מיקרופדיה תלמודית:אכילת מצה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: לא הייתה אפשרות לשמור את התמונה הממוזערת אל יעדה

הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות אכילת מצה בפסח[2].

המצוה והחייבים בה

חיוב המצוה בלילה ראשון בזמן הזה

מכיוון שנאמר לגבי קרבן פסח: וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות יב ח), דעת יחיד - רב אחא בר יעקב - שאין אכילת מצה בזמן הזה חובה אלא מדבריהם, כיון שאין קרבן פסח (פסחים קכ א); ונחלקו עליו הרבים ואמרו שאף בזמן הזה קיים החיוב מדאורייתא, ונאמרו בזה מספר טעמים:

  • מכיון שחזרה התורה ואמרה: בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שם יח), הרי שאין חובה זו תלויה בקרבן פסח, ואפילו בזמן הזה שאין פסח, חייבים במצה מן התורה (פסחים קכ א; רמב"ם חמץ ו א).
  • הכתוב שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג) מלמד שבזמן שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ואפילו בזמן שאין פסח נוהג חייב באכילת מצה (רבי יהודה בפסחים כח ב, ורש"י ד"ה לקובעו).
  • הכתוב בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת (שמות שם כ) מרבה אף זמן שאין פסח (קדושין לז ב).

חיוב אישים שונים

הערל ובן נכר - מי שהיה מומר בשעת שחיטת הפסח ועשה תשובה - אף על פי שאינם עושים את הפסח, חייבים במצה, שנאמר: וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות שם מח), וכן כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שם מג), ודרשו: בו הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה (פסחים שם, ותוספות שם ד"ה כל).

טמא ומי שהיה בדרך רחוקה חייבים במצה, שאינם גרועים מערל (פסחים שם), ויש שלמדו טמא ושהיה בדרך רחוקה ממה שנאמר: בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (רבי יהודה שם ורב אחא בר יעקב שם קכ א).

אף הנשים שפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, חייבות באכילת מצה מן התורה, שנאמר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג), ודרשו: כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ונשים כיון שישנן בבל תאכל חמץ, ישנן בקום אכול מצה (פסחים מג ב. וראה קדושין לד א). בירושלמי הוסיפו, שכיון שחיובה נלמד מאיסור חמץ, הרי זו מצות עשה הבאה מכח לא תעשה, וכמצות לא תעשה דומה, שחייבות אף בזמן גרמא (ר' מנא בירושלמי פסחים ח א); ויש מי שאומר שחיוב נשים במצה הוא במחלוקת והוא תלוי בחיובן בפסח, שחלקו בזה תנאים (ראה בערך קרבן פסח), ולמי שסובר שהן רשות בקרבן פסח, הן רשות אף במצה (רבי זעירא בירושלמי קדושין א ז).

אף עבדים חייבים באכילת מצה (רמב"ם חמץ ו י), לפי שהוקשו לנשים (מגיד משנה שם).

קטן שיכול לאכול פת, מחנכים אותו במצוות ומאכילים אותו כזית מצה, כדרך שמחנכים אותו בשאר מצוות (רמב"ם שם, על פי סוכה מב ב).

בשאר ימי הפסח

בשאר ימי הפסח, מלבד הלילה הראשון, אין אכילת מצה חובה, לפי שנאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (דברים טז ח), ודרשו: מה שביעי רשות, שהרי לא נאמר בו תאכל מצות, אף ששת ימים רשות (פסחים קכ א).

יש אומרים שהכתוב שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ וגו', בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב (שמות יב טו,יח), מלמד שלמרות שבשאר הימים אין חובה לאכול מצה, מכל מקום האוכלה מקיים מצוה (כן משמע במכילתא בא פסחא י; חזקוני שם יח; מעשה רב קפא), וצריך לכוין בה לשמה (מעשה רב שם).

