכה).

עד מתי מברכים ברכה זו

מכיון שברכה זו היא כברכת הגומל, זמן ברכתה כזמן ברכת הגומל (ראה ערכו. ציץ אליעזר שם).

ברכת האם

האם אינה מברכת ברכה זו, ומספר טעמים לדבר:

  • לטעם הראשון של הברכה, אינה מחויבת לחנכו (פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ה).
  • לטעם השני של הברכה, אינה מחויבת ללמדו תורה (חידושי הרד"ל שם).
  • מפני שלא נתקנה אלא בשעת קריאת התורה, ואין קוראים אשה לתורה (אגרות משה או"ח ה יד)[7].

על בן מאומץ

האחרונים כתבו שאין לברך ברכה זו על בן מאומץ, שעלולה לצאת מזה תקלה שיחשבו שהוא בנו לכל דבר (חשוקי חמד פסחים קכא ב)[8].

על בת

יש אומרים שעל בת אין מברכים ברכה זו (חידושי הרד"ל שם; שו"ת קול מבשר ב מד).

ויש אומרים שהאב יכל לברך הברכה בלא שם ומלכות (הרב יצחק ניסים, נועם ז עמ' ד; שו"ת יביע אומר ו או"ח כט. וראה שו"ת הלכות קטנות א רכב).

ברכת שהחיינו

בן שהגיע לי"ג שנה שנתחייב במצוות, וכן בת שהגיעה לי"ב שנה ונתחייבה במצוות, אין מברכים שהחיינו. הטעם:

  • תקנו לברך שהחיינו על חידוש חיוב המצווה, ולא כשאין חידוש בזמן קיום המצווה אלא רק בגברא, כי מכיוון שיש חיוב מצד קבלת התורה גם לקטנים שאבותינו קבלו לדורי דורות עולם, כבר אין ענין חידוש בגברא, כי תיכף כשיסתלק הפטור מצד קטנות הוא נכנס לחיוב (שו"ת אגרות משה יו"ד ג יד).
  • מפני שברכת שהחיינו אינה אלא על שמחת הלב בדבר שישנו בפועל ובגלוי בהווה, ולא על דבר שיהיה בעתיד, כבנידון בר המצוה, שקיום תורה ומצוות נמשך כל השנה ובמשך כל ימי חייו (שערי הלכה ומנהג או"ח ב עמ' שה-ו).

יש מהאחרונים שכתב שהבר מצוה יברך שהחיינו בעת שמניח תפילין בפעם הראשונה, ויכוין גם על כל המצוות שעתיד לקיים כל ימי חייו (שו"ת חתם סופר או"ח נה, על פי ט"ז או"ח כב סק"א, שכל מצוה שאדם עושה בפעם הראשונה מברך שהחיינו); ויש שכתבו שיכניס עצמו לחיוב ברכת שהחיינו על ידי לבישת בגד חדש או אכילת פרי חדש בעת שמניח תפילין בפעם הראשונה (ביאור הלכה כב ד"ה קנה; בן איש חי, שנה א, פר' ראה אות יז, על פי ש"ך יו"ד כח סק"ה, שאין מברכים שהחיינו בקיום מצוה בפעם ראשונה כל שאין זמנה קבוע)[9].

סעודת בר מצוה

הכתוב: וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק (בראשית כא ח) יש מהאמוראים המבארים אותו, שנגמל מיצר רע ליצר טוב, כשנעשה בן שלש עשרה שנה (יש אומרים במדרש אגדה (בובר) בראשית כא ח; רבי הושעיה רבה בבראשית רבה נג י, ומתנות כהונה שם). ומצוה על האב לעשות סעודה ביום שבנו נעשה בר מצוה, היינו ביום שנכנס לשנתו הארבע עשרה, כיום שנכנס בו לחופה, ואין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים למקום שבח והודאה שזכה הבן להיות בר מצוה, וגדול המצווה ועושה, ושזכה האב לגדלו עד עתה ולהכניסו בברית התורה (ים של שלמה בבא קמא ז לז).

כשהבן דורש בדברי תורה הרי זו סעודת מצוה אפילו כשעושים אותה שלא באותו יום (ים של שלמה שם; מג"א רכה ס"ק ד, בשמו).

אין להקדים סעודת בר-מצווה לפני היום שנעשה בו בן י"ג שנה, שהרי אז הוא עדיין קטן ואינו חייב במצוות, ואין טעם בעשיית סעודה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' חכו ממתקים, ח"א עמ' שכב).

מרבני דורנו יש מי שכתב שאילו היה בכוחו היה מבטל סדר הבר מצווה של הבנים שלא הביא זה שום איש לקרבו לתורה ולמצות, ואף לא את הבר מצווה אף לא לשעה אחת, ואדרבה בהרבה מקומות מביא זה לחלול שבת ועוד איסורים; אבל מכיון שכבר נהגו כן, וגם בא זה ממקור מצווה – קשה לבטל (שו"ת אגרות משה או"ח א קד).

בבת

בדורות האחרונים התפשט מנהג לעשות סעודה אף לבת המצוה, ונחלקו בדבר:

  • יש אומרים שמנהג הגון הוא, שאף היא מקבלת עליה עול מצוות; ועוד, שיש שמחה לאב שנפטר מהעונש המוטל עליו בחינוך בתו עד שתגיע לגיל מצוות (ישכיל עבדי ה או"ח כח; שו"ת יביע אומר ו או"ח כט).
  • יש אומרים שאם השתרש המנהג לערוך סעודה לבת מצוה מכל מקום לא יעשו זאת בבית הכנסת אלא בביתה או בבית הספר שבו היא לומדת (שו"ת שרידי אש ג צג; שו"ת קול מבשר ב מד).
  • יש אומרים שגם הבת ביום שתיכנס בחיוב מצוות, אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה אותו היום ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך עליו שהחיינו, ותכוון גם על כניסתה בעול מצוות (בן איש חי שנה ראשונה, פרשת ראה, אות יז).
  • ויש אומרים שאין לעשות כן (אגרות משה או"ח א קד), שבבת לא ניכר חילוק במה שנעשית גדולה יותר מקטנותה, ואין מצוה בעשיית סעודה (אגרות משה או"ח ב צז), ולא נתפשט מנהג זה אלא מכתות שפרשו מהיהדות (אגרות משה או"ח א קד).