ברכתה

נוסח הברכה

בזמן שבית המקדש היה קיים, כשהיו כורכים מצה ומרור ביחד, מברך: על אכילת מצות ומרורים, ובזמן הזה, שאין לאכלם ביחד, מברך על המצה לחוד: על אכילת מצה (רמב"ם חמץ ח ו,ח).

נוסח ברכתה "על" (רמב"ם שם ח) מפני שהוא מוציא בברכה זו את עצמו ואחרים עמו (מגיד משנה שם יב; בית יוסף אורח חיים תעה א, בשמו), או מפני שהיא מצוה שנגמרת מיד, ואין שיהוי זמן בעשייתה (ס' הישר לרבנו תם סי' רנט; ראב"ן סי' לה, עי"ש בארוכה; רא"ש פסחים א י, בשם רבנו תם; אבודרהם תפלות חול שער ג, בשמו; ס' המכריע סי' סא); ויש סוברים לברך "לאכול מצה" (רמב"ן ור"ן פסחים קטו א), ואין המנהג כן (בית יוסף שם).

זמן ברכתה

ברכת המוציא מברך לפני ברכת אכילת מצה, לפי שהיא תדירה (אור זרוע ח"ב רנו).

בשאר ימי הפסח, אפילו לסוברים שמקיים מצוה אם אוכל מצה, מכל מקום אין לברך על אכילתה, הואיל ואינה מצוה גמורה בתורת חובה (חתם סופר יורה דעה קצא; מהרש"ם ח"א ריט), והמברך עובר על איסור ברכה לבטלה (שדי חמד חמץ ומצה יד י; זכר יהוסף קעח)[3].

צורת אמירתה

ברכות המצוות יש לברך בעמידה (אשכול, מהדורת רצב"א עמ' 51; ארחות חיים ציצית כז, בשם הירושלמי), אך מצוות שיש בהן הנאה, כאכילת מצה וסוכה וקידוש וכיוצא, אין צריך לברך מעומד (אשכול שם).

ברכת שהחיינו

על אכילת מצה, אף על פי שהמצוה באה מזמן לזמן וגם יש בה שמחה, אין מברכים שהחיינו, לפי שכבר יצא ידי חובתו בברכת שהחיינו שאמר בקידוש, שפוטר בה את כל המצוות של הסדר בפסח (אבודרהם, ברכת המצוות ומשפטיהם), או שיוצא ידי חובה בברכת הגאולה, באומרו: "והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור" (אבודרהם שם).

הוצאת אחרים ידי חובה

ברכות הנהנין שיש בהן גם מצוה, כגון ברכת המוציא על אכילת מצה בליל ראשון של פסח, הרי הן כברכת המצות, כיון שאכילה זו או שתיה זו חובה היא עליו, ואי אפשר שלא בהנאה, והנאה אי אפשר בלא ברכה, נמצאת המצוה תלויה בברכת ההנאה, ולכן אף על פי שיצא ידי חובה יכול להוציא אחרים ידי חובתם (ראש השנה כט ב, ורש"י ד"ה כיון; רמב"ם ברכות א י; טוש"ע או"ח רעג ד, ותפד א).

השיעור והזמן

שיעורה

סתם אכילה האמורה בתורה, בין באכילת איסורים ובין באכילת מצוה, שיעורה בכזית (ראה ערך זית, ושם שיעורו בימינו), וכך אמרו: אין אכילה פחותה מכזית (תורת כהנים אחרי פרק יב ב, ואמור פרק ד טז ופרק ו ג), ולפיכך שיעור אכילת מצה כזית (פסחים מ א, קח א, קיט ב; רמב"ם חמץ ו א).

מצוה מן המובחר לאכול כל השיעור בבת אחת (תרומת הדשן קלט; בית יוסף או"ח תעה א, בשמו), ואם אכלו לחצאין, חצי זית ואחר כך חצי זית, יצא, ובלבד שלא ישהה מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה שניה יותר מכדי אכילת-פרס [ראה ערך אכילת פרס, ושם שיעורו בימינו] (ברכות לז ב ורש"י ד"ה והוא; טור שם, בשם הרא"ש).

אם אין לו כזית

במהות שיעור כזית במצוות עשה של אכילה נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שלא נאמר במצוות שיעור כזית אלא לענין שלמות המצוה, אבל האוכל פחות מזה יש בו קצת מצוה מן התורה, ולכן גם מי שאין לו בליל הסדר כזית מצה, אלא פחות מזה, חייב מן התורה לאוכלו (החיד"א במחזיק ברכה תעה, ועין זוכר ה לח).
  • ויש אומרים ששיעור כזית הוא עצם המצוה, ואם אכל פחות מכאן לא עשה כלום, ומי שאין לו כזית מצה איננו חייב לאוכלו (משנה למלך חמץ א ז; שבות יעקב ח"ב יח)[4].

זמן אכילתה

זמן אכילת מצה כזמן אכילת פסחים, כיון שהוקשה מצה לפסח, שנאמר: וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות יב ח), וכמחלוקת באכילת פסחים - אם זמנה כל הלילה, או עד חצות - כך מחלוקת באכילת מצה (פסחים קכ ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שהלכה כדעת הסובר זמן אכילת פסחים כל הלילה, ולפיכך גם זמן אכילת מצה כך (רמב"ם ומגיד משנה והגהות מיימוניות חמץ ו א); ויש סוברים שהלכה כדעת הסובר עד חצות (תוספות שם ד"ה אמר).

וכתבו ראשונים, שאפילו אם מן התורה מצותה כל הלילה, יש להחמיר מדברי סופרים לאכלה לפני חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה (רא"ש שם י לח; הגהות מיימוניות שם; ר"ן מגילה כ ב).

באיזו מצה יוצאים ידי חובה

נחלקו ראשונים איזו מצה יוצאים בה ידי חובה:

  • יש אומרים שהיא המצה הראשונה שאוכלים, ואכילת אפיקומן אינה לשם חובה, אלא לשם זכר לפסח בלבד (רא"ש שם לד; ערוך השלחן או"ח תעז ב, בדעת הטוש"ע). אכן בזמן שבית המקדש קיים ואוכל קרבן פסח, אזי גם מקיים מצות מצה כשאוכל יחד עם הפסח (רא"ש שם).
  • ויש אומרים שהיא מצת האפיקומן הנאכלת באחרונה, ואף על פי שמברכים ברכת על אכילת מצה בראשונה, ואותה אכילה אינה לשם חובה, הרי זה מפני שאי אפשר שלאחר שמלא כריסו ממנה יחזור ויברך עליה, לכן מברך בראשונה ומתכוין אף על כזית שבאחרונה (רש"י פסחים קיט ב ד"ה אין מפטירין; רשב"ם שם ד"ה אין מפטירין; ערוך השלחן שם, בדעת הרמב"ם).

סדר אכילתה

הסבה

אכילת מצה - כזית מצה של מצוה (רמב"ם חמץ ז ח; רשב"ם פסחים קח א ד"ה מצה) - צריכה הסבה (גמ' שם), לפי שהוא זכר לגאולה (רשב"ם שם).

אם אכל בלי הסבה - לא יצא (רא"ש שם כ, על פי הגמ' שם; טור או"ח תעז), ונחלקו בדינו:

  • יש אומרים שצריך לחזור ולאכול בהסבה (טור שם ושו"ע שם תעב ז) ובברכה (באור הלכה שם ד"ה לא יצא).
  • ויש אומרים שבזמן הזה אין צריך לחזור ולאכול בהסבה, שכיון שיש מן הראשונים הסוברים שבזמן הזה בכלל אין חובת הסבה (ראב"ן פסחים, עמ' תעה במהדורת דבליצקי; ראבי"ה פסחים תקכה; טור או"ח תעב, בשמו), כדאי לסמוך עליהם בדיעבד (אגודה פסחים צב).