מנהגי בר מצוה

מנהג ירושלים קדמון

מנהג טוב היה בירושלים שמי שנכנס למצוות סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים; וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו; ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים; ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכן במצות (סופרים יח ז).

מנהג נכון הוא ללמוד מסכת ולגמור אותה ביום הבר מצווה, והוא דבר טוב (שו"ת אגרות משה או"ח ד כג).

נוהגים שחתן הבר-מצווה דורש בדברי תורה (ראה מקורות בס' נטעי גבריאל, בר מצווה, פי"ז).

יש שנוהגים לזרוק סוכריות ומיני מתיקה על חתן בר-המצווה אחר עלייתו לתורה, ואין למנהג זה כל מקור, אלא שהוא השתרבב ממנהג זריקת סוכריות וכד' על חתן בעלייתו לתורה בשבת שלפני החתונה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' הקטן והלכותיו, ג פג סוף הע' קד).

יש נוהגים שנער בר-המצווה קורא את כל הפרשה בציבור בשבת שלאחר בר-המצווה, או כאשר נעשה בר מצווה בשבת (ראה בס' נטעי גבריאל, בר מצווה, פי"ג - מקורות מספרי מנהגים); יש מקומות שאין המנהג כן (ראה נטעי גבריאל שם, שהוא מנהג החסידים); ויש שכתבו לבטל מנהג זה כליל (הליכות שלמה, תפילה א יב לד; שערי הלכה ומנהג או"ח ב עמ' שיא).

קדימויות בעליה לתורה

חתן ביום חופתו, היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה, הוא קודם לכל החיובים, אפילו לנער שנעשה בר מצווה ביום זה; נער שנעשה בר מצווה באותו שבוע, אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים, כיון שהוא זמן חינוכו, מלבד חתן שמזמרים לו [=שבת חתן], שהוא שוה לו ויטילו גורל; ואם אין הנער שנעשה בר מצווה מתושבי העיר, אף שמחוייבים לקרותו לתורה, מכל מקום אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר (ביאור הלכה קלו א ד"ה בשבת).

הערות שוליים

  1. ד, טור' קסה-קסח.
  2. ויש שהסמיכוהו למקרא, שנאמר: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ (בראשית לד כה), ולוי באותו פרק בן שלש עשרה שנה היה ונקרא איש, וחיוב במצוות תלוי במי שהוא איש, שנאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (במדבר ה ו), שאיש הוא בכלל עונשים (רש"י שם, ונזיר כט ב ד"ה ור' יוסי; ברטנורא שם); ויש שנתנו רמז לדבר מהכתוב: עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ (ישעיהו מג כא) - "זו" בגימטריא י"ג (ארחות חיים תפלה עג; מגן אבות לרשב"ץ שם, בשם מדרש; שו"ת מהרי"ל שם).
  3. על שיעור השערות וזמן צמיחתן, ראה ערך גדול; גדולה.
  4. על חשבון חודש העבור בכלל השנה לבר מצוה, ראה ערך אדר; על התחלת החיוב של הנחת תפילין כשנעשה בר מצוה, ואם חייבים לחנכו קודם לכן, ראה ערך הנחת תפילין.
  5. ויש גורסים: אשר פטרני (מהרי"ל, קריאת התורה ה; אור חדש, ברכות התלויות בכל הגוף, ב); ויש גורסים: אשר פדאני (פסקי ר"י מפריז כג); ויש גורסים: שהצילני (פירוש התפלות והברכות לר"י בר יקר ח"ב עמ' עב; הפרדס לרבי אשר נביו, הראיה).
  6. וראה שו"ת דברי מלכיאל א ד שבמקום שעושים סעודה לבר מצווה ביום שנעשה בר מצווה, ויש שם עשרה ותרי רבנן, מחויב אז לברך, ואדרבא אז עיקר מצותה של הברכה, ואיך אפשר שבעת עיקר השמחה לא יברך ואחר כך יברך.
  7. וראה עוד שו"ת קול מבשר ב סי' מד.
  8. ועוד, שלטעם הנוסף בברכה זו, ודאי שהקב"ה אינו מעניש הבן המאומץ בחטאי המאמץ, ואף לטעם העיקרי אינו מבורר שהעונש של המאמץ הוא באותו המידה של עונש האב (חשוקי חמד שם).
  9. וראה בהליכות שלמה, תפילה א, פ"ד סי"ד שמביא מהגרש"ז אויערבאך: לענין שהחיינו בתפילין התנהגתי עם בניי שיחיו, שלפני י"ג שנה, היינו חודש ימים לפני היותם בר מצווה, רק הניחו, אבל לא נתתי להם את התפילין במתנה אלא השאלתי להם, ורק במלאות להם י"ג שנה [נתתי להם במתנה], והברכה [שהחיינו] היא על ההנחה וגם על המתנה של תפילין, ואף שמצוות לאו ליהנות ניתנו, היינו בקונה במעותיו, אבל לא במתנה שזה ממש רכוש.