ולפיכך יש לחזור ולאכול בהסבה בלי ברכה (רמ"א שם).

פרוסה

מצה שאוכל בליל פסח צריך לבצוע מן הפרוסה, משום שנאמר: לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג) - מה דרכו של עני בפרוסה, אף זו פרוסה (ברכות לט ב, ופסחים קטו ב).

ונחלקו בדבר:

  • יש אומרים שלחם עוני בא לגרוע, שבמקום לחם משנה שחייבים בכל יום טוב [ראה בערך לחם משנה] בוצע בליל פסח על אחד ומחצה (רי"ף פסחים קטז א; רמב"ם שם ח ו).
  • ויש אומרים שלחם עוני בא להוסיף, שמלבד הלחם משנה צריך עוד פרוסה (סדר רב עמרם ח"ב פב; רשב"ם שם ד"ה אף כאן; רא"ש שם ל), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תעה א).
  • ויש שהכריעו: כשחל בשבת צריך שתי שלמות ופרוסה, וכשחל בחול צריך אחת ופרוסה (רי"ץ גיאת ח"ב עמ' קב, בשם רב נטרונאי גאון; הלכות גדולות, פסח, כל שעה; טור שם, בשם מנהג בבל המובא בחילוף המנהגים).

על איזה מברך

נחלקו ראשונים על איזו מצה מברך:

  • יש אומרים שמברך ברכת המוציא על השלמה, וברכת על אכילת מצה על הפרוסה, ובוצע משתיהן ביחד (רא"ש וטור שם), או שבוצע תחילה את השלמה, ואינו אוכל עד שמברך על הפרוסה (שם; שבלי הלקט ריח, בשם רש"י ורבינו גרשום ורבינו שמואל), אבל אין לברך על הפרוסה שתי ברכות, לפי שאין-עושין-מצות-חבילות-חבילות (תוספות ברכות שם ד"ה הכל).
  • ויש אומרים שמברך על הפרוסה שתי הברכות (תוספות שם, בשם רבי מנחם מוינא), ואינן מצוות חבילות חבילות, לפי שברכות הנהנין אינן בכלל זה (תוספות שם), ואפילו לסוברים שמביא שלש מצות מברך שתי ברכות על הפרוסה, ואין השלמות באות אלא להיכר בלבד לשם לחם משנה (בגדי ישע, סדר של פסח ג, בשם י"א).
  • ויש אומרים שמברך על הפרוסה המוציא, ועל השלמה על אכילת מצה (טור שם, בשם יש אומרים).

וכדי לצאת ידי כולם נהגו לאחוז ביד שתי המצות השלמות וביניהן הפרוסה ומברך המוציא, ויניח השלישית להשמט מידו, ויברך על הפרוסה עם העליונה על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד (מהרי"ל, סדר ההגדה לא; משנה ברורה שם סק"ב).

מאיזה אוכל

ואף באכילתו צריך לאכול משתיהן יחד, מהשלמה ומהפרוסה, לפי שהדבר ספק על איזו בירך על אכילת מצה, ונמצא ספק מפסיק בין ברכה לאכילה אם יאכל רק מאחת תחילה, ולכן צריך לאכול כזית מכל אחת (טוש"ע שם; משנה ברורה שם סק"ח).

ואם אינו יכול לאכלן יחד - יאכל של המוציא תחילה (טוש"ע שם), והיינו השלמה העליונה, שכן הוא לדעת רוב הפוסקים, ואין אכילתה הפסק בדיעבד, כיון שלצורך המוציא באה אכילתה, וברכה זו היא גם על הפרוסה, ונמצא שבאה לצורך אותו כזית (שו"ע הרב שם ו).

הטבלה

יש מהראשונים סוברים שצריך לטבול כזית מצה שהוא אוכל בחרוסת [ראה ערכו] (רמב"ם שם ח; הגהות מיימוניות שם, בשם הגאונים); אבל רבים חולקים על זה (ראב"ד בהשגות שם; מגיד משנה שם, בשם האחרונים; טור שם), אלא טובלו במלח (טור שם); ואף בזה יש חולקים, ואין נוהגים לטבול במלח, שפת נקיה אינה צריכה מלח (רמ"א שם א), ואף על פי שבשאר ימי הפסח טובל במלח, מכל מקום נראה יותר לחם עוני כשאינו טובל בלילה הראשון (משנה ברורה שם סק"ד, בשם האחרונים).

המצה השלישית

במצה השלישית נהגו לעשות הכריכה עם מרור[5], כדי שבכל אחת מהמצות תעשה מצוה (תוספות שם קטז א ד"ה מה); ויש שנהגו להשאירה למחר ללחם משנה (אור זרוע ח"ב רנו, בשם הר"ש מדריוש).

אם לא טעם המצה

  • אף על פי שלכתחילה צריך שיטעום טעם מצה, מכל מקום אם בלע מצה יצא בדיעבד (פסחים קטו ב, ורשב"ם שם ד"ה בלע מצה; טוש"ע שם ג), שהתורה לא ציותה שטעם המצה יהיה בפיו, אלא על אכילתה (ט"ז שם סק"ט); ויש סוברים שאם בלע מצה לא יצא (מאירי שם, לפי השמטת הרי"ף).
  • בלע מצה ומרור כאחד, יצא ידי מצה, אף על פי שלא טעם טעם מצה וגם לא נגעה בגרונו, שהמרור חצץ בינתיים (פסחים שם, ורשב"ם ד"ה בלע מרור), מפני שהמרור טפל למצה ואינו נקרא חציצה (מגיד משנה שם ו ב), או מפני שהמרור מעין המצוה הוא ואינו הפסק (לחם משנה שם). ואפילו בזמן הזה שמרור אינו אלא מדרבנן, ואין לאכול מרור עם מצה ביחד, שהמרור מבטל טעם המצה - מכל מקום כשאינו לועס אינו מבטל, אפילו אם המרור יותר מן המצה, ויוצא (תוספות שם ד"ה ידי מצה; מגן אברהם שם ס"ק יג).
  • אם כרך את המצה בסיב - הגדל סביב הדקל (רשב"ם שם ד"ה כרכן) - לא יצא (גמ' שם), ואינו דומה לבולע עם מרור, שכאן לא היתה המצה ממש בפיו (רש"י שם ד"ה כרכן; רשב"ם שם ד"ה כרכן), או מפני שאין הסיב מעין המצוה (לחם משנה שם); ויש סוברים הטעם, מפני שאין דרך אכילה בכך (ר"ן שם), ולפיכך אם כרך את המצה בדבר מאכל אחר ובלעם יצא, שדרך אכילה בכך (פרי חדש שם ג).

אכל ללא כונה

אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו נכרים, יצא (ראש השנה כח א), כיון שהוא יודע שהלילה פסח, ושהוא חייב באכילת מצה (שו"ע שם ד), וכל שכן אם אנסוהו ישראל כדי לקיים מצות מצה (משנה ברורה שם ס"ק לה, על פי כפות תמרים שם).

אפילו לסוברים בכל מקום מצות-צריכות-כונה [ראה בערכו], מכל מקום כאן יצא, שכיון שהיסב חזקתו שכוון (ירושלמי פסחים י ג), אלא שבשעת האכילה נשכח ממנו (קרבן העדה שם), או מפני שנהנה באכילה זו (ר"ן שם) ואינו מתעסק, שהרי אף לחיוב חטאת אמרו (כריתות יט ב) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה (רש"י ראש השנה שם ד"ה מהו; ר"ן שם).

חשב שהוא יום חול או שאין זו מצה

אם חשב שהוא יום חול, או שאין זו מצה, לא יצא (מגיד משנה שם ג; ר"ן שם; שו"ע שם), כיון שלא ידע שהוא מקיים מצוה (יבין שמועה לרשב"ץ, מאמר חמץ, לו ב ד"ה אכלן); ויש אומרים שבחשב שאינה מצה - יצא, אם מצוות אינן צריכות כוונה (בית יוסף שם, בשם רבינו ירוחם), ואם ידע שהיא מצה ולא רצה לאכלה - לא יצא, כיון שמתכוין שלא לצאת (ב"ח שם, בשמו).

אכל בעת שטותו

אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו - לא יצא, שאכילה זו היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות (גמ' שם; רמב"ם שם ו ג).

מצה שאין יוצאים בה

מצה גזולה

מלבד מה שאין אדם יוצא ידי חובתו באלו שאין שם מצה עליהם [ראה בערך מצה], אינו יוצא ידי חובתו אם היתה מצה גזולה, ושני טעמים נאמרו בזה:

  • לפי שנאמר במצה: לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג), ונאמר בחלה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט) - מה לחם האמור בחלה משלכם, אף לחם האמור במצה משלכם (פסחים לח א).
  • מפני שהיא מצה האסורה לו (רמב"ם שם ו ז; טוש"ע או"ח תנד ד), והרי זו מצוה-הבאה-בעבירה (לבוש שם ד; שאגת אריה צד).

אף ביום טוב של גלויות אינו יוצא במצה גזולה (שאגת אריה צח).

אבל הגוזל חטים ועשה מהן קמח, או גזל קמח ועשה ממנו מצה - יצא, כיון שקנה בשינוי משעת עשייתה, ואינו חייב להשיב אלא דמים (מגיד משנה חמץ ו ז; שו"ע שם).

ברכה על מצה גזולה

מצה גזולה אסור לברך עליה (ירושלמי שבת ג ג), והגוזל חטים ועשה מהן קמח, או קמח ועשה ממנו מצה, נחלקו בדינה: יש אוסרים לברך עליה (רמ"א שם[6]); ויש חולקים וסוברים שצריך לברך (מגן אברהם תרמט סק"ב; מקור חיים שם, ביאורים סק"ג), ולכן לכתחילה לא יקח מצה כזו (משנה ברורה תנד ס"ק טז)[7].

מצה שאינה משומרת לשם מצה

מצה שאינה משומרת לשם מצה - אין יוצאים בה ידי חובה, שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת (שמות יב יז) - שתהא משומרת לשם מצה (גמ' שם לח ב).

מצת מכונה

מצה שנלושה או נאפתה - הוכנסה לתנור - על ידי מכונה חשמלית, נחלקו אחרונים אם אדם יוצא בה ידי חובת אכילת-מצה בליל ראשון של פסח:

יש סוברים שאינו יוצא בה ידי חובתו, מאחר שצריך מצה המשתמרת לשם מצה (פסחים לח ב), וזו אינה עשויה בידי אדם אלא נעשית מאליה, ואין כאן כוונת לשמה (שו"ת האלף לך שלמה השמטות סי' לב; תורת רפאל סי' עג; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קכט; נפש חיה או"ח סי' תס, הגר"י רוזין מרוגצ'וב, הובאו דבריו בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' קכט, ועוד); ויש שכתבו לאסור מצת מכונה אפילו בשאר ימי הפסח משום חששות שונים של חמץ גמור (ראה שו"ת דברי חיים חאו"ח ח"א סי' כג-כד, ושם סי' קלז, בשם כמה אדמורי"ם[8]; שו"ת לבושי מרדכי חאו"ח מהדורה קמא סי' פד-פה; שו"ת ירושת הפליטה סי' א-ד; שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' ק. וראה עוד שו"ת משנה הלכות חי"א סי' שס).

ויש מהאחרונים חולקים וסוברים שמצת מכונת חשמל כשרה למצות מצה (דברי מלכיאל ח"ד סי' כ; שו"ת כתב סופר בהוספות סי' יב; בעל לבוש מרדכי, בשרידי אש ח"ב סי' פח; רי"מ טוקצינסקי בבית מדרש עמ' ע; שו"ת דעת סופר או"ח סי' סב; מקראי קודש פסח ח"ב סי' סי' ג; אבן ישראל ח"א חו"מ פ"ו ה"ט; הליכות שלמה מועדים, פסח פ"ז ס"י, ועוד. ועי' זקן אהרן ח"א סי' ב), אם לפי שאין צריך עשיית המצה לשמה אלא שימורה מן החמץ לשם מצת מצוה, ולכן אף על פי שנעשית על ידי המכונה, מועילה מחשבת האדם המשמרה לשמה, או לפי שכל מה שנעשה על ידי המכונה, חשוב כנעשה על ידי האדם שהפעילה, או שחשוב כמו אש, שלהלכה דנים אשו משום חציו, וחשוב הכל כחו[9], ובימינו השתכללו המכונות ואין עוד חששות חימוץ כמו במכונות הישנות (הליכות שלמה שם).

ויש המחמירים לאכול מצת יד בליל הסדר בקיום מצות אכילת מצה, אך אוכלים מצות מכונה בשאר ימי הפסח (הליכות שלמה שם).

שריה במים

חולה או זקן שאינם יכולים לאכול, שורים להם רקיק במים ומאכילים אותם, והוא שלא נימוח (רמב"ם שם ו י, על פי פסחים מא א; טוש"ע שם תסא ד), שאם נימוח, אין עליו שם לחם (רש"י שם ד"ה יוצאין), והתורה הקפידה שיהא שם לחם על המצה, כמו שנאמר: לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג).

איסור אכילתה בערב פסח

בירושלמי מובא: "האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו - לוקה" (פסחים י א)[10].

אם הבבלי חולק על הירושלמי

יש מי שכתב שמכיוון שהבבלי לא הזכיר דין זה, הרי שהוא חולק וסבור שמותר לאכול מצה בערב פסח עד השעה העשירית [ראה להלן] (תוספות רי"ד פסחים צט ב, במהדורה תנינא), ומכל מקום פסק להלכה כירושלמי (פסקי הרי"ד פסחים עמ' שמז), וכן פסקו רוב הפוסקים (רמב"ם חמץ ו יב; טור ורמ"א או"ח תעא ב); ויש שלא הביאו דין זה להלכה (המחבר שם).

מקור האיסור

  • יש שלמדו האיסור מהכתוב בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שמות יב ח), ולא ביום (הלכות גדולות, פסח, כל שעה; רי"ץ גיאת ח"ב עמ' צז; רקח רפ).
  • ויש שלמדוהו ממה שהוקשה מצה לפסח (פסחים קכ ב), וכשם שפסח אסור באכילה בערב פסח (ראה בערך אכילת פסחים), אף מצה כן (רקח שם, בשם מנהגים של רבי שלמה).

מדאורייתא או מדרבנן

יש שכתבו שהלימוד מהכתוב הוא לימוד גמור מדאורייתא (חתם סופר על התורה שמות שם, בדעת הרקח); ויש שכתבו שהוא תקנת חכמים (רמב"ם שם), והלימוד הוא אסמכתא (פרי חדש שם סק"ב, בדעת הרקח; יצחק ירנן על רי"ץ גיאת שם, בדעתו ובדעת בעל הלכות גדולות).

זמן האיסור

מספר דעות נאמרו בענין זמן תחילת האיסור:

  • בליל י"ד וביומו (ארחות חיים, חמץ ומצה קיד).
  • בכל יום י"ד החל מעמוד השחר, אבל לא בלילו (מלחמות לרמב"ן שם מט א; חק יעקב תעא סק"ז, ואליהו זוטא שם סק"ג, בדעת הרמ"א שם, משנה ברורה שם סקי"ב).
  • ביום י"ד, החל מארבע שעות, שהוא זמן ביעור חמץ (רא"ש פסחים ג ז; טור שם).
  • ביום י"ד, החל מחצות, שהוא זמן איסור אכילת חמץ מדאורייתא (בעל המאור שם).

יש שהחמירו שלא לאכול מצה מראש חודש (חק יעקב שם; משנה ברורה שם), ויש שנהגו שלא לאכול מצה שלשים יום קודם הפסח (שערי הלכה ומנהג ח"ב סי' קצ; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קנה).

קטן

קטן שאינו יודע מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו מצה (רמ"א שם).

בחוץ לארץ

נוהגים בחוץ לארץ למעט קצת באכילת מצה ביום הראשון, כדי שיאכל בליל שני לתיאבון (שם).

מצה עשירה

מצה-עשירה כיון שאינו יוצא בה ידי חובת מצה בלילה, אוכלה עד שעה עשירית (טוש"ע שם).

איסור אכילה משעה עשירית

ערבי פסחים סמוך למנחה - והוא מתחילת שעה עשירית ולמעלה, חצי שעה לפני מנחה קטנה (פסחים קז ב ורש"י ד"ה או) - לא יאכל אדם עד שתחשך (משנה שם צט ב), אפילו מצה עשירה (רא"ש שם י א; טוש"ע שם).

טעמי האיסור, כדי שלא יבוא לאכול את המצה בערב אכילה-גסה (גמ' שם קז ב), וכדי שיכנס בערב לאכילתה כשהוא תאב (רש"י שם ד"ה ומשום; רמב"ם שם), ויאכלנה לתיאבון (רש"י שם צט ב ד"ה לא יאכל; רשב"ם שם ד"ה לא יאכל; טוש"ע שם א).

יש מפרשים שדין זה הוא משום הדור-מצוה (רש"י ורשב"ם שם); ויש מפרשים שחששו שלא יאכלנו אכילה גסה כזו שאינה בכלל אכילה (ראה בערך אכילה גסה), ולא יצא ידי חובתו (ר"ן שם; רשב"ם שם קז ב ד"ה או דילמא).

איסטניס

לאסטניס, שאם יאכל מעט ביום, לא יוכל לאכול בלילה, הכל אסור (טוש"ע או"ח תע ג, על פי פסחים קח א, וירושלמי שם י א).

הערות שוליים

  1. א, טור' תשסד-תשעג.
  2. על מצות אכילת מצה של אפיקומן, ראה בערך אפיקומן.
  3. ויש מי שכתב שלסוברים שאם אוכל מצה בשאר ימי הפסח מקיים מצוה יש לברך (יפה לב ח"ב תעה סק"ז, לפי המגן אברהם לא סק"ג), ונדחו דבריו (שדי חמד שם).
  4. ויש מי שכתב שמכל מקום מדרבנן מצוה לאכול, כדי שלא תשתכח תורת המצוה (מחזיק ברכה שם, לדעה זו).
  5. פרטי הכריכה ראה בערך אכילת מרור.
  6. שציין לעיין בתרמט א, ושם מבואר לגבי לולב שקנאו בשינוי מעשה, שלא יברך עליו.
  7. בדין מצת טבל ראה פסחים לה א, ורמב"ם חמץ ומצה ו ז; בדין מצת חלה ותרומה – פסחים שם; רמב"ם שם ח; בדין מצת מעשר שני – פסחים לו א; רמב"ם שם; ובדין מצת בכורים – פסחים שם.
  8. וראה מקור ברוך [אפשטיין] עמ' תרמו-ח מה שכתב בטעם האיסור.
  9. וראה עוד בערך חשמל.
  10. וראה שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קנה.